in memoriam
"דברים בלתי נראים"- 2025. הספר עוסק במסע האוהבים ההומו סקסואלי בין גונט, בחור ממוצא גרמני שיהיה הפסיבי ואלדווד המטר תשעים ומשהו האקטיבי, שתי בחורים צעירים בריטים שיפגשו בפנמיית פרשוט בלונדון, ומסע אהבתם מהתאהבות אפלטונית וטו לו , עד שיגיעו לשוחות מלחמת העולם הראשונה ויתאהבו אחד בשני .
חלק ראשון-
הסיפור מתחיל מפנמיית פרשוט באנגליה. יש מתח מיני מתבשל בין אלווד לגונט. הם משתכרים מויסקי ותוהים על המלחמה הגדולה. אלווד צעיר בשנה מגונט. לפני המלחמה עוד בילו שלושה שבועות מקסימים במינכן. במרס 1915 גונט כבר מתגייס. בהמשך אלווד מתגייס בעצמו. יש את סנדיס החרמן על שתיהם ויעלה על קרני המזבח של העלילה בתחילת הספר.
בתחילת הספר הכול מתנהל במכתבים, של סנדיס הרשע, של מוד – אחותו של הנרי גונט לשתיהם (היא ואלווד עוד השתעשוע שהם יתחתנו) ובין אלווד לגונט. בסוף השתיים חוברים יחדיו וסוף החלק הראשון במעבר לצרפת, הם כבר שוכבים אחד עם השני ומנהלים רומן סוחף. הכול התחיל שישנו יחדיו באותו חדר ומשם התאהבו ושכבו.

חלק שני-
הקרפים יטרפו בספוילר שלא ייתן, וזוג האוהבים יפרדו. אלדווד מתקדם לעמדה של סרן. חיילים נופלים כמו זבובים בהפצצות הגרמניות ויש דיווח מפרק לפרק בפרשטיאן , יומון הפנימייה ששהו בה לפני המלחמה על מתים ופצועים.

"הוא היה מתגייס בכול מקרה," הוא אמר. הוא היה מתגייס ברגע שאני התגייסתי"
מוד הגביהה את עינייה לתקרה.
"הוא תמיד היה קנאי לחברתך הבלעדית", היא אמרה. "לפעמיים תהייתי אם הוא שונא אותי".
מוד ואלווד באנגליה, שאלווד בחופשה. הוא מציע לה נישואין ומרגיש אשם, עכשיו שהנרי גונט , אחיה נעלם. היא מתעלמת מזה והוא חוזר לחזית, לאחר דיאלוג בבית אימו איתה.
לקראת 1916 וסוף המלחמה העיניינים עולים על סאטון בלוס צרפת-

"אתה לא באמת חוזר לחזור לשם! לכל הרוחות , חכה עד שיחשיך!
אלווד לא ניסה להבין אותו. הוא רק טיפס בחזרה לשטח ההפקר והתחיל לחפש חיילים שיש להם סיכוי לשרוד. כשמצא חיילים כאלה גרר אותם חזרה לשוחות. חצי מהם מתו בדרך, אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק. הדם של הייז ניתז לעיניו. הגוף של פריצ'ארד התפוצץ לחתיכות."
(...) גונט נשען בתוגה על קיר השוחה, לבוש במעיל הכנפות שלו מפרשוט.
אלווד לא היה מסוגל להסתכל עליו. הוא טיפס שוב מעל לשוחה.
הוא לא זכר כמה פעמים וחזר משטח ההפקר כשרסיס פגז פגע בעינייו."
"ע"מ 368-367).

בכך, בסוף החלק השני נפגשים זוג האוהבים מחדש, אחרי שחברי פנימיית פרשוט מתו אחד אחרי השני ואלווד נפצע בפניו ונאלצו להוציא לו עין בהמשך. ("אני בסדר", אמר אלווד. אני לא מרגיש כלום. "עוד תרגיש", אמר הרופא. "חצי מהפרצוף שלך נתלש).
וכך מסתיים החלק השני, שהנרי גונט וסידני אלווד מתראים מחדש, ועוברים על רשימת המתים הארוכה, פריצ'רד בסוף שורד. אלווד וכול הגדוד מאושפזים עם סיוטים קשים בלילות.

חלק 3 ואחרון-
גונט ואלווד חוזרים לאנגליה. מוד ואחיה הנאי גונט מתוודעים אחד לשני, כאשר היא מנחשת שגונט מאוהב באלווד והוא מהנהן בראש והיא צוחקת. גונט הולך להתארח בבית של אימו של אלווד ושל אלווד .

בסוף הרומן אם של אחת משתי החברים מתה באופן טראגי . הזוג מקבל הצעה לנדוד מאנגליה בה הומוסקסואליות מחוץ לחוק וזוכים ב happy ending מושלם.

"בבקשה תגיד לי אם זה רק חלום", אמר אלווד.
גונט צבט אותו. אלווד לא הגיב, אלא רק בהה בזרועו, בנקודה שבה גונט נגע. לראשונה עלה בדעתו שייתכן שזה באמת אמיתי. שגונט באמת יושב ליד מיטתו בבית החולים, ללא פגע".

"דברים בלתי נראים" הינו רומן סוחף ומטעטע בלב. על אהבה ומלחמה השזורות יחד וה
Happy ending שנראה לאורך הספר כבדייה שלא יזכו לה הדמויות המשובבות שכתבה היטב אליס וין.

utetia

2005, מעט פייר אסולין, מספר את סיפורו של אדוארד קיפר, המשמש כבלש ועובד כללי בבית המלון לוטסיה בשנות ה-30 ועד תום מלחמת העולם השנייה. אימו השתגעה , אביו חי בנוחות לבד, קיפר כולו לבד עושה את צעדיו במלון לבדו. יש לו חדר עליית גג , בו הוא צופה על כול פריז – עם מרפסת ושירותים. יש לו את נטלי המאהבת הנשואה עם כמה ילדים. לפני המלחמה מתאר אסולין רבי מעלה כדוגמת ג'ימס גויס ורבי מעלה כמו משוררים, סופרים , רופאים בדימוס וציירים, חוג הסילון האירופאי שיישהה במלון בשנים לפני המלחמה, שיתנדפו כמו אוויר כשפרצה המלחמה במלון.
הרומן, סיפור היסטורי עשיר בפרטים יושב כמו כפפה ליד, מלחמת העולם השנייה כחרבות ברזל, שהגת הארי, אם יש מלחמה עולמית במאה ה-21, הרי היא הגיעה למחזותנו, כך כול מי שהיה ביכולתו טס ונס מהארץ, אלה שנישארו מזכירים את שארית הפלטה, רק לקבל אישור למקום חלופי כמו הלוטסיה (אולי בראשית במצפה רמון עכשיו?), או סתם לקבל אישור כזה ואחר מסיבה כולשהי כערובה לביטחון עתידי, שנמוג בחודש האחרון בעצב רב...

