את "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומסטר הייד", קראתי לראשונה לפני הרבה שנים במהדורת קלסיכיס של הוצאת עם עובד, בתרגומה של בתיה גור.
במהדורה החדשה מופיע גם סיפור נוסף, קצר יותר, "השד בבקבוק", עליו אני בוחרת שלא לכתוב.
לפני חודשיים קראתי את "פרנקנשטיין" של מרי שלי, ובמהלך הקריאה לא הפסקתי לחשוב על יצירתו של סטיבנסון. כדי להשוות בין שתי היצירות, הרגשתי צורך לקרוא שוב את האחרונה, ואכן, לא התאכזבתי.
את הנובלה הארוכה הזו כתב סטיבנסון לפחות פעמיים. לאחר שקראה את הגרסה הראשונה, המליצה לו אשתו פאני לשכתב את הסיפור ולהדגיש את הפן האלגורי שלו. הסופר קיבל את עצתה, ועד היום העלילה ידועה ככזו שמתייחסת לדואליות של הרע והטוב בנפש האדם, דואליות שמרחיקה את החברה האנושית מן האפשרות להפוך לאידיאלית ונטולת אכזריות ואלימות. הרע והטוב דרים בכפיפה אחת בנשמתו של כל אדם, במינון כזה או אחר, וגדולתו נבחנת על פי יכולתו לרסן את הדחפים השליליים שבאישיותו. ד"ר ג'יקל נכשל במבחן הזה כישלון חרוץ, ושילם על כך מחיר יקר.
כפי שאני תופסת את שתי היצירות הגותיות הללו, ההשוואה ביניהן מרתקת ומתבקשת, וממנה אפשר להמשיך גם לפואמה של גיתה, "שוליית הקוסם" ומעל לכל, למחזהו "פאוסט".
ויקטור פרנקנשטיין והנרי ג'יקל מתוארים באופן כמעט זהה - שני מדענים גאונים, אנשים טובים שגודלו במשפחות אוהבות ואמידות, מוקפים בחברים אוהדים ובמרצים שהעריכו את יכולותיהם. שניהם גאונים שכוונותיהם אמנם טובות, אלא שיכולותיהם המדעיות המופלגות מלהיטות את יצר הפרסום והתשוקתם לתהילה, ומעבירות אותם על דעתם. הכשל המוסרי של שתי הדמויות הללו, במובן הנוצרי של הביטוי, הוא ששניהם רוצים לחדור אל מעבר לטבעי. בעלילות הספרים, שניהם בוראים חיים: פרנקנשטיין בורא את ה"יצור", וג'יקל, את מר הייד. אלא שהיצור הוא חלק מאישיותו של ויקטור פרנקנשטיין, ומר הייד הוא פיצול ברור מאשיותו של הנרי ג'יקל. במוקדם או במאוחר, שני המדענים מבינים את הטעות הפטאלית שהם עשו ומשלמים עליה את המחיר.
"פרנקנשטיין" יצא לאור לראשונה ב-1818, "המקרה המוזר..." פורסם ב-1886. מרגע פרסומן ועד היום, זכו שתי היצירות להצלחה כבירה והשפיעו על יצירותיהם של אמנים רבים בתחום הספרות, אך גם בתיאטרון ובקולנוע. אין ספק כלל שסטיבנסון הכיר את ספרה של מרי שלי ואף היה חשוף לטרנספורמציה שעברה הפסיכולוגיה מענף בפילוסופיה לתחום המחקר האמפירי, המדעי. אף על פי שד"ר ג'קיל עובר את הטרנספורמציה למיסטר הייד באמצעים כימיים-מדעיים, אפשר לראות את ההשפעה של תופעת השסעת (פיצול האישיות) על תיאור ההשתנות של אישיותו של הרופא האומלל. גם שלי וגם סטיבנסון לקחו את הסיפורים שלהם, ששייכים במידה מסוימת לסוגת המדע הבדיוני המוקדם, לדיונים פילוסופיים על טבע האדם: אחריות אישית, התמודדות עם הצדדים האפלים המודחקים, אלה שלא מקבלים לגיטימציה חברתית וכך הופכים למסוכנים אף יותר, השפעת הנראות החיצונית על הזולת ודרך כך – על האדם עצמו, ועוד ועוד.
לסיכום, הייתי רוצה להתעכב על היבט אחד מעניין בשתי היצירות: היחס למדע.
במהלך ההיסטוריה האנושית ועד היום, היחס למדע עבר שינויים רבים. כיום, המדע והעוסקים בו זוכים לכבוד ולהערצה, לפחות מהמוסדות החילוניים במדינות המפותחות. אך בזמנים עברו קישרו לעתים בין מדענים ובין קסמים וכישוף, ועד היום, מקובלת בתרבות המערבית דמותו הסטריאוטיפית של "המדען המטורף", שרק אלוהים יודע מה הוא עושה שם במעבדה שלו עם כל העשן, האדים הצבעוניים והמבחנות המתפוצצות. האגדה העממית הגרמנית שהתבססה על חייו של ד"ר יוהנס פאוסט (1520-1480), מדען ופילוסוף שעסק גם באלכימיה ובאסטרולוגיה, ושהתפרסמה לראשונה ב-1578 בספר העממי, נוצרה מתוך היחס החשדני של הכנסייה כלפי המדע. המדענים נתפסו כאפיקורסים, ככאלה שמנסים להשתוות לאל, ובקיצור – כחותרים תחת האמיתות, האמונות והעקרונות המסורתיים של הכנסייה הנוצרית. אותו ד"ר פאוסט עוצב באגדה העממית כמדען זקן שמכר את נשמתו לשטן תמורת און נעורים והנאות החיים; כלומר, הוא מתואר כמי עסק במדע מתוך תועלתנות אגואיסטית ונהנתנית ולאו דווקא מתוך אלטרואיזם הומני. למעשה, כך פחות או יותר, מתואר ד"ר פאוסט גם במחזהו המונומנטלי של יוהן וולפגנג פון גיתה.
וכך גם ד"ר הנרי ג'קיל וויקטור פרנקנשטיין. כוונותיהם החיוביות וטוב ליבם נותנים לסיפורים עליהם נופך טרגי. ההיבריס שלהם, במובן המודרני של הביטוי, הנעוץ בכישרונם ובגאוניותם, הוא המביא לאומללותם ולאובדנם. באופן מעט מפתע, בחרו שלי וסטיבנסון, שני סופרים חילוניים ומתקדמים בדעותיהם, להשתמש בתמה הימי-ביניימית של הסכנה שבמדע: המדען שאיבד את מוסריותו - מוסריות שנעוצה בערכי הדת - שעיסוקו במדע הביא להתמוטטותו.

