טוביה טננבום, יהודי-אמריקאי, חרדי ישראלי לשעבר, יוצא למסע תיעודי בארץ מולדתו. חמוש בידיעת עברית, אנגלית, גרמנית וערבית, טוביה היהודי מחליף את זהותו בעיתונאי טובי הגרמני, ותפקידו כתפקידם של יתר העיתונאים הגרמניים העולים לארץ הקדושה: לחשוף את פשעי העם היהודי כנגד האנושות, ובפרט כנגד העם הפלסטינאי. העם הפלסטינאי, כך נמסר לו מפי מקורות מהימנים, הוא עם עתיק שניתן לאתר את שורשיו עד כ-14,000 שנה לאחור! עם הידוע בערכי הפלורליזם המנחים אותו, בסובלנותו לאחר, בכיבודו את זכויות האדם הבסיסיות כמו חופש הדת - הרי ידוע לכל שגלי ההגירה האדירים של פלסטינים נוצרים מן הארץ הם ללא ספק תוצר של הכיבוש הציוני.
הציונות, כפי שמתגלה במהלך הספר, היא גזענות. טוב נו, הפלסטינים הם לא הראשונים להגיע למסקנה הזו. האו"ם הגיע אליה בעצמו כבר בשנות השבעים.
נשמות טובות מאירופה, כמובן, איך לא, ששות במרץ לזהות תהליכים ולעלות על מטוסים היישר לתל אביב. מישהו אמר זילות השואה? ארגוני NGO עתירי תקציב, ובראשם הצלב האדום ההומני, מתגלים בכל חור אליו טורח טובי הגרמני להגיע: עוזרים לביים הפגנות נגד הצבא הישראלי, מארגנים סיורים חינוכיים ביד ושם שמסקנתם ברורה, מלמדים ילדים במחנה הפליטים ג'נין שחיפה ויפו שייכות להם מתוקף "החוק הבינלאומי". החוק הבינלאומי, כך מסתבר, נתון לגחמתם של מספר שוויצרים רמי הוד ומעלה, שהם כידוע ניטרליים. מסייעים לכל אותם ארגונים יהודים טובים שהיו שמחים להמיר את תעודת הזהות הכחולה באחת ירוקה.
ועכשיו, בלי ציניות: בשלב זה כבר ברור לכל מה יקרה אילו תוקם מדינה פלסטינית, ומה תהיו שאיפותיה האמתיות לשלום. מדינה כזו תהפוך למדינת טרור קיצונית מהר יותר משאתם מסוגלים להוציא דרכון זר. לא צריך לחפש הוכחות רחוק מידי - עזה שוכנת ממש מעבר לפינה.
אין ספר יותר רלוונטי מזה שעה שישראל מואשמת בהאג בפשעי מלחמה. בהצלחה לנו. כפי שטוביה כותב בסוף הספר: ההיגיון אומר שלמדינת ישראל אין סיכויי הישרדות רבים. לנו נותר רק לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה, ושוב נשרוד בניגוד להיגיון.

