מול "שלושת הטנורים" של שירת ספרד (שמואל הנגיד, אבן גבירול ויהודה הלוי), נדמה משה אבן עזרא כמי שעומד אולי מעט בצל. האסופה הזו, שיצאה לפני כעשור במסגרת המפעל לספרות מופת עברית, חשפה בפני את מלוא גדולתו וקסמו. אבן עזרא, מלבד היותו משורר נפלא, היה בקי בספרות הערבית ובפילוסופיה הערבית והיוונית בתרגומיה הערביים, והיה גם הראשון (והיחיד בימי הביניים) שניסח תאוריה פואטית של תורת השיר העברית. במהלך חייו עבר מהפכים דרמטיים- בצעירותו היה אחד מנכבדי קהילת גרנאדה בזמן שלטון "מלכי המחוזות" המוסלמים, ובחצרו טיפח משכילים ומשוררים. לאחר כיבוש אנדלוסיה בידי כוחות המוראביטון הצפון אפריקאים, הפך לפליט בודד וחסר כל בספרד הנוצרית, שביהודיה ראה בורים ועילגים שאינם מסוגלים להעריך את עושרה של התרבות היהודית-ערבית המפוארת של הדרום. את שירת החול הנוצצת של ימי צעירותו, שחגגה את חיי העולם הזה, החליפו קינות על הפכפכותם של הבלי תבל, ושירי תחינה אישיים ולאומיים המופנים לאלוהים. בדומה לכמה ממשוררי ספרד המוסלמים, הוא אף התנכר בזקנתו לשירי האהבה והחשק המוקדמים שלו, וכינה אותם "שטפא דינקותא".
מבחר שיריו המופיעים בספר זה מגלים שילוב של וירטואוזיות לשונית מסנוורת ממש ורבת דימיון (לעיתים אף הומור- צחקתי ממש מהקללה שאבן עזרא משלח בגמל שעליו עזב האהוב, שלא יצליח ליותר להעלות גרה..). לי נגעו אל הלב בעיקר גילויי הרגש האינטימי ומשיכתו העזה ליופי, בין אם בטבע או בבני האדם. פחות מצאתי עניין בשיריו הדתיים, אבל ידוע שדווקא אלה כבשו את ליבם של יהודים מסורתיים במהלך הדורות, והם שהעניקו לו את הכינוי ה"סלח", בשל ריבוי פיוטי הסליחות שחיבר.


