חלק 1- העולם של פעם:
אדוארד נולד מאלזס ב1916. העלילה פוצחת ב 1938. אדוארד קיפר עסוק בשיגעונות של האורחים. שתי גברים רוצים לארוך דו קרב, מגיע אנרכיסט עם פצצה. הוא צריך לעצור את מי שצריך ולהרגיע את הרוחות. הוא התחיל במשטרה והיה עסוק בלנהל עיקוב סביב אנשים, טרם לוטסיה. הוא מנהל רומן עם נטלי, באותה שנה מאושרת כול חוג הסילון הכולל את הסופר אנד ז'י (מסתורי הותיקן), גימס גויס ורבים וטובים אוכלים ושותים לשוכרה, הכול סובב את הארוחות המגונדרות והרכילות בין באי לוטסיה. קיפר התחיל לעבוד בגיל 14, ישר אחרי סיום התיכון . הוא יודע גרמנית וצרפתית . בין המסעדה, הקבלה, המטבח והחדרים בלוטסיה, מתנחם בנטלי, יחדיו הם שומעים מוזיקה בלילות יחדיו בחדרו. הוא מדבר עם אביו בטלפון וחברו הטוב, הרופא שטרן ימצא מחסה באנגליה , ב 1939 (ב 4 בבספטמבר 1939, מתחילות ההפצצות על פריז) מתחילים גירושים של זרים מצרפת, עם פרוץ המלחמה, החלק הראשון מסתיים עם כניסת הגרמנים לצרפת.

חלק 2-
ב 30 ליוני 1940, משתלטים הגרמנים על צרפת. מגיע קצין ורכמכט ושואל שאלת תם את אדוארד היכן מישהו ספציפי ואדוארד עומר לו שהוא כבר אינו במלון ולא ידוע היכן. מכאן הלוטסיה הופך מבית מלון קוסמופוליטי למשכן הרייך , וישרת עד סוף המלחמה נצים שונים והרבה חיילים נצים. אולמות מוסבים לאיכסון נשק, טרקלין במקום מרכזייה , עוד טרקלין במקום מנרכז כנסים, אולם הכתיבה כחדר אוכל ושינה של השומרים הנאצים. במלון ישנה עבודת מודיעין ולשכן סוכנים נצים. לצד הגרמנים ישנם עסקנים שבאו למלון מכול רחבי אירופה. במרוצת הזמן עומד פוסטר בכניסה למלון- הכניסה ליהודים אסורה.
ב1943, כול בתי הכלא מפוצצים באסירים. לוקחים את נטליה המאהבת הנשואה של אדוארד כי היא בת תערובת!
כול בית המלון הופך לשוק שחור אחד ענק של סחורות- פרוות, מזון, תרופות וכו... הדבר היחיד שנותר זה מרתף היינות , שהנצים לא ששים לחסל, אלה להנות מפרותיו.
הטופת לבסוף מתחילה להסתיים ב 6 ביוני 1944, שידורי אירופה החופשית מכריזים "המערכה על החירות החלה..."
ב18 ביוני אחרוני הגרמנים עוזבים את לוטסיה. כך החלק השני מסתיים בהוצאה להורג של פעילי מחטרת.
חלק 3- החיים שאחרי:
ב 26 באוגוסט צרפת החופשית השטלתה על כול בתי המלון, והפכה אותם למרכזי מחסה לניצולים. (770 בתי מלון, הגרמנים השטלתו רק על 240 מהם).
מיידנק ואשביץ שוחררו ב24 ביולי 1944, וב27 בינואר 1945. מוזלמנים מגיעים למלון. האחראיים החדשים מסדירים חיטוי ב DDT נגד טיפוס וכינים. כול בית המלון משכן את ניצולי המלחמה ששרדו. המלון הופך למאיין גן עדן, בו יפגשו הניצולים, ללא צלם אנוש עם מי ממשפחתם אשר ניצלו אף הם. אך לרוב ישנם כאלה שנשארו לבדם, והם ממשיכים להשתכן בלוטסיה, לאחר שאין להם לאן לפמות ובמי להעזר חסרי הישע המוזלמנים.
אדוארד קיפר כבלש המלון, יחדיו עם כוחות השחרור מתחקרים כול ניצול, שמה הוא ניצול ולא נאצי בתחפושת. כך יתפס לאחר תכנון מקדים וסבל רב בחור נאצי בן 30 שהתחזה ליהודי וניתן לזהותו ב קעקוע של ה SS.
ז'יזל גיימו מגיע בחיים, רזה, לבושה בבגדי אסירה. היא נכנסת במפתיע לדרו של מאהבה לשעבר קיפר, רק בשביל שהוא יהיה מופתע, ומשפחתה כולל בעלה והילדים מחכים מחוץ לחדרו.
דוקטור שטרן יחזור בהפתעה גמורה והוא יתחבק חיבוק ענוג עם אדוארד ויטפל כרופא ביעילות בניצולים.

"כשהם באו לחפש את הקומוניסטים.
לא אמרתי דבר, לא הייתי קומוניסט.
כשהם באו לחפש את הסינדיקליסטים,
לא אמרתי דבר, לא הייתי סינדיקליסט.
כשהם באו לחפש את היהודים.
לא אמרתי דבר, לא הייתי יהודי.
כשהם באו לחפש את הקתולים,
לא אמרתי דבר, לא הייתי קתולי.
אחר כך באו לחפש אותי,
ולא נותר עוד איש שיאמר מה שלא יהיה.

את השיר של אחד הנישפים מצא קיפר בתיבת הדואר של המלון.

לאורך החיים שאחרי נחשפים מימדי האסון, אחת השורדות עוד אמרה שמזל שאושוויץ בו הייתה טופל בגרמנים ולא בפולנים, כי הפולנים היו מחסלים את כולם...

מפגש דרמטי עם אחד ממטיביו הבודדים של קופר פוגשת אותו פעם אחת אחרונה, באירוע שיסתיים בטרגיות הגדולה ביותר שניתן לצפה.

לבסוף עוזבים גם השורדים המעטים שנותרו חסרי ישע ללא אף אחד את המלון, ולוטסיה הוא מלון הרוס לחלוטין, אחרי כול סעיפיו של הספר.

במרוצת הזמן שופץ המלון, מלון הפאר המרכזי ברובע התחתון של פריז, עם עבר טראגי ביותר.

הספר קשה לקריאה, ורק החלק השלישי קולח ולא חופר, אם זאת "לוטסיה" הוא רומן היסטורי מצויין לחלוטין, שדורש הלך רוח והתמדה בקריאה, למי שיצליח למצוא עותק ולהחזיק מעמד בתקופת התופת בא אנו נמצאים.

Les mots pour le dire
מילים כדי לומר זאת, על הטיפול של מארי קרדינאל בת ה 30במשך 7 שנים בסמטה אפלה בפריז, ע"י רופא/פסיכולוג נטול שם. היא מגיעה בשק של צרות צרורות- המשפחה של אמא נאלצה לנוס מאלג'יריה היפה, למארי 3 ילדים, היא לא מפסיקה לדמם, ובתחילת הטיפול רק יצאה מקליניקה ובתי משוגעים (שהיא פוחדת לשוב ולפקוד אותם).
אמא שלה מרוחקת, בעלה והיא חיים בארצות שונות בניפרד, אחרי שזרק אותה עוד באלג'יריה. מארי קרדינאל מתפרנסת בדוחק מכתיבת פרסומות, ומה שנישאר הולך לפסיגולוג ולילדים.