מדובר בספר מופתי לחלוטין, מן המצוינים שכתב עמוס עוז במהלך חייו, אלא שמשום מה נשכח בצל מפורסמים ממנו כגון "סיפור על אהבה וחושך" או "מיכאל שלי". הייתי אפילו מגזים וכותב "חובת קריאה לכל ישראלי", אבל אני לא מאמין בחובות קריאה ולכן אכתוב: מומלץ מומלץ מומלץ ושוב פעם מומלץ.
לספר סיפור במדינת ישראל קשה יותר מלספר סיפור, נאמר, בארה"ב. שם, אם סופר זקוק לטיפה של שמן עלילתי, להניע את גלגלי השיניים, אז בין רגע הוא מסדר שאוגדת חייזרים סגולים תנחת בטיימס סקוור ותשדוד בנק. ואם הוא סופר יצירתי אז בסוף נגלה שהחייזר הוא פיצול אישיות של הדמות הראשית, או בת דודה שלו. דוגמה קצת יותר ריאליסטית היא ספרי מתח. הסיבה שמותחנים ישראליים אינם משכנעים אותי היא ששום דבר מן המתואר בהם לא מתרחש כאן. לנו יש צרות אחרות, אבל זה פחות סקסי לכתוב על קסאמים ופיגועי דקירה. גם ז'אנר הפנטזיה הישראלי מקרטע ויש היאמרו "בקושי קיים", ובצדק. הספרות הישראלית מתקשה באסקפיזם. גבולותינו צרים מכדי להכיל פיצוצים ולוקיישנים, אלפים ובני לילית, רוצחים שכירים שהם גם נקרופילים, חלליות, נשים בלבוש מינימלי נוסח אושן שמונה שיודעות לפרוץ כספות יהלומים, כך שאין לאן לברוח אלא פנימה. זו הסיבה שרוב הקלאסיקות הישראליות דלות מבחינה עלילתית אך יורדות מתחת לעור של דמויותיהן.
"מנוחה נכונה" נכנס מתחת לעורו של יונתן ליפשיץ, אנטי־גיבור מובהק שמאס בדלות העלילתית של חיי הפרובינציה הקיבוצית ומבקש לברוח למקום בו יוכל לחוות חוויות עשירות כמו שרואים בקולנוע ולא להיות חייב כלום לאף אחד. נביא של אינדיבידואליזם בישראל הקומוניסטית של פעם. הוא מאס באנשי הקיבוץ שאומרים לו מה לעשות ומה להרגיש, ביניהם נמצאת גם רימונה אשתו, שהקשר המשולש בינה לבין יונתן לבין הבן שמעולם לא היה להם הוא אחד משיאיו הפסיכולוגיים של הספר.
אל החגיגה מצטרף גם עזריה גיטלין, בן־גילו של יונתן ואנטי־תזה מוחלטת לדמותו. עזריה, שברח מהנאצים ואף פעם לא היה חלק משום קבוצה, מתאווה בכל מעודו להיות חבר בקיבוץ. עזריה שאנחנו פוגשים בתחילת הספר מתאמץ לרצות ולשעשע את חברי הקיבוץ ככלב המקשקש בזנבו. יש לו דעות נחרצות בנוגע למפעל הציוני ולעתידו והוא משתף אותם עם כל מה שזז בסביבתו הקרובה. במהלך הספר אנחנו עדים לשינוי שמתרחש בו ככל שהוא הולך ומבין את המשמעות של חיים משותפים בקיבוץ ומתקרב, מבחינה רעיונית, אל יונתן.
הפרוזה המצוינת של עוז קורמת עור וגידים כאשר היא "מחליקה" אל תוך תודעתם של הדמויות ומתארת בהתפרצות בלתי ניתנת לעצירה של מילים ואסוציאציות את הלך רוחן. סוג של זרם תודעה, אבל קריא. אהבתי במיוחד את דמותה של רימונה, שלא רוצה בכל התחבטויות הנפש של בעלה ומפצירה בכולם שינוחו.
זהו ספר מתעתע. בתחילתו עושה רושם שעיקר עיסוקו בחיי הקיבוץ מול החיים שבחוץ, אך למעשה קבור בו רצונו ההרסני של יונתן למות, להפסיק להתקיים, להיות כמו הסלע במדבר. מכאן גם שם הספר: מנוחה נכונה. באמצעות דמותה של רימונה המוות מוקבל לפתרון כל הבעיות, ואולי (כך נדמה שהטקסט מציע) צריך ללכת בדרכה של רימונה ולהוביל חיים מתים, סטריליים ושקטים.
מומלץ כבר כתבתי?