הרעיון של ספר קלאסיקה זה הוא יפה ביותר, אם כי מתגלה רק בסופו. למען האמת, די לקרוא רק את הפרק העשירי והאחרון על מנת לקבל תמונה מלאה של הסיפור. גיבור הספר בתשעת הפרקים שקדמו לו הוא מר אטרסון, עורך דין במאה ה-19 שלא מבין למה הרופא ד״ר ג׳קיל מוריש, אם יקרה לו משהו, את כל הונו למיסטר הייד - ומיהו בכלל אותו מיסטר הייד, הגמד המסתורי והמעוות הגורם לאנשים הרואים אותו לחוש צמרמורת בלתי מוסברת?

אטרסון רוצה לפתור את התעלומה, והעניינים מסתבכים במשך הזמן. יש רמזים מטרימים רבים במהלך הסיפור, שייתכן כי גורמים לקורא לתהות לגבי פתרון התעלומה.
למרות שהסיפור ידוע כביכול, אני לא הכרתי אותו לעומק. התקציר בגב הכריכה חשף בפניי את הסוף, אז פחות נהנתי מהמתח. הספר הקצר גדוש במסתורין, ובסך הכל ספר טוב, אם כי קצר מדי לטעמי. היה אפשר להפוך אותו לרומן ארוך המתאר את הצדדים האנושיים, הטובים והרעים, בד״ר ג׳קיל; בנוסף איך מרגיש אדם שכולו התגלמות הרוע. אולם הספר לא ניצל עד תום את הרעיון, והסתפק במספר פרקים בודדים של מסתורין, ופתרון בסופו.

אכן, ד״ר ג׳קיל ומיסטר הייד הוא בעצם אותו בן אדם, בשינוי צורה ורגשות. ד״ר ג׳קיל הוא מעין פסיכי גאון - מחד גיסא הוא רוצה להפוך לבן אדם אחר כדי לעשות דברים רעים ושלא יתפסו אותו, ומאידך גיסא הוא סוג של מדען שיכול לפתח חומרים על טבעיים ועושה כמה דברים חכמים. הוא לא פסיכי באמת, כי הרעיון של הספר הוא להסביר שבכל אדם יש צד טוב וצד רע - השאלה איזה צד מביניהם הוא המשתלט על האדם.
אם כי בסוף הספר נותרתי עם השאלה, כיצד אפשר להתמכר לסכנה, לאהבת הרוע ולהנאה ממעשים רעים?
תשובה אפשרית היא שכנראה כי הצד הרע השתלט על הצד הטוב. חבל שהסוף טרגי, אבל אולי סוף זה בעצם מלמד אותנו הקוראים שהטוב לא תמיד מנצח, אך תמיד נכון לבחור בו.

