התקשורת שמאלנית. את זה (כמעט) כולנו יודעים. אבל למה זה כל כך נורא? אנחנו חיים בעולם חופשי ומותר לכל אחד להתבטא, ואם למישהו השמאלנות של התקשורת זה לא מתאים הוא תמיד יכול להקים חברת תקשורת מתחרה. לא?
אז זהו, שזו לא הבעיה היחידה.

בניגוד לרושם הראשוני שאולי יכול להתקבל, הספר של חנן עמיאור לא עוסק רק בהטיה הפוליטית של כתבי התקשורת - אם כי גם זה מופיע בספר. במקום זאת הוא מדבר על הדרכים של התקשורת הישראלית להנדס את התודעה. וזה כבר מטריד הרבה יותר.

למשל, מתברר שכתבים מסוימים מרבים להשתמש ב"מקורות אנונימיים" "גורמים בכירים" ועוד כהנה וכהנה תארים מפוצצים, כאשר לא בטוח שה"מקורות" המצויניים בכלל קיימים; כתבות מפוצצות על "מחאות ספונטניות" רבות משתתפים נגד הממשלה, למרות שלפעמים מדובר בהצגות ממומנות ומבוימות היטב של התקשורת והשמאל; כתבים שעומדים בניגוד עניינים בולט בין קשריהם המשפחתיים ובין מושא הכתבה; "מיסגור" והוצאה מהקשר של אירועים שבהרבה פעמים חוטא לאמת ; וכמובן, הדבר שכמעט הכי חשוב – מלחמת סתימת הפיות וההשתקה שהשמאל מנהל כלפי גופי תקשורת מן הימין וכלפי "סקופים" של אנשי תקשורת ימניים.
כאשר ההטיה הפוליטית בתקשורת מסתתרת תחת מעטה של אובייקטיביות ושל ניטרליות, כאשר גופים מנסים להשתיק ולהתיש גופי תקשורת ימניים באשר הם ימניים – כאן אנחנו נכנסים לתחום הרבה יותר בעייתי מאשר הטיה פוליטית גרידא.

הספר מסתיים בפרק עם מבחר ציטוטים קיצוניים מתוך מדור הדעות של עיתון הארץ. זוהי קצת סטייה מהנושא המרכזי של הספר, אבל זה גם חשוב למי שרוצה להבין עד כמה התקשורת בישראל מעוותת.

אבל אי אפשר בלא מעט ביקורת; לפעמים עמיאור נטפל לקטנות ולדקדקנות מיותרת שמורידה מערכו של הספר. למשל, באחד הפרקים עמיאור מספר כיצד הוא פנה מיוזמתו לעיתונאי "ידיעות אחרונות" רענן שקד, לאחר שהאחרון פרסם טור על התופעת היורדים מהארץ בה הוא נתקל, ושאל אותו כיצד זה מסתדר עם הנתונים שמראים ההיפך. כאן, לעניות דעתי, במקרה הזה תגובתו של שקד הייתה במקום – זהו טור אישי שמציין חוויות אישיות, וככזה הוא אינו מתאים ואינו חייב להתאים לנתונים. לא צריך לחפש "הנדסת תודעה" איפה שהיא לא קיימת, וסיפורים כגון דא דווקא מחלישים את הטענה.

ונקודה נוספת - למרות שבסוף הספר הובאה רשימת המאמרים המצוטטים מעיתון "הארץ", היו חסרות לי הערות שוליים עם הפניות לאורך שאר הספר. אני יכול קצת להבין את ההיגיון של העורך; היות וזה מסורבל לכתוב הערות בכל שורה בפרק האחרון, הוא החליט להסתפק ברשימת מאמרים בסוף הספר ולוותר על ההפניות בשאר הפרקים. חוץ מזה, חלק מהדברים בלאו-הכי נאמרו בעל-פה.
אבל למרות לימוד הזכות, לדעתי מדובר בטעות; ספר שעוסק במהימנות התקשורת לא יכול לוותר לעצמו על ההפניות. דווקא בגלל האישומים החמורים המובאים בספר, חבל שההוצאה לא עשתה מאמץ קל לשפר את האמינות.

לסיכום, ספר קליל ומקיף, שראוי לכל אדם שרוממות הדמוקרטיה והעיתונות החופשית בגרונו לקרוא. מומלץ.

הנדסת תודעה - צמד מילים חדש יחסית שנכנס לשפה שלנו.
ספר פוקח עיניים על התקשורת הישראלית.

המחבר אמנם הביא בעיקר (ואולי רק) עיתונאים המזוהים על הצד השמאלי (ואף השמאלי רדיקאלי) של המפה הפוליטית (- לטעמי בצדק!),
אך למען ההגינות חשוב לזכור שגם עיתונאיים ימניים יכולים להנדס את התודעה.

חלוקת הפרקים ומספר הדוגמאות בכל פרק היו לטעמי בול במידה הנכונה.
גם הכתיבה היא מצוינת וזורמת. לגמתי את הספר. מומלץ ביותר!