"באותה תקופה לא ידעתי שאני רק מתחילה להיוולד, ושאני חייה את הרגעים הראשונים של היריון שעמד להימשך שבע שנים " (ע"מ 17).
הרופא מזמין אותה לשלושת רבעי שעה שלוש פעמים בשבוע ואומר לה להפסיק לקחת כדורים.
הם נפגשים בשני, רביעי ושישי ומארי מחליטה להיות בשליטה ולהפסיק להתנהג כמו מטורפת. היא גרה בדירה בקומה חמישית עם מעלית ובעברה הייתה אישה נשואה שלימדה בבתי ספר שונים. היא לא הייתה בקשר עם אביה, אותו בקושי פגשה ומת בגיל מוקדם בשביל שניהם.
מארי מקבלת חינוך דתי, למרות שלא מאמינה בכלום, אימא אישה מטפלת אולטרואיסטית בכול הנכלמים העביונים ואוהבת את הכרת התודה והעוגות שהיו מביאים לה. מארי לא מפסיקה להשתלח באימא שלה, שאיימה עליה להיות בטולה זקנה, ומארי כבר בתחילת הדרך הנשית נכנסה להריון ומצאה מישהו. לפני זה אקספוזיצייה על החיים הנוחים בוילה רחוות הידיים באלג'יריה. בזמן תהפוכות שנות ה- 30 ו ה 40 המשפחה ברחה משוויץ לאלג'יריה.
למארי יש גם נאני שדועגת לה, אימא קצרה בזמן ומה ששבר אותה זה מות תינוקת שלה לפני הרבה שנים ואחיה של מארי שעושה לה את המוות, למשל שורף את בובת הסוס האהובה עליה באש.

"גבירותיי ורבותיי! ... הקשיבו לסיפור על היזענית שכבר אינה מזיעה, על הרעדנית שכבר אינה רועדת, על אלופת הדימומים שכבר אינה מדממת , על אלופת הפעימות שכבר אינה פועמת....המסכנה הזאת שהייתה נעצרת לרעוד מפחד בפתחי בתים, האומללה הזאת שהייתה נטרפת אחוזת אימה ומעקמת את קרסוליה על המדרכות היבשושיות האלה, גבירותיי ורבותיי, הביטו וראו מה יצאה מן המטורפת הזאת!". (ע"מ 148-147).
לקראת חג המולד מארי עפה על עצמה , עד שהיא חיוזרת להיות גבייה הרוגה מעייפות מהתקף מנייה מתמשך באמצע הטיפול.

לאט לאט מחלימה מארי קרדינאל , בא לסמטה פחות ופחות פעמים, עד שמפסיקה ואומרת למטפל הזקן הקטן והחביב ס -ל- ווי
(לקראת סוף הסיפור הקלפים נטרפים, דמות חשובה מאוד מתה בטראגיות אחת גדולה, אבל זה לא שובר את מארי).

"מילים כדי לומר זאת" מספק מבט צדדי על נערה פראית שגדלה באלגיריה, סובלת במולדתה צרפת ומגיעה לגיל הבגרות כאמא שהופכת לשק מדמם משיגעון. באמצאות הטיפול שלוש פעמים בשבוע במשך 7 שנים היא משלימה פארים עם עברה וחוזרת לחיות כאדם מהשורה. הרומן מספק תמונת זמן מעניינת של המאה ה-20, אלג'יריה, צרפת, פסיכואנליזה, שיגעון, ילדות מורכבת ולבסוף נחלה והצלחה מרשימים.

הסיפור קצת נמרך והמספר של מארי קרדינאל בגוף ראשון מרבה להתבכיין. למרות ההנאה המרובה מקריאת הספר, אני בטח לא עומד לשלם 400 ש"ח שלוש פעמים בשבוע, גם אם היה לי לא נראה לי שהייתי מצליח כמו מארי קרדינאל (מה גם שאני שונא טיפולים פסיכולוגים).

Swimming in the dark

מספר לדוויג בגוף ראשון איך יתאהב ביאנוש, בברכת השחיה באוניברסיטה. יאנוש יביא לו את 'החדר של ג'ובני' (למי שמתעניין כתבתי חוות דעת על החדר של ג'ובני בעצמי וזה מופיע בבלוג). ממרום משכנו בניו יורק כותב לדוויג על הרפתקאותיו ואהבתו ליאנוש הנחשק , שנישאר בפולין הקומוניסטית. הזמן הוא ראשית שנות ה 80. הסופר לא מתמצא מספיק בהיסטוריה הבולשביקית של פולין, וכך המרד הפולני ברוסים , והשטלטות כוח מזויין של הרוסים במרד הפולני של עותה עת לא נכנס לספר.
במקום, מה שנישאר זה הבריכה באוניברסיטה, ברנש מבוגר שלדוויג זוכה למציצה וגומר לו בפה ,בגן ציבורי. חברה בלונדינית המחזרת ונדבקת ללדוויג, רק בשביל שיספר לה אודותיו והעדפותיו בהמשך. משק הבית הדל של לדוויג עם סבתו ואימו וחיי הקמפוס הבנויים על כריכי בשר במזנון ופסדו אינטלקטואלים – מרצים וסטודנטים, הדנים על נושאים שלא מקדמים דבר ולא מעניינים אף אחד.
העיקר שאופרה וינפרי אהבה , והשבע שנים של תומש הסופר לכתוב התרכז אצלי ביומיים של קריאה.

הנער הראשון ש לדוויג נדלק עליו הוא בנייק. הוא פוקד את הקומנסיון (תנועת הנוער) והכנסיה ובית העם יענו תיאטרון. הוא ישן במיטת קומותיים עם בנייק, שומע איתו תקליטים ויש משהו אפלטוני. כול זאת עד שבק ומשפחת אייזנשטיין עשו עליה לארצנו היפה, ולדוויג נשאר לבד) )-:

כמו רוב הסטודנטים בספריית הקמפוס, במקום לשקוד על לימודיו הוא קורא להנאתו את החדר של ג'ובני של בלדווין, ומוצא מענה לדחפיו. הוא מעמיד פנים שהוא יוצא עם יולקה בת גילו. אז הוא יקיר במחנה את יאנוש.

יאנוש מנסה לשכנע את לודוויג גלובצקי לשחות (שתיהם בבגדי ים, מתרשמים אחד מהשני). הוא מביא ליאנוש את החדר של ג'ובני והם נוסעים לאגמים פסטורלים. הם ישנים באסם ונהנאים אחד מהשני. לבסוף באוהל זנוח בטבע הם עושים א ה ב ה .

לודביג רוצה לעזוב את פולין, אך יאנוש אומר 'ולעזוב את כול זה?!' לודביג דבק באוניברסיטה , כמו תקליט שבור – הוא רוצה לכתוב עבודה על החדר של ג'ובני. יאנוש אומר לו שיתנהגו בחשאיות והכול יהיה בסדר.

הם ממשיכים לשחות יחדיו, אבל לאחר מיכן יאנוש נעלם. "הם היו שניים, בחורים סמוקים וזועמים במדים, מרחק סנטימטרים ממני. לעולם לא יראה אותך שוב"

בפרק הבא לודוויג כבר עבר לאמריקה. לאחר מיכן תיאור דחייתו של הצעת העבודה ל'חדר של ג'ובני', בפולין, ואז מעבר לחיים באמריקה- לודביק מסתובב עם חבורת בנות והם נהנים מהחיים , יוצאים לבלות וחולקים באידליה פסטורלית את החיים המשותפים בגן העדן הקפיטליסטי. כול זה רק שקרולינה הנחשקת תגלה ותסלח לאהובה לודביק על נטיותיו המיניות (אניהומוסקסואל, הוא משיב לה).

סוף הספר בווידוי כתוב על הספר 'החדר של ג'ובני ' של בלדווין.
"שוחים בחשכה", עוד מעניין בחלק הראשון, אבל בחצי השני מפרק 5 לא קורה כלום באמריקה מלבד דמויות שלא קשורות אחת לשנייה ובחוסר אמינות מתחברות יחדיו.
כעמור, החדר של ג'ובני מעניין יותר , מהספר הפושר כמו גפילטה פיש הזה, בכלל לא נהנהתי, לא מהספר ולא מה 80 שקל שעלה לי.

