הכל התחיל שהבן שלי קרא את הארי פוטר שוב ולא רצה לקרוא ספרים אחרים. ואז משהי המליצה לי על הסדרה של נוורמור והוא התלהב ואמר שזה יותר טוב מהארי פוטר!
ואז קנינו גם את שני ההמשכים ישר שיצאו. בינתיים הוא גדל והאחיות הקטנות שלו קוראות את הספרים בהתלהבות את הספרים אבל אנחנו מחכים לרביעי שלא יוצא ולא יוצא. אתמול פניתי ליעל אכמון (המתרגמת האגדית) בפייסבוק. מתברר שהוא לא יתורגם כי הסופרת מסרבת למכור את הספר לישראל. עבורי זו הפעם הראשונה שאני מרגישה את החרם אלינו. ממש עצוב לי עכשיו.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני ממש אוהבת ספרי מסע בזמן.
אז, הקטע של הספר הזה הוא לא המסע בזמן, הכותבת היא היסטוריונית ומה שהיא רוצה הוא להכניס את הקוראים לתקופה אחרת. מכונת הזמן היא האמצעי. שזה סבבה, אני אוהבת גם היסטוריה. אבל כדי להתאים את הספר לקורא- הספר הזה מתאים לקוראים בגילאי חטיבת הביניים+ שאוהבים היסטוריה יותר מלקוראים שאוהבים מד"ב.
אז, ארבעה ילדים חוזרים בזמן לירושלים של המאה ה19 ומתוודעים למשפחתו של מוזס וילהלם שפירא (שאת סיפורו הכרתי בזכות ספרה של שולמית לפי "כחרס הנשבר"- שמומלץ למבוגרים) ובעיקר לביתו מרים. הם צריכים להבין איפה הם- וזה נחמד שלוקח להם זמן להבין שהם חזרו בזמן והם לא קולטים את זה מיד. כי עבור האדם הסביר זו באמת לא המחשבה הראשונה. ואז הם צריכים לאלתר ולהסתדר בלי גוגל וטלפונים ניידים שזה באמת לא קל.
כשהייתי ילדה, והייתי שומעת על דמויות היסטוריות הייתי חושבת הרבה על הילדים שלהם, שהוזכרו כדרך-אגב, ואיך הם הרגישו כאשר ההורים שלהם היו במוקד ההתרחשות. ולכן אהבתי שהם למדים על כל הסיפור דרך בתו של מוזס ולהלם שפירא ומזדהים עם ההרגשה שלה בסיפור (ואהבתי איך שתוארו הרגשות שלהם כלפיה כשבסוף ההרפתקה הם חיפשו אותה בגוגל). יש בספר מימד חינוכי, לדוגמא- שאחת הדמויות מבינה כמה מהאמינות שלך אתה מאבד כשאתה נתפס מרמה. אבל הוא לא דידקטי ומטיף.
אני מאמינה שצפויות לרביעייה עוד לא מעט הרפתקאות בעבר (יש הרבה כרטיסיות במכונת הזמן והרבה סיפורים להיסטוריה לספר).
אני נהניתי. גם קוראת צעירה בת 12 נהנתה מאוד

ממש לא אהבתי. אין אפילו דמות אחת שאפשר אפילו להתחיל לחבב. כל כך ברור שהנבל הראשי הוא נבל ושקרן שממש לא ברור למה כולם ממשיכים להקשיב לו לאורך כל הדרך. המניעים של כולם שטחיים ומפוקפקים. קראתי את שלושת הספרים בתקווה שמשהו יפתיע אותי, אבל לא. יש כמה דמויות שכתובות טוב אבל הן כל כך בלתי נסבלות ואין שום דבר שיאזן את זה (אין לי בעיה עם דמות בלתי נסבלת, יש כאלו גם בחיים אבל כולן?)כל סצנות הסקס בספרים מביכות בקטע רע. ושום דבר לא נסגר אחרי שלושת הספרים העבים האלו, אז כנראה יהיו עוד...

נכון אלו ספרים מעולים? תכתבו להוצאה שאהבתם כי הם החליטו לא לתרגם את הספר הבא.