בסופו של דבר, לדעת רבים זהו ספר חובה לקריאה. אם כך, קראו את ספר המופת הזה ותבינו את משמעות הטוב והרע באדם. גם אם לא תאהבו את הספר, לפחות תדעו עליו לעומק. אני הייתי סקרן ולכן קראתי, לכל היותר מספר שעות בודדות של מסתורין והנאה.
3 כוכבים, כי הפוטנציאל לא מומש לגמרי והספר היה קצר וסביר (אבל לפחות נודע בכל העולם ואף נהפך לביטוי לפיצול אישיות, אז כנראה מומש מספיק).

במהדורה זו מצורף סיפור נוסף בשם ״השד בבקבוק״. זהו סיפור על איש בשם קאוה, שרוכש בקבוק ובתוכו שד קסמים שמגשים משאלות. או בעצם שטן?
יותר מזה אתם לא צריכים לדעת. אל תוותרו על הסיפור. מצאתי בו לא פחות עניין מהסיפור על ד״ר גקיל ומר הייד, ובהחלט משדרג את חוויית הקריאה למי שרוצה לקרוא עוד מאת מחבר ״אי המטמון״.
אני ממליץ על מהדורה זו במיוחד בגלל התרגום החדש והעדכני וגם הסיפור הנוסף יצא לאור בעברית אך ורק בספר זה.
נ.ב. הכותרת על הכריכה מנוקדת כדי להנגיש את הספר גם לצעירים, וכמובן זוהי קלאסיקה המתאימה לכל גיל וייתכן שבוגרים ימצאו בו עניין אף יותר מצעירים.