עוד ספר שכמו רבים וטובים (דלוק עליו, מי שסוכתו נופלת ) הפכו למניפסטים של תרבות ה ,WOKE אולי הגיע השעה להזדקן בכבוד, בלי חדירות מיותרות.

Effii Briest
1894 , יצירת המופת של תיאודור פונטאנה. בפירפריה הגרמנית בוהו קרמן, אמא של הגיבורה אפי בריסט, סרבה בזמנו לברון גרט אינשטטן, רק בשביל לשדח לה אותו שהייתה בריסט ביתה בת 17, והוא מבוגר ממנה בשנים רבות. מרכז הרומן מתרכז במשולש האוהבים בין אפי בריסט- אינשטטן- מאיור פון קראמפאס. הראשון הוא יועץ מחוזי בעיירה קסין שחוכה גם כן בצפון גרמניה, בה קר והבית שלו מכיל ראווה של פוחלצים של חיות ובשאר הפרוזדור תמונה מפחידה של סיני בחליפה. עם זה לא מספיק ישנה רוח פרצים בווילונות בחדר השינה של אפי האומללה שחולמת לה סיוטים על רוחות רפאים. בקומה העליונה אין כלום. הבית של הברון אינשטטן ישנה ומפחידה ביותר את הכלה הצעירה. היא בת 17, כבר שנה אחר"כ תביא לעולם את אנני.
לפני שהתחתנה שאלה אותה אימה, אם היא לא מעדיפה להתחתן עם דודנה בן ה 18, אך אפי נחושה לרכוש מעמד ומקום חשיבות בחברה. אפי מבקשת נעיל פרווה ומיטה יפנית, ואששיות, אך אמא צוחקת ולא קונה לה.
בחברה הגבוהה בקסין מסתכלים יושבי העיירה ואצולת העיר עליה כנטע זר. השמלות שלה מוחצנות מדי ואין לה עם אף אחד לדבר, מלבד זמרת אופרה שבאה להתארח מדי פעם, רוזוויטה שבהמשך תיהיה האומנות והמשרתת/חברה של אפי וכמובן פון קראמפאס המבוגר אך השרמנטי.
"האם תתחבבי על הבריות ותוכלי לכבוש למעני רוב קולות כשארצה להיבחר לרייכסאג?", ומכאן התקיד של אפי בריסט להיות האישה של, לרכז את כול הוויתה סביב גבר שאינה אוהבת, בעוד היא ישנה מאוחר ופוקדת את הבוסטן, שכן אין גן בבית, בעוד אינשטטן יוצא מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה.
אפי תעזר בכלבה רולו הנאמן, באלמנת הכומר וזמרת אופרה מרת טריפל, בין מסיבות טרקלין משעממות.

בלוויה אחת דרמטית, פוגשת אפי בריסט את רוזוויטה, שהייתה המשרתת של אותה גוויה בה בימים. היא בוכה בספסל בקיץ החם, ואפי עם רולו כלבה , נצמדים אליה בספסל, והיא מציאה לה להיות האומנת של ביתה אנני. היא ששה בשמחה, ושתיהן ישנות יחדיו, מטפלות בתינוקת.

באותו קיץ נוסעת אפי לשישה שבועות לבוהו קרמן, ומתנחמת בזרועות אימא ואביה. אל הביקור מתלווה קראמפס, שפרשת האוהבים בין אשת יועץ המחוז לבין חייל המוצב בקסין רוקמת עור וגידים. (בסיפור אין תיאורי אהבה, והקורא מבין בעקיפין מה קורה בין הדמויות). באותו קיץ, לפחות עד חודש דצמבר, מזג האוויר נעים. בשובה מבית הוריה, יוצאים לרכיבה על סוסים ברחבי היערות ועד חוף הים והמזח אפי , יחדיו עם פון קראמפס ואינשטטן. בעוד פון ובריסט צוחקים ומפלרטטים, עוקץ מדי פעם אינשטטן את פון קראמפס כחדל אישים , שלא לוקח ברצינות את תפקידו כחייל (אולי הוא פשוט מקנא). בעוד הם רבים על ליבה של אפי בריסט, פון קראמפס מלווה אותה בזמן שבעלה אינשטטן מרוכז בעבודתו ולרוץ להיבחר מחדש כיועץ המחוז.

בחודש אוקטובר נוסע אינשטטן להרמון הבישוף, , וכך פורצת פרשת האוהבים בין אפי לפון קראמפס. ("הם חזרו העירה בשתים. קראמפס נפרד לשלום מאפי ורכב אל מעונו שליד כיכר השוק ; ואילו אפי החליפה את בגדיה ושכבה לישון). בהמשך הם נפגשים בבוסטן עם הכלב רולו ולא מפסיקים לצחוק על אינשטטן.

לאחר חזרתו של אינשטטן, במקום להיות אשת הפוליטיקאי, היא מעדיפה לשחק בהצגה את התפקיד הראשי, ומכן נופל הפור על נערה הוללת בפני דרי המקום.מתחיל חג המולד ואפי פוחדת שהרומן שלה עם פון קראמפס התגלה, והוא אכן מתגלה כשבעלה רואה אותה חוזרת מביתו במזחלת החורף. הוא קורא את מכתביה , הסוף יסתכם בדו קרב!.

מה שעוד מבעיר את הלהבה מלהתפוצץ זה שאפי חולה ונחה, ולעט אתה בעלה מעלים עין. אך אנני התינוקת נעלמת , במהלך חיי הפריצות של אפי. כאשר העניינים חוזרים להיות כשורה, אפי בריסט מואסת בחיי העיירה העלובה, וכמו מלנייה שגרה בניו יורק, אפי בריסט תקווה את משכנה החדש בברלין.

"תחילה הציע קראמפס איזו פינה ביער, מאחורי בית העלמין. אך פתאום חזר בו ואמר: 'לא שם שם'. והסכמנו להיפגש בחולות, לא רחוק מן החוף. יש שם פרצות בין גבעות החול, ואפשר להשקיף בעדה אל הים".

***ספוילר בקטע הבא**
"המעשה נעשה מהר. היריות נורו. קראמפס נפל.
אינשטטן פסע לאחור והסב את עיניו מן המראה. ... קראמפס הניע בידו, לרמוז שברצונו לומר דבר מה. וילרסדורף (הרופא) גחן עליו והנהן בראשו לשמע המלים המעטות היוצאות מפי הגווע שקולו כמעט לא נשמע. הוא ניגש לאנשטטין.
קראמפס מבקש לומר דבר מה, אינשטטן. על מר להיעתר לו. שוב לא נותרו לו אפילו שלוש דקות של חיים.
אינשטטן ניגש אל קראמפאס. יואיל מר... אלה היו מלותיו האחרונות. עוד הבהוב של כאב בעיניו וכמעט נוגה של מאור פנים, והכול תם ונשלם"

**סוף ספוילר**

ממשולש האוהבים לבסוף נשאר רק אחד/ת בחיים. האהבה בין הדמויות עולה על סרטון ולא באמת מתפתחת. הסוף הטראגי מרגש ועצוב כאחד.

עוד משהו עצוב זה שלא תרגמו עוד ספרים של תיאודור פונטאנה, סופר גאוני הנא במתח מלכולי מושלם. ספר שנקרא בנשימה עצורה, מושלם לימי חורף מלווים בשנה חדשה ודרמטית ומלכולית לא פחות.