זה היה בערך באמצע הספר כשהבנתי שאין לי מושג על מה דוסטוייבסקי מדבר. העלילה תמוהה (בלשון המעטה), הכתיבה טרחנית והדיאלוגים מכאיבים לקריאה מרוב פאתוס. יש לצפות ל"הארה רוחנית" מסוג כזה או אחר כל עמוד שני. הקורא לא מוצא את ידיו ורגליו בין כל הזדקקויות הנפש האצילות שמציפות את הספר.
סיפור העלילה, כפי שכבר אמרתי, תמוה למדי. הכרך הראשון, לדוגמה, מיותר רובו ככולו להבנת ה"סיפור המרכזי", שמתחיל בכרך השני. אמנם הוא מספק אקספוזיציה כלשהי לערבוביית הדמויות והשמות, אבל אקספוזיציה לבדה אינה מחזיקה מים לאורך 400 עמודים.
כעת אכנס לספויילרים, ראו הוזהרתם.
דמיטרי קרמאזוב, בן למשפחת קרמאזוב, רוצה לרצוח את אביו. אבל למה, אתם שואלים? מכיוון שאביו, שנטש אותו בילדותו, ממאן לשלם לו את שלושת אלפים הרובל הנחוצים לו עד מוות. במקום זאת, האב ההולל (פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב) עושה "דווקא" ומחביא בחדרו שלושת אלפים רובל במעטפה, המיועדת לאהובתו גרושנקה, לכשתבוא. אבל גם דמיטרי קרמאזוב מאוהב בגרושנקה, ששמה המלא הוא אגרפנה אלכסנדרובה סוויטלובה. מאוהב זו לא מילה: דמיטרי מעריץ אותה עד כדי טירוף, עוקב אחריה, מתחבא לה בצללים, ועומד על המשמר מחוץ לאחוזתו של אביו, בכוונה לרצוח אותו היה וגרושנקה נכנסה אליו.
לבסוף נרצח האב, והכל משוכנעים כי דמיטרי הוא שרצחו. אבל דמיטרי אינו הרוצח! הוא עומד על כך לאורך כל חציו השני של הספר, תוך כדי הפגנת צדקנות מוסרית מגוחכת. כל הראיות מצביעות נגדו: הוא היה באחוזת קרמאזוב באותו לילה, הציץ לחדרו של אביו כדי לבדוק האם אהובתו בגדה בו, הכה את המשרת גריגורי ואסיליביץ' בעלי, וכמובן, איך אפשר שלא, התרוצץ בכל העיר כשידיו מגואלות בדם.
קורים עוד כל מיני דברים. הנער קוליה עושה הופעת אורח, הסטארץ' זוסימה מת, השרת משורר שירים בחצר.
רגע, אתם שואלים, היכן שאר האחים קרמאזוב?
אליושה קרמאזוב, נזיר שאינו מאמין באלוהים, "גיבור הספר" לדברי דוסטוייבסקי, הוא דמות שולית בתרומתה לעלילה ולהבנתה. למעשה, הספר יכול להסתדר לגמרי בלעדיו. נוכחותו הרגיזה אותי עד כדי כך שאני לא מתכוון להזכיר אותו שוב לאורך כל הסקירה ולו במילה אחת. דמות תפלה ומיותרת.
איוואן קרמאזוב, נקודת האור היחידה בספר כולו, לא זוכה לבמה הראויה לו. סיפורו "האינקוויזיטור הגדול" הינו נקודת השיא של הספר, רק חבל שהוא מגיע מוקדם מידי, לפני סיום הכרך הראשון. ב"אקספוזיציה", כאמור.
את שאר הדמויות לא הצלחתי להבין מרוב פאתוס, התעלויות נפש, סימני קריאה, השתוממויות, השתאויות, שימוש מופרז ב" אֶח" וב"חֶה-חֶה-חֶה". דמיטרי קרמאזוב, לדוגמה, גולת הכותרת של רומן עב כרס זה, הוא אישיות בלתי נסבלת. כך גם גרושנקה. התפרצויות הזעם של קטרינה איוונובנה, אשתו של דמיטרי, גרמו לי עוויות בלתי רצויות. ליזה, שמשום מה נכתבת כ-Lise בתרגומה (העברי!) של נילי מירסקי, היא דמות כל כך משמימה, מיותרת ומרגיזה שגם עליה אבחר שלא להרחיב במילים. מה ניסה דוסטוייבסקי להשיג בכתיבת דמויות כה מגוחכות, אפורות, חסרות הגדרה? מהן תרומתן לסיפור?
השאלה הגדולה, המרחפת מעל הספר, זו שקנתה לו שם עולמי של "יצירת מופת", היא זו: כיצד יכול האדם לעשות מעשים טובים אם הוא שולל את קיומו של אלוהים? האם, כדברי איוואן, "הכל מותר"?
בכנות, תשובה לשאלה זו היא ככל הנראה נשגבת הן מבינתי והן מבינתו של דוסטוייבסקי הגדול. ההיסטוריה הראתה לנו מספיק מעשי זוועה שנעשו בשמו של אלוהים, לצד מעשי חסד שנעשו על ידי אתאיסטים גמורים. אל לנו לשפוט את ערכו המוסרי של אדם כלשהו על פי אמונתו או חוסר אמונתו. בין כה וכה, חוסר אמונה זהה כמעט לחלוטין לאמונה במובן שאף צד אינו יכול להוכיח לצד השני את צדקתו, ולעולם לא יוכל. נראה כי בניגוד לנבואת הזעם של דוסטוייבסקי, לא הכל מותר - גם אחרי מותו של אלוהים.
דוסטוייבסקי מעמיד את נושא הספר במעמד גבוה יותר מעלילת הספר, ומתאהב עד כלות ב"מה שיש לו להגיד". לטעמי, זהו החטא הקדמון של הספרות, וטוב יעשו סופרים אם יצליחו להתחמק מליפול בפח הספציפי הזה.
סיום הספר, משפטו של דמיטרי קרמאזוב, הוא בגדר עינוי. אינסוף התפלספויות משמימות שלא מובילות לשום דבר. איפה הסיפור? איפה ההבנה העמוקה של נפש האדם, אשר בגינה זכה דוסטוייבסקי למעמדו?
ציון סופי: חֶה-חֶה-חֶה אחד ענק בפרצוף של הקורא.