אני לא קוראת המון ספרים ישראלים, בטח לא תיעודיים. קראתי אותו משתי סיבות. התרגום של "ההוביט" ושנשארתי בלי ספרים לקרוא.
ולהפתעתי ממש "נכנסתי אליו" והתרגום של ההוביט הוא החלק שפחות עניין אותי.
אחד הדברים החשובים בשבילי להנאה מספר הוא דמויות טובות. והדמויות בספר הזה הן מעולות. כנראה בגלל שהן לא דמויות אלא אנשים אמיתיים.
הם מתמודדים בצורה אמיתית ומורכבת עם הסיטואציה הלא שגרתית שנכפתה עליהם. ואף אחד מהם לא הופך לדמות סטריאוטיפית. גם אם הוא מנסה להציג את עצמו ככזה העדויות של האחרים "שוברות" את זה ומעניקות לדמות מורכבות.
נעשיתי ממש מעורבת רגשית במה שקורה שם. נשבתי בדמותו של מוטי השק"מיסט, שאהבת החיות המדהימה שלו מלווה אותו, החל מהכלב שמביאים באמצע העינויים כדי להפחיד אותו ובמקום זה מעודד אותו כי הוא אוהב חיות. אח"כ הוא מאמץ חתולים, תוכים ויונים וגם מגלה את הצד האומנותי שלו.
הזדהיתי עם דוד הצנחן שהרגיש אאוטסיידר בכל ה"קיבוץ" שנוצר שם.
התעצבנתי ממש על מנחם.
וכאב לי על יצחק, שהיה הדמות הנחמדה עם החוש הומור וכאב לי הסוף של הסיפור שלו.
הספר השתלב לי יפה עם ימי הקורונה. אם אתם צריכים עצות על איך להתמודד עם סגר ומצבים קשים, זה הספר בשבילכם. (אמ"לק: סדר יום ולא לקחת את הכישלונות שלך קשה מידי)

קראתי את הספר פעמיים. בפעם הראשונה אהבתי אותו והמשכתי הלאה. בפעם השנייה קראתי אותו בגלל שסגר ולא נשאר לי מה לקרוא אז התחלתי לקרוא ספרים שוב.
גליתי שהוא גאוני.
אין ממש ספויילרים כי זה לא באמת ספר שאפשר לעשות לו ספוילרים. מה קורה בסוף ברור כבר מהאקספוזיציה. אבל בכל זאת, אני חושפת פרטים מהעלילה. אז... נקודות
.
.
.
.
.
לקרוא את מלחמת הזומבים הגדולה בזמן הקורונה זו חוויה אחרת. כל ניסיון הטיוח בהתחלה בסין. חברות התרופות שמנסות להוציא פתרונות שאפשר למכור (גם אם הם לא יעילים)כמה שיותר מהר. ההתקדמות של המחלה כשבהתחלה שומעים רק על משהוא רחוק שקורא במדינות אחרות ואז על כמה מקרים קרובים ופתאום זה מתפרץ אצלנו. הכל הרגיש די מוכר.
הספר בנוי בצורת ראיונות עם מגוון אנשים שחוו את הזוועה במקומות שונים ומנקודות מבט שונות ומראה יפה כמה הדברים נראים שונים ממקומות שונים.
הדמויות כל כך אמינות שלמרות שאף אחת לא מלווה אותנו יותר מראיון לא ארוך, אתה ישר מפתח רגש כלפיה.
מה שחסר לי בספר זה המימד הרגשי. בכל הראיונות אין אפילו אחד שנאלץ להרוג אדם אהוב כי הוא נגוע. תמיד הזומבים הם האחרים. הזוועה האמיתית בזומבים היא שאלו השכנים שלך, החברים שלך, ההורים או הילדים שלך. ואת זה הספר מפספס.
ובקשר לפרק על ישראל. אין מצב. מילא שישראל תוותר על כל השטחים כדי ליצור רצף טריטוריאלי שקל להגן עליו מפני זומבים, אבל שתחיל את זכות השיבה לפלסטינים מכל העולם בזמן שיש מגפת זומבים? איפה ההיגיון?
אבל כמובן יש שם גאווה ישראלית בסגנון ביבי "אנחנו היינו הראשונים לזהות" "מנהיגי כל העולם מתקשרים לשאול איך להתמודד עם הזומבים" שזה די מצחיק

קראתי הרבה ספרים בזמן הקורונה. התחלתי בספרי מגפות, עברתי לקצת אימה אבל אף אחד מהספרים לא הפחיד אותי כמו "ענבי זעם". במהלך כל הספר מצאתי את עצמי מתפללת "בבקשה שלא יהיה מיתון", רק שלא יהיו אלפי מובטלים מיואשים. היאוש בספר הזה כבד כמו אבן. אני כל כך מקווה שאנחנו לא בדרך לשם.

הספר לא היה קל לקריאה אבל אני לא חושבת שזה בגלל השפה, אולי אפילו לי כבר קשה עם תיאורי רקע ארוכים, למרות שהתיאורים מדהימים. הדרך שבה הם מראים תהליכים חברתיים, טבעיים, תעשייתיים וכלכליים גדולים ואז הספר עובר לתאר משפחה אחת בכל השטף הענק הזה. היא פשוט גאונית. זה לא ספר קל אבל שווה את המאמץ.

