"בשבח המלחמה"- ספר שלא צריך לשבח. ספק מותחן ספק דיסטופיה ארוטית העוסקת בתקיפה מינית בתל-אביב שבין 2014 (המלחמה בעזה), לבין השנים קדימה.
המורה האידיאלית היא רונית ו', מורה לספרות המקריאה שירים של יונה וולך וביאליק לחבורה של ילדים מחורמנים.
"ערב אחד הזמינו אותה לתיאטרון, מגמת ספרות נסעה לצפות בעיבוד ל"דיבוק" בתיאטרון גשר ביפו. משעלתה לקו 25 בחזרה למרכז תל אביב, נדחסה חבורת צעירים מאחוריה והיא כמעט מעדה. היא החמיצה פנים והסבה את גופה במופגן. הביעה מורת רוח ורטנה בקול, אך ויתרה והלכה בצייתנות לאחור. היא ישבה בשתיקה ליד החלון. הפנים חלפו על גביה, מוארים באור הפנסים המלוכלך בדרום העיר. האוטובוס פנה לדרך סלמה ןמשם שמאלה לרחוב העלייה, ואז זקפה את מבטה וראתה שהנערים עומדים במחיצת האקורדיון ולא גורעים ממנה את עיניהם.
כשירדה מהאוטובוס בכיכר מסריק הלילה התעבה והרחוב היה חשוך ושומם. כעבור כמה רגעים תפסו אותה. היא ברחה אל הרחבה המרוצפת שליד המזרקה המעוגלת, מונית חלפה בלי לעצור, ובמהרה הדביקו אותה הילדים, הקיפו אותה ופגעו בה. הם התנפחו:
"את רואה אותו, את זה?... היא לא הסתכלה, סירבה להפנות את מבטה, כהרף עין הופיעו עיניים צהובות ופנים חוגגים!". אחר-כך דחפו אותה והיא כשלה ונפלה. ומאותה העת השתררה דממה, היא לא שמעה דבר, כאילו הופיע פס שתיקה ארוכה על הדברים. הם משכו אותה אל מתקן המשחקים הסגור, וקפצו על הנדנדות ועל המגלשה הסגורה ושם התירו את זרועה מתיק היד, ונדחקו אליה אחד אחרי השני, מי למעלה ומי למטה, וניסו לקרוע את כפתורי מעילה .
היא הסתחררה עד שנפלה ארצה שוב. לא כאב לה דבר, הסתכלה בהם ממקום רבצה, ולא הבינה מדוע פניהם נוקשות כל כך ומעלות בוז. היא חשבה:
הגרוע מכול כבר קרה, אני לא צריכה לפחד, הם תפסו אותי. וראתה מעל ראשיהם את ענפי הצאלון הגבוה, ואת השמיים מסתכלים בה אילמים ועצובים". (ע"מ 29-28).
ולמי שחושב שהאירוע השאיר בה צלקת כולשהי?:
"מה את עושה?" פלט, "מה את רוצה ממני?"
"אתה לא זוכר אותי?"
הוא מלמל משהו והיא אמרה: "נפגשנו בקפה, אתה זוכר?- הייתי שתויה". "מה את עושה?" היא הושיטה את ידעה וניסתה לגעת בו.
"זאת הדירה שלך?" החוותה בראשה. "אני אשלם לך, אם תכניס אותי לדירה שלך. אני אשלם לך כמה שצריך. אחר-כך לא תשמע ממני".
הוא הסתכל בה.
"אני אשלם לך בשביל הלילה, כמה אתה רוצה בשביל לילה אחד?".
הוא שתק. "די!" הדף אותה. ועכשיו הבחינה סוף סוף בטבעת על האצבע. "אתה נשוי!" "מה?" הוא אמר.
אתה חי עם מישהי? היא הצביעה על הטבעת. "אם אתה לא נשוי ולא חי עם מישהי", היתה גלויה : הייתי רוצה להיות... לילה אחד, הלילה, אם אתה פנוי, הייתי רוצה...?"
"זה שום דבר, הטבעת".
"אני ישלם לך, אם רק תשכב פה לידי, לא חשוב, אם תכניס אותי לבית שלך, למיטה שלך. כמה אתה רוצה?"
"כמה כסף הוא נרתע.
ואז הדבר נבקע ממנה: "אם תכניס אותי אליך, כן. זה הכול! אם תסכים לגעת בי, זה לא נורא! זה בכלל לא נורא!". (..) כמה כסף את מוכנה לשלם?"
(..) ועכשיו ניסתה לאחוז בו. הוא כבה בשלישית. ובעוד הוא מחפש את המתג האדום , הרגיש את ידה נכרכת בכף ידו. "אני צריך כסף", קבע בקצרה . היא קרבה את פניה.
הוא הביט בה: "זה דחוף". אחר כך פירט: זה יעזור לי". היא שתקה .
"שכר דירה, השיב בלי פקפוק.
"חודש אחד זה יספיק. אני... זה יכול להיות, אם תשלמי לי חודש אחד זה בסדר". היא חייכה. (..) אתה מוכן?".(ע"מ 49-47).
המורה רונית משדלת את המלצר השרמנטי שפגשה בבית-הקפה. לאורך ספרו של ראונר- שניתלה באילנות גבוהים של דיסטופיה- בה טילים תוקפים את תל-אביב, יש ברדק בחירות, הימנים ימניים, השמאלנים מצביעים מר"צ. תל-אביב שוקקת, הרשויות לא עושות את עבודתם (כולל פרק שלם על אירית רזינסקי- המנהלת, שיותר עסוקה לבלוס טוסט בארקפה מאשר להזיז אצבע).
אני לא עושה ספוילר- סוף הספר כסרט פורנו.
וכך דיסטופיה ישראלית הופכת למותחן לא אמין, מאוד לא מומלץ.













![מילים כדי לומר זאת [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1024920.jpg)