סקירה זו מהווה את הפרק השלישי במיני-סדרה שזכויותיה נמכרו זה מכבר לHBO, "פסבדון סוקר את הביבליוגרפיה של תומאס פינצ'ון". כעת אני ניגש ביראה גדולה אל הפינצ'ון האהוב עליי, המענג מכולם, Mason & Dixon.
*
מתישהו במהלך שנותיי כקורא דו-לשוני, הגעתי למסקנה הבאה: אנגלית זו שפה שפונה אל השכל, בעוד שעברית מדברת ישירות אל הלב. אני יודע, אני יודע. מסקנה לא חכמה במיוחד, נכון? ובטח שאני, דובר עברית מלידה, לא אובייקטיבי מספיק בשביל כדי לשפוט.
ובכל זאת, כך נראים לי פני הדברים. אנגלית היא שפה מדויקת, בעלת אוצר מילים מפחיד בעושרו – תמצא המילה המתאימה לכל מושג, תחושה, רעיון מדעי, אסכולה מחשבתית וכיוצא באלו דברים שקיימים בעולם. עברית, לעומתה, היא חלב דל-לקטוז. אפילו ללקטוז אין לנו מילה כחול לבן. ואם יש, אז היא לבטח שוכבת במרתפים המאובקים של האקדמיה, חסרת אב ואם, מוקפת בחברתם של מילים נשכחות, חידושים שלא חידשו דבר לאף אדם מעולם והמצאות ציוניות שקופלו ונשכחו בבוידעם. הסיבה, לדעתי, היא פשוטה. אני עומד לבצע הכללה גסה, ראו הוזהרתם: כאן בישראל אנחנו יודעים בדיוק למה אנחנו מתכוונים ולא זקוקים לעזרתו של שום מילון. אפילו חוקי הדקדוק כורעים ברך לעומתנו, דיקטטורים-אנארכיסטים רמי מעלה, ומי שיעז לתקן לנו את שם המספר, או את אותיות האית"ן – מות יומת!
יהיו כאלו שיטענו, "זילות לשונית". לא אני. האמת היא שאני דווקא אוהב את מידת החופש שיש לנו, כדוברי עברית, לעשות כרצוננו בשפתנו. אפשר ממש להרגיש איך העברית משתנה תחת גחמותינו. כך נוצר מצב שאנחנו מבינים אחד את השני בקלות רבה יותר מאשר דוברי אנגלית – שפה שהיא כל כך בינלאומית, עד שאף אחד לא באמת מדבר בה.
ולמה אני חופר על זה? מכיוון שתומאס פינצ'ון, לטעמי, הוא אחד הסופרים היחידים, שאני מכיר, אשר יודעים לעשות כרצונם בשפה האנגלית. אסתכן ואומר שהוא עושה זאת על הצד הטוב ביותר, בגבורה וללא מקום להתנצלויות מיותרות. הוא יודע לדבר אל השכל, הוא יודע לדבר אל הלב, הוא יודע לדבר אל כל ששת החושים. המאפיין הזה של כתיבתו עלול לבלבל אפילו קוראים ותיקים.
ספר זה הוא פסגת הפרוזה של תומאס פינצ'ון, יחד עם Gravity's Rainbow האניגמטי, עליו ארחיב ביום אחר. סיפור עלילתו מתרחש במאה ה-17, ולכן אפשר לכנותו בטעות "רומן היסטורי". הסופר, אדם רדיקלי לכל הדעות, החליט ללכת עם הרעיון הזה עד הסוף – הוא כתב את הרומן כולו באנגלית של המאה ה-17. אבל לא באמת, כי כמו שאמרתי מקודם, פינצ'ון כותב איך שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. יצא לו סוג של פרודיה מוזרה על אנגלית ג'אורג'יאנית, שונה לחלוטין מן האנגלית שאנו מכירים כיום. התוצאה תעיף לכם את הסכך.
*
בשלב זה של הסקירה, אם עדיין נותרה בכם סבלנות, אפנה אתכם אל ערכי הוויקיפדיה הבאים:

https://en.wikipedia.org/wiki/Charles_Mason

https://en.wikipedia.org/wiki/Jeremiah_Dixon

תכירו, מייסון ודיקסון. אנשים אמיתיים שחיו במאה ה-17, בימי ראשית ארצות הברית. הם היו אסטרונומים אנגליים שנשלחו למסע באמריקה, שמה גיבורינו שרטטו על פני הכוכב את קו מייסון-דיקסון. עליו אפילו קיים ערך בעברית:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95_%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%9F-%D7%93%D7%99%D7%A7%D7%A1%D7%95%D7%9F

יפה, יפה מאוד. אבל למה פיסה אזוטרית זו של היסטוריה אמריקנית אמורה לעניין אותנו? התשובה היא, כמובן, מכיוון שזהו ספר מרהיב.
המחקר מאחורי הספר הנ"ל עצום בהיקפו. השמועות אומרות שלקחו לפינצ'ון יותר מעשרים שנה להשלים אותו. הדמויות עצמן, ובעיקר מייסון ודיקסון, כתובות למופת ולא ישכחו מלב הקורא עם תום הקריאה. העלילה מרתקת, הבדיחות (כמו תמיד) קורעות מצחוק.
אין טעם להרחיב על סיפור המסגרת המבריק שעוטף את הספר, או על אלף ואחת הדרכים שאפשר לקרוא אותו. מי שיקרא את הספר – יקרא ויבין. פינצ'ון, כמו תמיד, מתעטף בגלימה שקופה של אמביוולנטיות.
*
הערה לסיום. לאחרונה אני מרגיש כי שיטת דירוג הכוכבים מגבילה את יכולתי להמליץ או להשמיץ ספרים, לפי הצורך כמובן. על כן, מעתה ואילך אדרג ספרים לפי סולם דירוג משל עצמי.
ציון סופי: חובת קריאה למיטיבי לכת.