השסעת שלי תחת בקרה כבדה.
אני תמיד עם האצבע על הדופק כי אין לדעת מתי יתפרץ לו היצר הרע ויתחיל לבתר אנשים ודעות. מספיק טריגר אחד קטן, זיכרון ילדות פצפון מתקופת בית הספר או אפילו הגן כדי לטלטל את הקורבן בשיני החדות ולשסע אותו לגזרים.
כדי להגן על עצמי ובעיקר על אחרים אני מאכילה אותה בלוקשים, מחמיאה לה ואומרת לה שאין טוב בלי קצת רע, שהחיים בלעדיה משמימים ומדי פעם זורקת לה איזה טרף קטן. עד כה היא הסתפקה בזוטות אך תמיד קיים החשש שתחמוד בעוד, שתלך עד הסוף ואני, החלשה, לא אוכל עוד לעצור בעדה ואאלץ להצטרף לגחמותיה, להאמין ללחשושיה שבעצם היא, זאת אני ולא להפך.
היא הסוס ואני העגלה הנסחבת אחריה, כך היא מאמינה אך אינה יודעת שהיצולים בשליטתי וכל אימת שארצה אנפץ אותם: או אז אעמוד במקום שבורה וחורקת והיא תפרוץ לחופשי, תעזוב אותי ותדבק במישהו אחר, תתעלק לנשמתו.
מעולם לא ראיתי פסיכולוגים או לקחתי תרופות מאלחשות לעצביי. אינני מאמינה באדם אחר שינסה לשכנעני בנימוקים מטופשים של מה לא בסדר איתי.
הוא יחקור את ההיסטוריה שלי ויגרום לי להאשים את הוריי, יעלה מהאוב סצנה ספציפית שקרתה בגן: איך דחפה לי הגננת יוגורט כשלא הייתי רעבה במיוחד וגרמה לי להקיא את תוכנו בבת אחת, איך אמי סלקה חיפושית משה רבנו כשעמדה לקלח אותי וזאת האחרונה נבלעה בביוב ובכיתי נורא, איך הורי אסרו עלי לאכול עמם ארוחת ערב לאחר שגנבתי מסטיקים במכולת של בארון.
הם היו קשים אתך! יאמר האידיוט שלמד באוניברסיטה שבע וכמה שנים: האם את לוקחת מלטונין? בואי ארשום לך קלוזאפין ואם זה לא יעזור ננסה קוואטיאפין וכך, טיפין טיפין אהפוך למטורפת רשמית, לפסיכית עם תעודות בעוד שהכל מתחיל למעלה, מהראש, מהמוח וכל מה שנותר לי לעשות הוא להבדיל בין טוב לרע, בין חושך לאור.
ההחלטה בידי והכל עניין של בחירה.
רעננתי את זכרוני לגבי הנובלה הנפלאה של סטיבנסון "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" רק משום שקראתי לפני כן סיפור קצרצר שהזכיר את הסופר הייחודי הזה.
הוא כתב רבות על נפש האדם ותהומותיה והושפע בעיקר מיוצרים נפלאים כ: אדגר אלן פו, גי דה מופסן וצ'ארלס דיקנס. בילדותו חלה בשחפת שמנעה ממנו את התענוגות של ילד רגיל, בריא ונמרץ אך בהיותו מרותק למיטה, המציא סיפורים ממוחו הקודח שעד היום לא נס ליחם.
בעלילה זאת הוא מספר על רופא מכובד בשם ג'קיל אשר עסוק בניסיונות שונים ומשונים במעבדתו. הוא מעוניין להמציא את הגלגל ואולי לזכות באיזו הכרה, לצאת מהשגרה ובקיצור לא להיות כמו כולם. הוא מצליח להמציא נוסחה, מעין אבקה מהפכנית שתשנה את חייו המשמימים ותהפכם למרתקים.
אך בכל המצאה נפלאה, מעורב הטוב עם הרע.
עד מהרה העניינים מתגלגלים ככדור שלג עצום במורד הגבעה והרופא מאבד שליטה על חייו עד לסוף הנורא.
מדובר למעשה באלגוריה על אופי האדם, במלחמה הבלתי פוסקת בין הטוב לרע. סטיבנסון לא המציא את הגלגל, הוא כתב על דברים שאותם חווה במהלך חייו הקצרים.
נפש האדם חזקה ושבירה, שטנית ומלאכית, מפוצלת למיליון ישויות אשר מנסות לקחת מידך את המושכות ולהובילך לאבדון או אולי לדרך הסוגה בשושנים, תלוי מהיכן מסתכלים.
בכולנו קיים היצר הטוב והרע אך הדרך שבה בחר היוצר לכתוב עליהם, מרתקת נורא.
ישנו סיפור נוסף, משני בשם: השד בבקבוק.
מעין אגדה המזכירה בתוכנה את "כף הקוף", קללת וודו, לחש קסמים.
לא נפלתי ממנה משום שאינני מאמינה בהוקוס פוקוס ואולי משום כך בחרה ההוצאה לנקד את הכותרת הראשית בספר ואולי לשווקו כספר לילדים.
הריני להבטיח לכם כי הדבר מטעה, הספר הינו לאנשים בוגרים ורלוונטי מאוד גם כיום, בעידן המהיר, החמקני, הנמנע משיחות פנים אל פנים ומעדיף צ'אטים וקולות רקע מוקלטים.
מומלץ לקרוא ולו על מנת להבין ממה אנחנו עשויים וכמה מורכב המוח האנושי.

תמיד התעניינתי באנגליה הגדולה.

הממלכה המאוחדת זה מקום כל כך מיוחד ומוזר, עד שזה מייצג חלקת ארץ שהיא בעצם אי, אי הנפרד מאירופה, מבחינה ספרותית ורוחנית אני לא יכול לקרוא לאנגליה ארץ אלא ''המקום''.

במבט ראשון אנגליה היא ארץ ירוקה ופורייה, עם היסטוריה עשירה ובית מלוכה איתן, הרבה אנשים מדברים באנגלית כשפה שנייה ואני בטוח שכולנו יודעים את אוצר המילים הבסיסי, ומי לא שמע/ביקר בלונדוניסטן וחזה במגדל הביג בן? מי מאיתנו לא זוכר/ת את האימפריה הגדולה שלא קיימת יותר?
כל הדיבורים הללו נראים כמו משחק, אבל הרי אין דבר שהוא יציב לחלוטין ובסוף כל המשחקים נגמרים...

העלילה:

העלילה מתרחשת ב''מקום הזה'' בשנת 1800 ומשהו בלונדון, ומזכירה לי רולטה רוסית, היא מתרכזת סביב דמות בשם דוקטור ג'קיל, שהוא כאמור, רופא מכובד שמתעניין בכל עניין העל-טבעי יחד עם המדע ו''הניסויים'' שלו, ומעניק לנו עלילה שמזכירה כדור שלג שמתגלגל ומתגלגל במורד עד התחתית.
אני חושב שצריך לקרוא את הספר הזה כדי לראות לאן כדור השלג מגיע בסוף. וכמובן, הספר מעלה שאלה חשובה אחת:

עם איזה צד עלינו להזדהות? הצד הטוב/הצד של הכבש, האדם שהולך בתלם? או הצד הרע/הצד של הזאב, פורק העול והמוסר?
כולנו חצויים בין אם נרצה בכך או לא, והספר הזה מעורר את שני הצדדים הללו בערבוביה להתנגח אחד בשני, ומזכיר לנו את השאלה, שהיא כמו פצע מגרד...שאלה שלא תחלוף מן הארץ:

האם אנחנו בעצם רעים או טובים?.