Am rande der nacht
"בקצה הלילה", פרידו למפה, 1933. מספר את סיפורם של אנטון ואוסקר , שתי בחורים צעירים שמבקשים להגיע מ ברמן לאמסטרדם, לטובת עבודת המחקר באוניברסיטה של אנטון. באונייה הם יתקלו ב באוור, בחור צעיר שאנטון למד איתו בבית הספר והוא נשי והופך לשק חבטות של קפטן האונייה וכלבו.
העלילה מתרחשת בין שמונה שתיים עשרה בלילה בעיר הנמל ברמן, שיא העלילה מתרחש במועדון לילה, בו יש מוזיקה , תזמורת, רחבת ריקודים, קרב איגרוף בין דיקמאן, בחור מבוגר שנידלק על יריבו לאגרוף, אלוורוז השחום, חטוב וצעיר.
"בקצה הלילה" יצא לאור ב 1933, והנאצים אסרו את הספר. רק בשנים האחרונות יצאו ספריו של למפה, שלא זכו להצלחה בימי חייו.
"הם ינצחו, הרוע תמיד ינצח", חשב למפה על הנאצים. ב1945 הוא נורה למוות בידי חיילים רוסיים, שחשבו שהוא איש ס.ס .

תחילת הסיפור, חבורת ילדים מבקשת לראות ברבורים ועכברושים. יש ברנש זקן שתמיד מחכה למישהו צעיר , לפתוח איתו בשיחה, להפיג את הבדידות. כשהם לבסוף נפגשים, הצעיר אומר לזקן שהוא בדרך לסרט, ואין לו זמן לדבר.

אוסקר ואנטון, צעירים שמחי חיים, קונים כרטיסים להפלגה באישון לילה. משם הם ממשיכים אסטוריה, מועדון לילה לראות את קרב האיגרוף המדובר בין דיקמאן לאלוורוז.

ישנו בחור מבוגר בשם ברג, שגוסס ולא יפסיק לנגן בחליל בחדרו, עד שימות.

אנטון ואוסקר באונייה, כאמור מזהים את באוור מהלימודים בהמבורג, והוא משיב נבוך כולו שכן זה הוא שלמד איתם. הם הולכים לארוחת הערב עם רב החובל האונייה שצוחק על באוור מולם, והכלב השמן שלו מפליא לנשוך ולהתעלל בבאוור המסכן.
לאוסקר ואנטון יש פחות משלוש שעות לצאת בלילה למועדון האסטוריה , לשדה קרב האיגרוף, ולחזור לאונייה.

במועדון הלילה תחילה יש אין סוף ריקודים עם תזמורת. לאחר מיכן ילד קטן שיעבור היפנוט ועוד שורת צרורות מאביו המהפנט שמפליא להתעלל בבנו. לבסוף כול הקהל נלהב לקרב האיגרוף בין דיקמן המבוגר (35, שמן) לבין אלוורוז, שנחשק על ידי דיקמן. כמו שזה נשמע קרב האיגרוף הופך למיין סרט כחול והקרב מתבטל.

"אנטון הביט אל העיר שמאחור. האורות הלכו הצטופפו ולבסוף היטשטשו לכדי בוהק אטום, פס ארוך וצהוב, ואז הפס והתפוגג. הם שטו אל ארץ החשכה. מישורי העשב חלפו על פניהם במהירות. הבתים התגבשו לכדי גושים שחורים לאורך הגדה והוסיפו להתרחק, שלדי אוניות במספנה הזדקרו אל שמי הלילה ועברו בסך. והירח הופיע לפרקים בשמיים מעוננים "

"הם הפליגו הלאה והלאה. הנהר התרחב עוד ועוד, הבתים שעל שפת המים הלכו והתמעטו. אוויר רענן התפשט בהדרגה, ורוח קרירה- רוח הים- החלשה מנשבת."

"בקצה הלילה", ספר נהדר שאפילו שווה את ה 89 שקל. למפה עובר מאירוע לאירוע, מסיטואצייה לסיטואצייה באופן טבעי ולא מלאכותי, ואני כותב עליו ומשאיר את הספוילרים לכול מה שקורה כאן לאלה שגם יקראו, בחוץ.
מומלץ ביותר

הרוצח האחרון מפתח תקווה, כ"כ גרוע- כל הדמויות נאלמות למותן, ללא פרשיית רצח, אלה הרוצח האחרון בפתח תקווה מתגלה לקראת הסוף, וקל לנחש מה מו ומה.
הספר קופץ בזמנים ומתרכז בזוגיות של נויה ופלג דדון. שתיהם סופרים מצליחים, ודדון בחוסר אמינות מוחלט המלווה את הספר, בעל דירת 5 חדרים במרכז תל אביב , וכול זה לפני שהוציא ספר. נויה עוברת לגור איתו מדירתה העלובה, זאת למרות שבדירה המרווחת דדון תרם פרסם מילה כתובה ונויה הסופרת המותחנים המוצלחת מכירה סוף סוף סופר.
גברת וולף ואחותה סילביה נירצחות (כול הדמויות חיות בביניין המפואר) , שעומד לעבור שיפוץ. שם כרמית מביטוח לאומי, משתגעת סביב תוכנית התמא של הביניין , עוזבת את עבודתה בביטוח הלאומי , נכנסת למשבר, מתכסחת עם נויה ודדון, שמתנגדים כביכול לתוכנית. היא משתעת והולכת לפסיכולוגית.
נראה שלימור נחמיאס נפתרה משלל הדמויות בטראגיות אחת אחרי השנייה, כמו דירות שנחטפות כיום בפתח תקווה, כמו איזה סופר רוסי – נגיד בולגקוב או דובטויבסקי, רק בחוסר אמינות, בספר מותח כמו המחשוף של המטווחת וחוסר עניין כמו הטנלובלות שנחמיאס הייתה שוקדת על הצגתן לפני עשרים שנה.

בגיל 35 מכירה נויה את דדון פלג. הוא כעמור גר בדירה בת 5 חדרים עם סלון ענק בתל אביב, סופר לעת מצוא ובחוסר אמינות דר בבית כה גדול. בדירה המפוארת הוא ונויה מעבירים סדנאות כתיבה שונות ולכול אחד עיסוק צדדי. נויה כותבת ודדון מתחבב על אחת השכנות. מסופר שבדירה המפוארת בקומה השנייה מתוך שלוש, ירש דדון פלג את הדירה מדודתו.

"תגיד, מה יש בבניין הזה שכל הזמן מתים בו?" כרמית התקרבה כממתיקה סודף מורה בסנטרה על מודעת האבל.
"יש ביניינים שלא מתים בהם? השיב פלג בקול רגיל".
כך, בתחילת הספר מכירים כרמית ופלג דדון אחד את השני. היא חופרת לו בחוסר עניין על תוכנית התמא של הביניין.

פלג דדון ונויה נפרדים.היא סופרת של ספרי מתח מתח ומנחת סדנאות כתיבה 'רוצח במשיכת קולמוס' ועוד סדנאות סביב בלש ורצח, שמאפשר לנחמיאס לצאת באמירות שגויות סביב הז'אנר, כולל חיקוי במשקל נוצה מפתח תקווה לרסקולניקוב בפטרבורג- עם שתי זקנות שנירצחות בבינין בתחילת הסיפור. היא יוצאת עם סופר חדש, מואב רג'ואן
שכותב ספרות יפה ונויה קונה עותקים וזורקת מפה לשם, עד שמואב נהפף לסופר רב מכר.