"אהבה בימי כולרה" הוא אחד הספרים האהובים בישראל, ובצדק. אפילו נכלל בששת הנבחרים של עם עובד, יחד עם קלאסיקות "ישראליות" כגון "התפסן בשדה השיפון" ו-"מאה שנים של בדידות". אחרי כל כך הרבה שנים של אהדה לאומית, אפשר להגיד שגרסיה מרקס נמנה עם מיטב סופרינו: גרוסמן, עוז, שלו... עכשיו רק נשאר שיקבל את פרס ישראל.
צחוק בצד – באמת ספר נהדר. קלאסיקה שלא נשחקת עם הזמן, מכיוון שהאהבה היא על-זמנית, וכולרה, על גלגוליה השונים (מישהו אמר קורונה?), היא גזרה של הטבע. סיפור העלילה גם הוא אוניברסלי בהווייתו, לא תלוי במקום או בזמן, ולמעשה היה יכול להתרחש אפילו בפתח תקווה. למי שלא מכיר: פלורנטינו אריסה מתאהב עד כלות נשמתו בפרמינה דאסה, שמתפכחת מהר למדי ובוחרת בנוחות על פני האהבה. היא נישאת ליקיר העיר, המאמי הלאומי אם תרצו, דוקטור חובנאל אורבינו. יחסיהם של הזוג הנשוי נעים על הספקטרום שבין אהבה מלאכותית לבין שנאה הדדית, אך בסופו של דבר היציבות הכפויה שמקנה מוסד הנישואין מאפשר להם לתחזק מראה חיצוני של אושר.
פלורנטינו אריסה, מצידו, לא מתכוון לוותר כל כך בקלות. למעשה, הוא לא מתכוון לוותר בכלל. הוא ממתין בסבלנות למות חובנאל אורבינו במשך חצי מאה, שוטף מרחוק את עיניו בדמותה של אהובתו הנצחית, שהולכת ומזדקנת לנגד עיניו. אהבתו כמעט מקוממת את הקורא בחוסר הצדקתה – אין לה סיבות או נימוקים, ובכל זאת היא בוערת חזק וברור.
הספר נפתח במותו של חובנאל אורבינו בגיל שמונים ושתיים, חוזר בזמן חמישים שנה אחורה, ומתחיל להדביק את הפער. בשאט נפש, בנשימות ארוכות וברגישות רבה. את הסוף לא אהרוס לכם, אכתוב רק שהוא שווה את ההמתנה.
מומלץ לצעירים ולמבוגרים כאחד.

סקירה זו היא הצעד השני בפרויקט האישי שלי להעמיד שורת סקירות כחול-לבן לגוף עבודתו המתעתע (בלשון המעטה) של הסופר האמריקני תומאס פינצ'ון. V הוא רומן ביכוריו, ובמובנים רבים הוא גם העוף המוזר במשפחה, שכן לפרקים הוא נושק לשלמות סיפורית, אך בו זמנית חסרה בו קוהרנטיות בסיסית, אפשר אפילו להגיד חסרה במופגן. כל ניסיון לפרוש את סיפור העלילה על ציר זמן מסודר ילך לאיבוד במבוך הדמויות, התקופות ההיסטוריות, הרפרנסים, השמות המגוחכים, בדיחות הפלוצים ובדיחות הסקס. לפחות, אני מקווה שאלו היו בדיחות. זהו רומן רחב יריעה וחוצה יבשות שמשתרע על פני יותר מחמישים שנה ומכיל בתוכו שתי מלחמות עולם, מהפכות פוליטיות, משברים דיפלומטיים, חיסולים ממוקדים ועוד כל מיני.

מרכז הכובד של הספר הוא המושג הערטילאי V, מושא חלומותיו של הרברט סטנסיל וסימן השאלה הגדול של חייו. סטנסיל הוא חוקר פרטי מטעם עצמו, מין אלתור חופשי על סם ספייד או פיליפ מרלו, ומשימתו היא למצוא את V. מה זה V? מי זה V? אולי, מי זאת V? אולי עיר ואולי אישה, אולי ציור של בוטיצ'לי, אולי הר, אולי המצאה. תשובתו של תומאס פינצ'ון לכל השאלות הללו היא פשוטה: לכו חפשו. במובן המילולי של הביטוי - לכו, חפשו. הספר עמוס ברמזים. הבעיה איתם היא שכל רמז מעלה חמישים שאלות חדשות. עכשיו לכו חפשו גם להן תשובות. הרברט סטנסיל חוקר את הגלובוס כולו, לא מותיר מאחוריו אבן שלא נהפכה.

הסיפור לא מסופר בצורה כרונולוגית, רחוק מזה. הוא מקפץ ללא הפסקה בין תקופות זמן ואוקיינוסים. לא נעים לכתוב את זה, במיוחד לא בתור חובב פינצ'ון מושבע, אבל V הוא אצבע שלישית ענקית לקורא, יותר מכל ספריו של פינצ'ון. אפילו יותר מאשרGravity's Rainbow הידוע לשמצה - בו לפחות ניתן להבין לאן פינצ'ון חותר, גם אם לא תמיד ברור מה קורה ברמת העמוד.

במקביל לבלגן מסוג א' מתפתח לו בלגן מסוג ב'. בני פרופיין, נווד חסר כישורים מיוחדים, חוזר לניו יורק עיר מולדתו. בני הוא הומלס ולכן תלוי בטוב לבם של אחרים (אבל בעיקר בטוב לבן של אחרות). בתור חצי יהודי, הוא מתואר כשלומיאל מוחלט, שנמצא בסכסוך תמידי עם עולם החפצים הדוממים. בקצרה, זה אומר שכל צמיג שהוא בועט בו יחזור בסיבוב לנקום את נקמתו. בני מבוהל עד מוות מן העולם המתועש והמכני המקיף אותו, עד כדי כך שאפילו את האנשים בסביבתו הוא תופש כחפצים דוממים. זוהי תפיסת עולם קודרת, אך ניתן להבין אותה באורן של שנות החמישים המאוחרות, תקופה שבה המין האנושי (ובמיוחד במטרופולין כניו יורק) השיג עושר חומרי חסר תקדים היסטורי, כעשר שנים לאחר סיומה של מלחמת עולם שאיימה לחסל את המערב. פינצ'ון משחק על הניגוד בין הדומם לבין החי לאורך כל הספר, ומעלה תהיות כגון:

האם הרברט סטנסיל, שהקדיש את חייו למציאת V, הוא יותר אדם או יותר מכונה? האם תנועה שקולה לחיים? האם ניתן למצוא משמעות במסע חסר משמעות?

