כבר כשקראתי את החלק הראשון של הטרילוגיה הזאת ידעתי שאקרא את השני והיום אני יודעת שאקרא את השלישי, אבל שווי שווי, שום דבר לא בוער ואולי אפילו עדיף ככה, כי גם לגעגועים יש ערך.
אחר שקראתי את החלק הראשון כתבתי בעיקר על המשפחה של אבא שלי וגם הפעם היא ליוותה אותי, אבל לא רק היא. אם בחלק הראשון רק התוודעתי למשפחה של אחמד עבד אל-ג'ואד, הרי שכאן כבר ידעתי לאן אני באה, קצת כמו מי שנסעה לתקופה ארוכה וחזרה ומצאה שהכל נשאר במקום והרגישה כאילו עברו רק יום או יומיים מאז שנסעה.
בחלק הזה של הטרילוגיה הגיבור הוא הבן הצעיר של המשפחה הקהירית, כמאל, וליוויתי אותו בתהליך ההתבגרות שלו, תהליך שבו הוא קונה את חירותו, החירות האידיאולוגית והחירות הדתית והחירות האישית, אחרי שבילה את ימי ילדותו במשפחה פטריאכלית בה האב שולט בכל ללא עוררין, כשמנהגי הדת הם האורים והתומים של מה שמותר או אסור לעשות, והמעמד החברתי מכתיב את כל היתר. וההשתחררות הזאת מתרחשת לאט לאט, והיא מקבילה לתהליכים שעוברים גם על יתר בני המשפחה, במיוחד על האב שגם הוא מאבד את מעמדו לא בבת אחת, אלא בלאטה בלאטה מתוך אלה שמרצפות את הבית שלו. וכיוון שזה כל כך אישי גם כל כך קל להבין את זה, בטח למי שגדל עם אבא שנולד לתוך המסורת והתרבות הערבית והגיע לתוך הפיוז'ן התרבותי שנוצר כאן.
היכולת של מחפוז להתבונן על הפוליטי באמצעות האישי היא פנומנלית.
ובכל הנושאים הוא מטפל ככה, באמצעות האנשים. במצרים המשתנה, במאבק הבין דורי, בתהליך החילון. ותמיד יש בו מספיק אהבה כלפי האנשים והבנה שלהם, ככה שגם כשאנחנו לא מסכימים איתם, גם כשברור שהם טועים, אנחנו יודעים למה לייחס את זה, כי תמיד הוא מאפשר לנו לראות גם את החלקים הטובים שלהם. או שלנו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