לאורך העלילה שכן אחרי שכנה, אמא של זותי וקרוב של זה מתים באופן טראגי , ללא פיענוח מה באמת קרה.נויה חושדת ברוצח האחרון מפתח תקווה וחושבת שהיא מוקפת פסיכופתים.

גופות מבותרות מגרזן וסכין, שנימצאות במקרה. אמא של מישהי שנופלת במיסתוריות מהמרפסת. אנשים בפרוסדור המדגות מורעלים ברעל עכברים ושכן בשם שרוליק שמידט שיודע מי הרוצח האחרון מפתח תקווה, וסס ללבות את האירועים.

פלג דדון מפרסם שתי ספרים בגוף ראשון בספרות בגוף ראשון , המתבססת על סיפורי ניצולות שואה (התאומה והתאומה השנייה). לימור נחמיאס הסופרת מערבבת את הזמנים בין הזוגיות של נויה עם דדון פלג לבין מואב רג'ואן.

מסופר איך פלג דדון ונויה נפרדו. היא יצאה לריטריט ממושך וזה הפך לסופר מוצלח , שבאחד הלילות אמר שהוא עדיין אוהב את האקסית כרמל...

גזירי נייר מתגלים והם יובילו לשורת רציחות והפללה דראמטית אחת...

נויה ממשיכה לתת סדנאות כתיבה בביניין הרדוף. סופר מצליח מבין כול החבורה גוזר קופון, טס ללוס אנג'לס, מפיק סדרה על על אחד הספרים.

גם כרמית המנג'סת הופכת לסופרת ספרי מתח מצליחה יחסית, אחרי שכמובן פקדה את סדנאות הכתיבה של נויה הבלונדינית המוכשרת והכריזמתית. אחד השכנים מת לפתע בתאונת צלילה (שהתעסקו לו בבלונים), והקלפים נטרפים. יש משפט פומבי וכעמור עוד שורה של סופרים מבין גיבורי העלילה שמוציאים רבי מכר בסיפור.
"רצח במשיכת קולמוס: רוצחים ספרותיים וסופרים רוצחים", היה הדוקטורת ורב המכר שאחד מגיבורי הסיפור חותמים על 'הרוצח האחרון מפתח תקווה', אותו רוצח/ת ספרותי /ת מדופלאם/ת שאפשר לנחש כבר בהתחלה של הקלישאה הספרותית הזאת, שנדמת יותר לטנלובלה ידועה מראש, משחק חיים צפוי אחד נדוש.

אומנם בסוף הסיפור אפילוג נוסח אבודים פיוטי , אך לא קשור לאחד מהחברים של אחד הגיבורים (אופיר חבר של פלג דדון), אך "הרוצח האחרון מפתח תקווה" מזכיר יותר טנלובלה מלפני עשרים שנה בחוסר תיכומו וידוע מראש וקל לניחוש (זה תמיד מזרחי/ה שרמנטי/ת)...

נ.ב- העיר פתח תקווה לא מעורבת בסיפור, אפשר לקרוא בנחת את הסיפור גם בפת תקווה.

THREE PLAYS
של איין ראנד, מכיל את המחזות –
NIGHT OF JANUARY 16 TH, IDEAL, THINK TWICE
שלושת המחזות נכתבו ע"י הסופרת, הראשון ב1932, ושני האחרים נכתבו בשנות ה-30, לפני
הפיכת איין ראנד למי שהיא הייתה. המחזה הראשון 'ליל ה 16 בינואר'- הוא סיפור רציחתו של אייל הון שבדי או סתם הריגה טבעית?. מי שמואשמת היא קרן אנדרה במות מעסיקה המת ביג'ורן פוקנר. ביג'ורן פוקנר מבוסס על אייל הון שבדי שייצר גפרורים ומת לאחר שפשט רגל. ראנד אמרה שכתבה את הסיפור על הדמיון של אישה על הגבר האידיאלי ולא בהצגת הגבר האידאלי בספרייה האחרים.
המחזה השני- "אידיאלי" הוא סיפור בין לילה אחד והבוקר שלאחריו, לאחר שקיי גונדה רוצחת מישהו ונסה מאיש לאיש בלוס אנג'לס למצוא איך להתגונן מהרשויות.
המחזה השלישי- "תחשוב פעמיים", הוא סיפור מתח בו וולטר בקנטברידג' ירצח, יפלילו מישהו והספילר היחיד שייתן זה שהרוצח האמיתי במחזה לא יתפס.

מחזה ראשון- NIGHT OF JANUARY16 - כל המחזה הוא סצנת בית משפט בלתי ניגמרת, סביב מותו של ביג'ורן פוקנר, אייל הון שבדי. הוא נשוי היה ל ננסי לי. למחזה שתי סופים- אחד שקרן תימצא לא אשמה, השני אשמה ולכיסא החשמלי.
מי שיליט זה הקהל בהצגה שישמש כחבר מושבעים.
אנטוני סויבנסון הוא עו"ד של קרן, כנגד אנטוני פלינט מטעם המדינה. אייף הוא השופט.
קרן אנדרה עבדה בתור המזכירה של ב'יג'ורן פוקנר. הוא ניסה להתחיל איתה. הסנגור הציבורי מאשים אותה שניהלה רומן ואחר"כ רצחה אותו. היא טוענת שלא.
בחצות בינואר ה 16ביג'ורן ימצא כגופה. אחת אומרת שראתה את קרן מתנשקת עם בג'ורן. ההגנה טוענת שהוא לווה כסף, עמד לפשוט רגל והתאבד. אשתו ננסי לי מכחישה זאת ואומרת שתיכננו לפרוש מהניו יורק לכפר והוא היה מאושר.

"עכשיו מיס אנדרה, ביג'ורן פוקנר שמר לך מותרות יוקרטיים במשך עשר שנים, ואת לא רצית לשנות את איך שאת חייה"
קרן-"אף פעם לא ראיתי אותו עני".
"כמובן שלא, את והגנסתרים האוהבים שלך הלכתם לקבל 10 מיליון דולר שאף אחד לא ידע אליהם".
פלינט- תני לי להבין אותך, את חיית 10 שנים עם גבר שאנס אותך ... את הייתי חברה של גנסתרים ידועים. את עזרת במעילה של 25 מיליון דולר, ואת מצפה שנאמין לך?".
קרן- ברוגע- "אתה טועה, מר פלינט. אני מסוגלת לרצח – למען ביג'ורן פוקנר".

נראה לי שהמאהב של קרן , ויטפילד צורח באולם המשפט שהוא רצח את ביג'ורן בעצמו.
לאורך הסיפור ישנם אנשים שונים ומשונים שאומרים שגם הם מתכננים לעזוב את העיר הגדולה ניו יורק, ולעבור לעיירות קטנות ולחיות חיים שקטים. כל זאת בניגוד לקרן אנדרה שבסוף המחזה תצא או זכאית או- " לא יהיה שום ערעור . גבירותי ורבותי, אני לא יהיה כאן כדי לרצות את העונש, אין לי שום דבר לחפש בעולמכם".