ובכן, הכל טוב ויפה, אבל מה זה ''רולטה רוסית'' לכל הרוחות?, לפי הכתוב בויקיפדיה:

''רולטה רוסית היא משחק קטלני בו המתמודד נוטל אקדח תופי שטעון בכדור אחד בלבד, מסובב את התוף, מכוון את האקדח לראשו ולוחץ על ההדק, מבלי לדעת מראש אם תיפלט ירייה, או לא''. זה חלק מן הרושם הכביר שהשאיר עליי הספר המאלף הזה.

שאלות הן כמו רובים, תשובות הן כמו קליעים.

בכל אופן אפשר להחשיב את הספר למשהו בסגנון של ''מומלץ''.
מומלץ ביותר, 5 כוכבים.

אתה בטח שואלים את עצמכם איך יכול להיות שאדם מקסים כמו רוברט סטיבנסון יכתוב ספר הרפתקאות מופלא כמו אי המטמון ואז יקום ביום בהיר אחד ויכתוב את המקרה המוזר של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד ?
התשובה היא :
מיסטר הייד .

מיסטר הייד , הוא גמד עם פרצוף מתועב מעין כמוהו . פעם עוד בתקופה שזכויות אדם לא היו ממש באופנה , אנשים נטו לראות תיעוב בכל מה שלא נראה מספיק יפה ולא הקרין יופי אומנותי כלפי חוץ : גמדים , מעוותים , יהודים וצוענים .
וכשהיופי לא משהו אז גם התחילו לתת להם תכונות רעות : למיסטר הייד שלדעתי הוא אישיות מקסימה אך קצת רצחנית נתנו את מלוא התכונות הנפשעות והבלתי מוסריות שהאנושות רוצה להקיא מעצמה .

וזה למעשה לב הסיפור , דוקטור ג'קיל שהוא מעין אמא פולניה שוחרת טוב לעצמה , מנסה בכל ליבו להוקיע את הרע ממנו . אבל הוא לא מצליח , כי הוא לא מלאך הוא אדם בשר ודם .
אז מה הוא עושה ?
הוא פונה למדע , והמדע של בריטניה זה לא אותם חבורת חובבים שנה א' של מכון ויצמן .
שם המדע זה מדע , הבריטים הצליחו איפה שמיטב מדעניה של מדינת ישראל לא הצליחו . חוץ ממקרה דנידין שהוא פסגת היצוא שלנו .
והוא מצליח לברוא את מיסטר הייד רק מה , מיסטר הייד יוצא לא רק כיצור בעל נפש מעוותת אלא הוא צריך גם שיראה כך .
אז סטיבנסון חשב שהוא יראה יותר טוב כגמד מעוות , למרות שלא רואים את המעוות אלא מרגישים בו .
ועוד אומרים שלבריטים אין את היכולת להגיע לפסגות רוחניות ? סטיבנסון שבר את התזה הזו .
רק שסטיבנסון היה סקוטי אבל זו לא הנקודה .

נחזור לסיפור - כדי שלא אהרוס לכם את חווית הקריאה של הספרון הזה כי כבר סיפרתי לא מעט , אומר שעימות בין האני הטוב לבין האני הלא טוב והרצון להילחם בעצמך לא נחל ממש הצלחה ואף הרתיע רבים וטובים בממלכה .
זהו למעשה ספר שמתיימר להראות את המוסריות הנעלה ולבוז לאותם רצונות קטנים שפוגמים בה ,
למשל עליצות , כסילות , כל מה שג'נטלמן בריטי בז לו אבל עושה זאת במחשכים .

לקרוא ? ודאי שכן וחסר לכם שלא .
אבל בשום אופן לא לקרוא במקביל לאי המטמון , מיסטר הייד מסתתר בפרטים הקטנים .ראו הוזהרתם .

לא סתם הספר הזה הפך לקלסיקה ויחד עם הנובלה המיסטית ״השד בבקבוק״ היה תענוג לקרוא סופר בן המאה ה19 כל כך מקורי ויצירתי.