ומהצד השני:

האם בני פרופיין, שלא הקדיש את חייו לכלום ולא מסוגל ליצור קשר משמעותי אמיתי עם אף אדם, הוא טרגדיה עלובה או שמא עיניו פקוחות? האם הבדידות שהוא חש היא יותר תירוץ או יותר סיבה?

במהלך הספר בני פרופיין מוצא את עצמו מצטרף לשורותיה של חבורה בשם The Sick Crew (איך מתרגמים? הצעות יתקבלו בברכה). החבורה מרבה להפיג את שעמומה בהשתכרות עד קהות חושים, ביצירת אומנות ממוצעת, במסיבות מופקרות ובדיונים פסאודו-פילוסופיים ממושכים. אנטרופיה היא מושג שחוזר על עצמו בספרים נוספים של פינצ'ון, אבל כאן היא בולטת במיוחד. פינצ'ון שואל את המושג מעולם הפיזיקה ומלביש אותו על מדעי החברה. זה קצת מסובך, אבל אנסה להסביר בכל זאת:

שמעתם פעם על מות החום של היקום? מתישהו, בעתיד הרחוק, יגיע היקום לשיווי משקל תרמודינמי. זה אומר שהכל יהיה דומם ומת ויישאר ככה לנצח. מעודד, נכון? אז כזה דבר, רק בחברה האנושית. במות החום של היקום, האנטרופיה (מידת אי הסדר של המערכת, היקום לצורך העניין) הינה מקסימלית. פרופיין וחבריו הם ביטוי לחברה כאוטית שאיבדה משמעות, בדרכה אל אנטרופיה מקסימלית.

*אני לא פיזיקאי, כך שבהחלט יכול להיות שהפסקה האחרונה היא ערמה של שטויות.

החשודה הראשית בספר לזהותה של V היא ויקטוריה וורן. כל מה שידוע לקוראים אודותיה מסופר מנקודת מבטו של סנטסיל, אשר מרבה לעוות את המידע ולהשתמש בדמיון כדי לכסות על פערים. למעשה, לא ברור אם ויקטוריה אכן קיימת. היא מרבה לצוץ ולשוב בנקודות משבר פוליטיות והיסטוריות. סיפורה מתחיל בתקרית פשודה ב1898 ומסתיים במלטה, בסוף מלחמת העולם השנייה. במהלך הסיפור V נשבת בעולם הריגול הבינלאומי, מאבדת את זהותה והופכת לאישה מכנית – את איבריה החיים היא מחליפה בפרוטזות, חיקויים נוצצים, עצמים זרים.

V היא, אם כך, התגלמותו אנושית של העולם הדומם. פינצ'ון לא משרטט קווים לדמותה ולאורך הספר כולו היא נותרת אניגמה – מנגנון מכני ונטול נשמה. קל לשכוח שקיומה מוטל בספק. האם הקוראים, שמחפשים באובססיביות את הפתרון לחידת זהותה, אינם זהים בעליבותם לסטנסיל?

לקראת סוף הספר, שני קווי העלילה הראשיים מתחברים אבל החידה לא נפתרת. פינצ'ון לא מרחם על קוראיו. לפרקים הספר מרגיש כמו חזון אחרית הימים. לפרקים הוא קורע מצחוק. איך אפשר לדרג ספר שבקושי אפשר להבין? V הוא מעבר לכוכבים.