מחזה שני "ideal"- קיי גונדה, שחקנית מפורסמת, ש 72 מיליון איש ראו את סרטה האחרון והם כמובן שונאים אותה, לדעתה והיא אגדה מהלכת. היא רוצחת מפיק נעלך. המחזה נפתח במסיבה הוליוודית, בה כולם מצפים לקיי גונדה שלא תגיע ☹
היא תחילה הולכת למשפחת ווטרס. הבן והאב שמעריצים אותה רוצים לתת לה קורת גג ללילה, אבל שהאם ווטרס תגלה מה שריי גונדה עשתה היא אומרת – ' או אני או היא!".
לאחר מיכן היא מגיע לבית מעריץ שנמצא בזוגיות עם אישה גברית ועבריינית בעצמה. הם נותנים לקיי גונדה את חדר השינה, בעודם הולכים למשטרה, להלשין על מה שהיא סיפרה להם על הרציחה.
קיי גונדה משם ממשיכה לבית של מעריץ. הם מתחילים להתפלסף, עד שהוא צוחק לה בפרצוף (אומר שיקח אותה לברזיל במטוס , רק בשביל שינסה לאנוס אותה) והיא נסה לדרכה. לקראת הזריחה היא מגיע לביתו של ג'וני. "זה הדבר הכי נחמד שעשיתי" ספוילר היא אומרת בסוף המחזה, בלילה ביום שאחרי לאח של ג'וני.

מחזה אחרון- "think twice"- וולטר בקנדברידג', ליברל אולטרואיסט נרצח!
במסיבה בביתו מוצאים את גופתו. כולם בחקירה, הסוף מפתיע ואני לא יגלה. כול המחזה נמשך גם הוא יום אחד, ללא סוף דיאלוגים נירוטים של הדמויות . השוטר ג'ורג'י הססינגס חוקר את כולם לאחר שהתגלתה הגופה, בסלון המשפחה בקונקטיקט.

"סרג' –" מה זה , ממצמץ מתחת למשקפיים, אה, אני רואה, זאת הייתה בדיחה. זאת הייתה בדיחה נוראית ממך לטוני. מר בקנדברידג' , הוא לא מת?
טוני- "בקלילות, "הו, כן מר בקנדברידג' מת... טוב ומת"

הלן אשתו ובילי בנו מזועזעים, לאומת המשרת והעוזר במעבדה שעבד בשביל בקנדברידג' שלא הזיז להם שהוא מת. מיד מגיע השוטר ג'ורג' האסטינגס ובמסכותו להפליל את מי שבה לו. האם זה המשרת טוני?
האם זה עוזר המעבדה של בקנדברידג' המנוח סרג' סוקינג?
או האם זה מישהו אחר? אני לא מתכוון לגלות לכם ☹

רק הוסיף שהסוף לתעלומת המתח הזאת מפתיע ומטלטלת ונחספת בסוף המחזה, ותשאיר את שלל הדמויות- אם זאת הלן שרק חלמה לעזור לבעלה המנוח בקנדברידג' להגשים את חלומו, להקדיש את חייו לזולת. אם זה בילי הבן האבוד שרק רצה את הוריו, בעוד אביו בקנדברידג' רצה לשלוח אותו לאוניברסיטה לסערת רוחו (הוא אף יגיד בפניקה שהוא רצח את האב לשוטר ג'ורג' האסטינגס ברגע של חירוף נפש.)
או בין העוזר המשרת שלא אכפת לו יותר מדי , עוזר המעבדה הרוסי סרג' סוקינג שעבד 12-16 שעות למען בקנדברידג' והשוטר שרק עושה את עבודתו.
"תחשוב פעמים"- היה המחזה היחיד מבין השלושה שלא הומחז.

סיימתי את המחזות בעצב רב. הם געוניים, ולדעבוני לא נישאר ספר של איין ראנד שעוד לא קראתי, היא הייתה פילוסופית וסופרת עוצמתית ומענגת מאוד, שהקריאה בספריה לא תשאיר אדם עדיש.

The return of the primituve, the anti- industrial revolution, 1971
ועד שהורחב ב 1999 , עם 2 מאמרים נוספים של peter schartz , כונסו לספר- אחרי שאחד הקוראים של 'האובייקטיביסט' – המגזין שפרסמה איין ראנד לאחר פרסום "מרד הנפילים" בנושאים שונים, כתב לה שהמאמרים האלה מעולים, ויש סיכוי טוב שימכרו באקדמונים השונים באוניברסטאות לסטודנטים. איין ראנד הקשיבה להצעתו ופרסמה את הספר, שפותח את הג'ננה האין סופית שלה כנגד השמאל החדש של שנות ה-60- התנועה הסביבתית לשימור החי והצומח על חשבון מעשי אדם והתנועה המולטי-תרבותית שביקשה מכסות לקבוצות אתנית שונות, ולקבץ כול קבוצה בנפרד, בצורה של ה'שבט' כנגד שבט, שלכול שבט מאפיינים משלו.
בסרטון שזכה ל 6 צפיות ב YOUTUBE שאומנם קטל את הספר, הבחור המבוגר עם הקרחת והגופייה , סיכם נכון שאמריקה של שנות ה-60, 70 כנראה הזכירה לאיין ראנד את המצב בבריה"מ בשנים שעזבה אותה- תוססת בפעילות פוליטית סמי אינטלקטואלית , עם מלחמות פנימיות וחיצוניות בבלעגן אחד גדול, פוביה שגרמה לאיין ראנד לכתוב את המאמאים ולצאת נגד אנשי התקופה.

חלק ראשון- בתי הספר:

The chickens' homecoming- (את הפרק הראשון, מרד הסטודנטים בברקלי, מופיע בחוות הדעת שלי על קפיטליזם האידיאל)- הכנס לשל איגוד הפילוסופיה ב 28 לדצמבר 1969 נפתח, וקיבל את ההחלטה לצאת נגד מלחמת ויאטנם ולגנות את ארצם אמריקה.
ראנד צחקה וגינתה את הכנס- "אם – היגיון,צדק, מורליות, עובדות והיסטוריה לצידם- הם מצדדים בנטישת הנהגתם כפילוסופים ואין להם דבר להציע לאנשים, מלבד להתעלם מפוליטיקה, כול אחד יכול להשטלת ולשלוט, וכך עשה". (ע"מ 49).

The comprachicos- המילה השנייה כאן מתייחסת לגנבהת ילדים כסלנג. ראנד במאמר הכי מגונה שלה אי פעם כנגד מערכת החינוך של בתי הספר לילדים , תחילה אומרת שלאסירים במחנות ריכוז ולפושעים יש יותר זמן פנוי לילדים בבית ספר!
מה שילד לומד עד גיל 3 הוא הכי קריטי ומפעיל יכולות שלא יפעיל בעתיד חייו באופן כה מוצלח- היכולת ללכת ולדבר.
אך ילדים במערכת החינוך והערכיה המשפחתית מלמדים את ילדיה לשקר, להעמיד פנים, לגנוב וככול שהם ישתפרו בכך הם יזכו במטרה הסופית- אישור השבט כתיקוף עצמי.
הגיבורים האמיתיים יוצאים נגד בתי ספרם והמערכת והם תוקפים את המערכת המבזה הזאת. הבלתי מוסריים הם כול אותם ילדים שלומדים לציית, למרות שהם מודעים לרעה החולה של מערכת הלימוד.
המודרים מהמערכת זוכים בעתיד מבטיח, הצייתנים יהיו משועבדים לשבט החברתי בשארית חייהם- ילכו ללמוד מדעי הרוח באוניברסיטה, יבקשו את אישור המשפחה ויהפכו להיפיים המזוהמים חיצונית ופנימית של שנות ה-60.

