חד משמעית הסיפור האהוב עלי ביותר של עגנון.
העלילה מתוארת מנקודת מבטו של רופא, שקנאתו לא ידעה גבול עד שהחריבה את יחסיו עם אשתו שהפכה לגרושתו (כפי שמרמז השם) - האחות דינה, שמתחילת היכרותם "תכלת שחורה" היתה תלויה בעיניה (איזה ביטוי מקסים), מרמזת על העתיד לבוא.
האהבה שלי אל הסיפור הזה מחזיקה מעמד מאז בחינת הבגרות בספרות שלא היתה (תקופת ההגרלות...) ועד היום ובזכותו ובזכות סיפורים אחרים כמו "בדמי ימיה", "פנים אחרות" ו"האדונית והרוכל" מצאתי את עצמי מחפשת עוד סיפורים של עגנון, קוראת אותם בסבלנות, לפעמים תוך העזרות בספרי פרשנות, שכן עגנון הוא סופר מובהק של קריאה מרובת רבדים, פסיכולוגית - כ"כ הרבה מתרחש מתחת לפני השטח, לכל דמות, שם ופרט יש משמעות וכשמגלים אותן התחושה היא כמו להסתכל על המציאות כמו דרך קליידוסקופ. לפתע נפתחים בפניך אלף צבעים, צורות ומימדים. אך גם ברמה הגלויה, ברמת פני השטח, עגנון מפליא לתאר רגשות אנושיים ובסיפור הזה - "מככבים" קנאה ואובססיה, הרס בלתי נשלט ועליבות איומה (כמו אותו המקרה שבו נזכר הרופא בחופה של זוג אשר הגבר ביקש לבייש את האשה על מאהביה לשעבר וזימנם לחתונה - אי אפשר שלא לחוש מבוכה או זעזוע ועם זאת הבנה והזדהות כאשר הרופא אומר "כמה מכוער אותו האיש וכמה מכוער אותו מעשה. אבל אני, חביב היה עלי אותו אדם ואותו מעשה יפה היה בעיני" - איזו כנות...איומה ומטרידה, וכ"כ כ"כ אנושית! הרגעים האלה שבהם עגנון לוכד את האמביוולנטיות שיש בנו, את הרגשות הסותרים והמביכים שאנו מעדיפים להדחיק או לכל הפחות לא לגלות לסביבתנו, הם כה נהדרים במידת הדיוק והאותנטיות שלהם.
אני מוצאת את עצמי חוזרת אל הסיפור הזה בכל כמה זמן ובכל פעם נהנית מחדש. עגנון כותב כאן בשיא גאוניותו, מעמיק חדור אל נפש האדם ואני פשוט אוהבת לגלות סיפורים כאלה, שנכתבו לפני עשורים (כמו "סיפור חלום" של שניצלר) שמטיבים כ"כ לתאר רגשות אוניברסליים ונצחיים.
ואסיים במשפט האהוב עלי מתוכו (קשה לבחור, אבל המשפט הזה מתמצת בעיני את הגאוניות של הסיפור הזה): "אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרניים, מבקשי חופש, לנו ולכל באי עולם, ולמעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות".
ללא ספק - סיפור נצחי שרק משתבח עם הזמן.

נ.ב. אני יכולה רק להצטער שיש תלמידים שרואים בסיפור הזה "סיפור חובה לבגרות" ותו לא. אז או שהמורה שלהם גרוע/ה, בניגוד למורה המדהימה שהיתה לי והפכה כל סיפור לעולם ומלואו, או שזה כבר משהו אצל התלמיד עצמו.

למדתי את הספר בתיכון, עד היום אני זוכר את הספר ואת המוטיבים.

יש בספר הזה משהו מעבר...