אתגר קרת הוא אמן הקומפקטיות. ב"קייטנה של קנלר", שהוא יותר קסם מאשר אוסף סיפורים, נמצא קרת במיטבו.
אלו סיפורים מופרעים שמתקיימים על סף המציאות - עם רגל אחת בפנים והשנייה בחוץ, דורכת במחוזות פטנסטיים שאינם שכיחים מספיק בספרות המיינסטרים העברית וחבל. אמנם רמתם לא תמיד אחידה, אבל כש"הקייטנה" נוסקת, היא תופסת גובה. ראויים לציון במיוחד הסיפור "הג'ננה של נמרוד" והנובלה המופתית "הקייטנה של קנלר", עליה ארחיב בהמשך.
קרת כותב בקוצר נשימה אופייני וחולם רחוק. לא תמצאו כאן מונולוגים שייקספירים וגם לא פסקאות עוצרות נשימה על יופיו של הטבע. אז מה כן יש? בעיקר כתיבה תמציתית ויחס מדויק של הומור-רצינות. שימו לב כי דין כתיבה תמציתית אינו כדין כתיבה גרועה. אפילו להפך. הכתיבה מיוחדת במינה וראויה להילקח ברצינות על אף פשטותה. אתגר קרת, כמו תמיד, גודש את הסאה ביצירתיות, כישרון רב וחן שלא ניתן להכחשה. ולמי אכפת אם זה עוד מאותו דבר? אם "צינורות" דומה ל"געגועיי לקיסינג'ר" שדומה ל"קייטנה של קנלר" שמזכיר מאוד את "תקלה בקצה הגלקסיה"? אתגר קרת עושה בהצלחה את מה שהוא עושה הכי טוב כבר שנים ומבקיע גולים פעם אחר פעם במגרש הביתי של דמיונו.
הנובלה על שמה קרוי אוסף זה היא גולת הכותרת. היא מתרחשת בעולם אליו מגיעים כל מי שמתאבד, ומסתבר שהוא לא עד כדי כך שונה מהעולם הרגיל. גיבור הסיפור מוצא עבודה בפיצרייה קמיקזה (אחלה שם) ולאחר מכן יוצא למסע לחיפוש אחר אהובתו שהתאבדה לפניו. על הדרך הוא מוצא את ליהיא, שגם בה הוא מספיק להתאהב. הם מבזבזים את הזמן אחד של השנייה בקייטנה של קנלר, מין פעוטון מופקר למתאבדים, ועסוקים בלחיות ללא משמעות, ללא מוות שנראה באופק, מפוכחים יותר מאי פעם לאחר התאבדות שנראתה בהתחלה כמו הצעד האחרון וכעת נראית כמו עוד מאותו הדבר. זהו סיפור נוגע ללב, ללא הציניות שנהוג לשייך לכתיבתו של קרת.
הסיפורים "שפריץ מהגיהנום" ו"רחם" חלשים משמעותית משאר האוסף, אבל הם קצרים ולא מזיקים. אפשר לדלג.
מומלץ בחום לחסרי סבלנות.