חלק שני, "התרבות":

Appollo and Dionysus- שם הפרק בה מהמצא של ניטשה- אפולו אל האור ודיוניסוס אל היין , שני אלים, כול אחד מייצג לשתי האירועים בפרק בשנת 1969- אפולו- האדם הראשון על הירח והאנשים מכול קצוות החברה מתקבצים, צופים ומדברים על הנחיתה באופן תרבותי. האירוע השני- דיונסוס- 300,000 היפים מלוכלכים, רעבים, צמאים , שלוחי רסן ומסוממים בשדות מתקבצים לשמוע מוזיקת רוק. ראנד מביאה ראיונות עיתוניים שנערכו עם המשתתפים- אחת מהם אפילו לא שמעה מוזיקה, ורק השטלתו על רכוש וביזו אותו, תוך כדי שלא הביאו אוכל ומים, מי מהם מעשנים סמים ומדברים עם בני מינם , בגילוי תועבה גמורה. היה צריך להטיס רופאים מניו יורק להיפים הגמורים ומכוסים בוץ בכול רמח גופם (ירד גשם, והשדות הפכו לבוץ).

The inexplicable person alchemy- איין ראנד משווה את האחווה האולטרואיסטית המזויפת של ההיפים באמריקה, לאומת מפגינים ל שלוש דקות בכיכר האדומה בקרמלין ב 1968, "על השלוש דקות שהרגשתי חופשי, אתה יכול לאסור אותי", אמר אחד הרוסים הצעירים שמחו על התקיפה בצ'כיה סלובקיה.
איין ראנד אף תוהה מה היה עולה בגורלה, גורל דומה לאלה שנזרקו לכלא, לאשפוז או לגולג, לו לא הייתה בורחת בשנות ה-20 לאמריקה.

The age of envy- ההיפים שבזים לרכוש, זוכים לאהדת התקשורת על האותניתיות החלוצית שלהם ומפזרים כאוס בקפוסים וברחוב, בעודם משכנעים לתת את הפוקוס לתרבויות של העולם השלישי, מנסים להפיל בפח את שאר החברה העובדת וצורכת מוצרי חשמל וצורך במוצרים מתועשים במפעלים. ראנד מסיימת שרק אהבה- עצמית, לעבודה, לבן זוג, להורה היא התשובה וההפך לעידן הקנאה והשנאה שמפיצים שדולות היפים אלטרואיסטים קולקטביסטים שמאלנים.

חלק שלישי- הפוליטיקה:

The left: old and new- ראנד מביאה כתבה של הניו יורק טיימס, על שנות ה-70- בה לאטילה יש חבר חדש- מגד העתידות הקורא הוסקופ. כך שהשמאל הישן הסתפק באטילה כדי לספק שוייון הובסייני כוחני לכלל החברה. ההיפים – "העיקר זה שנאה להיגיון, בין אם זה מיסטיקן או מיסטיקן של הכוח (מרצה)- שיקרא למיסטיקה של הג'ונגלים, ויחליף צריכה חומרית ב- אסרולוגיה, נומירולוגיה, ופונומלוגיה". (ע"מ 169).

Global balkanization- שלושת הפרקים הקודמים, racism – כתבתי במעלה האנוכיות. 2 הפרקים האחרים טוענת ראנד שהיהייפים לא מעוניינים במהפכה, אלה רק ב'פושט' שיכניס את נבחריהם באופן שקט, ועל כך שאין דבר כזה פשע פוליטי, שכן מחאה מאוגדת בהכרזת העצמאות האמריקאית.
"שום דבר לא צפוי משבטיות חוץ מברוטליות ומלחמה" (ע"מ 202). ראנד תוקפת את התנועה השנייה- רב תרבותיות, וכנגד שוויץ ומדינות עם כמה שפות רשמיות, שהמצב הסופי זה בלקן טבוח. היא מצדדת בשפה אחת לכול מדינה, ומברכת את האנגלית כשפה בין לאומית.

Gender tribalism – (שלושת המאמרים הבאים מההרחבה לספר בידי פטר שוורץ). פמניסטיות רוצות מכסות מגן מקומות עבודה ובלימודים מול גרים, חצי חצי. גם אם נשים ספציפיות לא מביאות את אותו ערך אובייקטיבי כשוות ערך לגברים, אין צורך- הן יכולות לסמוך על חברותיה הנשים שידרשו יצוג שווה, לא לערך שווה!
מין זה תמיד ניצול של הגבר את הנשים, שהפמניסטיות רואות בנשים כמו ילדים אבודים.
חלק רביעי ואחרון- the anti industrial revolution

The philosophy of privation- שוורץ תוקף את התנועה האקלימית, שרוצה לשמור על הטבע והמיני החיות והצמחים, מול התיעוש האנושי. הוא מביא דוגמא ש DDT פתר את בעיית המוות מחולרה, עד שהתנועה האקלימית יצאה נגד ה DDTש וכך החולרה והמלריה בהודו וסרי לנקה חזרה. יער ילוסטון בארה"ב לא קרא למכבי אש, כי השריפה פרצה באופן טבעי. עד שבאו מכבי אש הנזק היה עצום. הוא ואיין ראנד בהמשך מביאים טענות שהתנועה לשימור הסביבה עושה שימוש ציני ומזיק בתיעוש ובני אדם מודרנים, בשביל לחסל את הצוליזציה המערבית.

Multicultural nihilism – המצדדים בתנועה הרב תרבותית רוצים מכסות וייצוג מגוון בתיאוריה. בפועל הם רוצים לחסל תועלת מהכשרון שיש למעטים ולהנחיל אותו לכול אדם חסר יכולת, העיקר מה צבע עורו. נסיון ליצור חברה אובסיינית= שכול חבריה שווים בזכויותיהם וחובותיהם, ללא יקרון מבדל כלשהו.
שוורץ טוען שהמטרה הסופית זה חברה שבטית, כאשר כול שבט שלא מסכים עם שבט אחר יצא למאבק אלים.

The anti industrial revolution- ראנד פותחת את הפרק האחרון בזוג- הגבר יוצא בחמש בבוקר לעבודה באוטובוס הציבורי וחוזר לפנות ערב. אשתו חדלה מעבודה , כי היא עושה תפקיד של כמה מכשירים בהכנת ארוחת ערב, הליכה ארוכה לסופר האזורי ודעגה לילדים, ללא מוצרי חשמל. בערב הם כבר יהיו עייפים מדי לנסוע 10 קילומטר לקולנוע.
הכול בשם השמירה על הסביבה, ועזיבת החיים המודרנים באופן הדרגתי.

אבל יש סוגים של צעירים, האבנט-גארד ונושאי התותח של המאבק הסביבתי, התוצר של חינוך פרוגרסיבי. חסרי המעש. אלה הקשרים בינהם מנטלית, סטודנטים צעירים, שלא מסוגלים לחשוב או לחזות את העתיד, שלא יכולים לבסול רק את הרגע הנוכחי. בשבילהם הזמן הוא אויב שצריך להרוג כדי לברוח מקונפליעקט פנימי, ריקנות וחרדה.
לא מסוגלים לסחוב מטרה משלהם , הם מקבלים ומברכים ניוון, הניוון של עבודה פיזית, מתוכננת ומבוצעת ע"י מישהו אחר. ראיתם זאת בזמן אמת ביום "כדור הארץ", כשצעירים שלא לקחו מאמאץ לשתוף את גופם, יצאו וניקו את מדרכות ניו יורק"
(ע"מ 289).

כן, כתבתי די הרבה על סוגיה נכונה ומרתקת שמלבה את התרבות המערבית הרבה אחרי איין ראנד, על כול הפרסומות הדביליות של GREEN PEACE והצורך של ג'יין פונדה לפרק מפעל של מכשירים ומוצרי קוסמטיקה כדי לקסום למצילי העולם כיום, יש מאיין.