בהקדמתו לאוסף הסיפורים הקצרים Slow Learner כותב הסופר תומאס פינצ'ון: "הסיפור הבא שכתבתי היה 'הזעקה של אוסף 49' [...] ובו נראה כי שכחתי את כל מה שחשבתי שכבר למדתי עד אז". תרגום חופשי, כמובן: Slow Learner מעולם לא תורגם לעברית, כמו גם שאר ספריו של פינצ'ון מלבד 'הזעקה', שזכתה אי שם ב-2006 לתרגום עברי. איני יודע לעמוד על טיבו, מכיוון שגם את 'הזעקה' בגרסתה העברית קשה עד בלתי אפשרי להשיג בימים אלו, ומי יודע מתי תשוב לקשט את חנויות הספרים. על כן, הביקורת הבאה תעסוק בגרסת המקור, שנקראת The Crying of Lot 49 ומקשטת את חנויות הספרים הבינלאומיות מאז שנת 1966.
בשלב זה של הביקורת חלקכם יתהו מי הוא אותו תומאס פינצ'ון שאני מבלבל עליו את השכל. אז אני אנסה לעשות טיפה סדר: תומאס פינצ'ון לא רוצה שתדעו עליו כלום. כלום זה לשון המעטה. התמונה היחידה שלו נלקחה בשנות החמישים של המאה שעברה, ומאז הוא מתחמק במקצועיות מרשימה מצלמי פפרצי וכתבים צמאי דם. הוא לא מתראיין, אין לו טור שבועי בעתון, ואפילו כשזכה בשנת 1974 בפרס האמריקני הארצי לספרות (ניסיון די עלוב, לטעמי, לחשוף אותו לעיני הציבור), נעדר במופגן מהטקס ושלח את הסטנדאפיסט אירווין קורי לקבל בשמו את הגביע ולשאת דברים. עד כדי כך כלום הוא רוצה שתדעו עליו. ההקדמה ל-Slow Learner פורסמה בשנות השמונים, במהלכן של שבע עשרה שנות שתיקה מוחלטת מצדו של פינצ'ון, שחזר לפרסם רומנים בתחילת שנות התשעים והצליח לסחוט עוד כמה יצירות מופת עבות־כרס מתוך ידיו המקלידות. זו גם הפעם היחידה בהיסטוריה שפינצ'ון פונה באופן ישיר לקוראיו ומכיר בקיומם.
יותר מהכל, ההקדמה הזאת מבלבלת אותי. היא כתובה כמו שרק פינצ'ון יודע לכתוב, מתובלת בהומור הפינצ'וני שמאפיין את ספריו, אבל במובנים מסוימים היא גם אניגמטית ובלתי ניתנת לפענוח. פינצ'ון מתייחס בה לסיפוריו המוקדמים, שנאספו לראשונה ב-Slow Learner ונכתבו לפני פרסום הרומן הראשון שלו. הוא מטנף עליהם ומצביע בלי בושה על כל חטאיהם ועוונותיהם. כאן אני ופינצ'ון בדעה אחת – הסיפורים באוסף לא משהו. אבל אז, לקראת סוף ההקדמה, מופיע המשפט שמחרפן אותי מאז קראתיו לראשונה:
"הסיפור הבא שכתבתי היה 'הזעקה של אוסף 49', ששווק כ'רומן', ובו נראה כי שכחתי את כל מה שחשבתי שכבר למדתי עד אז".
השאלה המתבקשת היא: מה?
'הזעקה של אוסף 49', על אף אורכה הצנוע (כמאה וחמישים עמודים), היא לא פחות מיצירת מופת ספרותית. חייבים לקרוא כדי להאמין. זהו סיפור בן שישה פרקים, קומפקטי ביותר ביחס לשאר יצירותיו של פינצ'ון (כאשר הארוכה בהן עומדת על אלף ומאתיים עמודים בפונט דחוס), שנכנס מתחת לעור ומסעיר את החושים. כן, את החושים עצמם – הפרוזה של פינצ'ון מתקשרת באופן בלתי אמצעי עם הקורא, עד כדי כך שהמילים לא רק נקראות אלא גם נשמעות ומדיפות ריח.
קשה להסביר מה בדיוק קורה בספר מכיוון שעלילתו, כמו שאר עלילותיו של פינצ'ון, מעורפלת באופן מכוון. היא עמוסה בהזיות, קונספירציות, התקפי פרנויה וגרוטסקה. אבל אני אנסה בכל זאת.
אדיפה מאס, גיבורת הספר והקורבן התורן, הופכת לאחראית על עזבונו של בן זוגה לשעבר, פירס אינוורריטי, טייקון מנוח. הצורך למיין את נכסיו הרבים מוביל אותה במורד מדרון תלול וחסר רחמים. מילות המפתח כאן הן קונספירציה, מזימה, תכנית. אדיפה שוקעת בעולם תת קרקעי שעד אותו יום לא ידעה על קיומו, העולם שבשולי החברה, ובו קיימות שתי אפשרויות בלבד: או שכל הרמזים מובילים אל פתרון בלתי נמנע, או שהעלילה כולה פרי דמיונה של אדיפה. התשובה אינה חד משמעית. אפילו לא קרוב לזה. פינצ'ון אינו מרחם על קוראיו וכתיבתו פעמים רבות קשה להבנה. הוא מרבה להטיח רפרנסים תרבותיים מעורפלים בפניו של הקורא ולכתוב באריכות על מושגים מדעיים זרים לחלוטין לאדם הממוצע. זו כתיבה שהיא כמעט שואו-אוף מוחלט, אלמלא הייתה עד כדי כך גאונית וחד פעמית.
בין היתר, ניתן למצוא בספר: אנשים עם שמות מטופשים, משחקי סקס תמוהים, מחזה יעקוביני בעל מסרים תת-הכרתיים, תיאורים ארוכים ועוצרי נשימה של כל מה שקיים בעולם, ההמצאות ששוברות את חוקי התרמודינמיקה, שירים חסרי היגיון, חרדה, תחושות רדיפה.
שני הפרקים האחרונים הם כיתת אומן בגראנד פינאלה. לא ארחיב במילים על מנת שלא לפגוע בחוויית הקריאה. אכתוב בקיצור: אלו הם כמה עשרות עמודים מן המטלטלים שקראתי, עמודים שחולפים בשקיקה מהולה בבלבול כבד, וגדושים בניסים ספרותיים, תובנות עגומות, נבואות זעם ורגעי צמרמורת. רצוי שכל סופר ישאף לסיים את ספריו באותה עוצמה בה מסתיימת 'הזעקה של אוסף 49'.
מומלץ בחום לכל הפרנואידים! יש להיעזר במילון אוקספורד עבה ובשבעה עשר כרכי בריטניקה לנוער.

ספר נפלא מאת מאיר שלו שעוסק בזיכרון, ובחיים שנשלטים על־ידו. לאורך חמש מאות עמודים של כתיבה מבריקה שב וצץ לו הזיכרון על שלל סוגיו ומוזרויותיו: בתור מיתולוגיה משפחתית ענפה, או בהיפוכו כנבואה, ואפילו בתור הדם שזורם בעורקיהם של היופאים, משפחה עמק־יזרעאלית שהזיכרון הוא הדבק שמאחד אותה, כמו גם אוסף פצעיה שכבר לא יגלידו. המספר, מיכאל יופה, מחטט בהם בכפייתיות ראויה לציון, לא מרחם על אף אחד מבני המשפחה (או על עצמו), עד שהספר מרגיש כמו כתב אישום שהזדווג עם מכתב אהבה ויצא להם ילד בשם פונטנלה.
פונטנלה היא, אגב, חור בגולגולת. אבל בסיפור היא גם אנטנה נבואית, כינוי סודי, ולא פחות חשוב, סוג של אמצעי לסיפוק אירוטי. בקיצור: כל הדקויות, הפרטים הקטנים, התנודות הזעירות והרסיסים הנבואיים שמזמזמים באוויר, גודשים את הספר הזה בפרט ואת כתביו של מאיר שלו בכלל. אם כבר קראתם מאיר שלו אחד אתם בטח יודעים. המון תשומת לב, המון אהבה, ובעיקר המון כתיבה שנוגעת במקומות הרכים.
מיותר לציין שההומור יוצא מן הכלל.
מומלץ לקרוא בלגימות ארוכות, ולא בשעות הצהריים - ספרים כ"פונטנלה" לא קוראים בצהריים, שלא נירדם.