תפיסת העולם של המחבר היא מאוד סוציאליסטית (כנראה אפילו ממש קומוניסטית) והספר מראה את הניצול הציני של אנשים מיואשים ע"י בעלי הון. אם לא הייתי חוזה בכישלונו המזעזע והטרגי של הקומוניזם, יש מצב שהספר הזה היה משכנע אותי להיות קומוניסטית. ועדיין הוא ערער את תפיסת עולמי הקפיטליסטית. כי אתה לא יכול לראות שום דרך שבה העושר זולג למטה במערכת שסטיינבק מתאר.
הדבר שהכי הפריע לי בספר, הוא הסוף שלו. זה לא סוף בשום דרך. משפחת ג'אוד לא הגיע לפתרון או מצב טוב אך מצד שני גם לא היה איזה פיאסקו גדול. הם פשוט ימשיכו בדרכים ביאוש, נכון בסוף קרה משהוא רע אבל כל הזמן קרו. אני הרגשתי שהפסיקו לי את הספר באמצע. למרות שגם זו אמירה, בחיים האמיתיים זה לא שדברים נגמרים בצורה עגולה. איפ שהו ציפיתי שכל הזעם שהצטבר יתלקח אבל זה לא קרה. והסצנת סיום ממש מוזרה.

בזמן הקורונה נגמרו לי הספרים (למרות שדאגתי להצטייד) וזה אילץ אותי לקרוא ספרים שהיו לי בבית שוב. אני שומרת בבית רק את הספרים שאני אוהבת במיוחד ואחד מהם הוא "אני קלאודיוס". עברו בערך 15 שנים מאז הפעם האחרונה שקראתי אותו וזו דעתי עליו בקריאה חוזרת.
בפעם הראשונה שקראתי אותו הייתי באמצע התואר הראשון בהיסטוריה ונאבקתי בהבנה של מי נגד מי בראשית הקיסרות הרומית (זה ממש לא קל, בעיקר כשלכולם שם יש את אותם השמות) והספר הזה ממש עשה לי סדר בראש. הרבה יותר קל לזכור לאיזה דרוסוס או גאיוס מתכונים אחרי ששמעת עליו קצת רכילות. עכשיו, שאני כבר די רחוקה מהתואר הבנתי כמה הספר הזה קשה ולמה אנשים שהמלצתי להם עליו נהנו פחות ממני. הספר עמוס בדמויות, תיאור מנהגים ואירועים היסטוריים ואם אין לך שום רקע, אתה עלול ללכת לאיבוד. גם הכתב הקטנטן לא ממש מקל על הקריאה-אולי בתרגום החדש זה יותר טוב.
אבל למרות שזה לא ספר קל, עדיין נהניתי בטרוף. הוא עדיין הרומן ההיסטורי הטוב ביותר שנכתב אי פעם לדעתי. ואלו הסיבות:
דבר ראשון היסטוריה:
הוא מטורף הרוברט גרייבס הזה. איזה מחקר מקיף ולא יאמן הוא עשה כדי לכתוב את הספר הזה. הכל מדויק. אם הוא כותב שמשלוח כלשהו התעכב בגלל מרידה במצריים, הייתה באותה שנה מרידה במצריים. הוא מתאר ארוחה, לא תמצא בה מאכל אחד שלא הוזכר בתיאורים רומים (בניגוד לכל העניים בימי הביניים שאוכלים תפו"א או תירס במלא רומנים "היסטוריים"). התיאורי בניה, האישים והביגוד. הכל מדיוק. אחרי שקראתי לא מעט רומנים היסטוריים שהמחבר שלהם ידע בערך מה קרה באותה תקופה ולא טרח לברר פרטים ממש, הספר הזה ממש מעורר הערצה.
דבר שני, רוח הזמן.
בלא מעט רומנים היסטוריים הגיבורים הם בעלי חשיבה מערבית וערכים מודרניים לחלוטין. הפמיניסטיות מדברות כאילו כבר קראו את וירג'ניה וולף וסימון דה בובאר. אלו שכופרים בכנסיה חושבים כמו אדם חילוני מודרני והדמיות הטובות לעולם לא יפלו להט"בים או בני מיעוטים. ואם מישהו כבר מתנהג כבן תקופתו הוא תמיד צריך להסביר למה הוא משתמש בעבדים/ הורג כופרים/ צד חיות בר/ ועוד. למרות שלאנשי התקופה העניין לא מצריך אפולוגיטיקה. גרייבס לא נופל במלכודות האלו, קלאודיוס לא מסביר או מצדיק צפייה בגלדיאטורים, זה פשוט משהו שהוא עושה. כשהוא מבקר לחימה של שבויים בחיות בר הביקורת היא על עלות החיות. הוא מתואר כאיש רציונלי, אך הוא מתיחס ברצינות לאותות לנבואות. יש כותבים שרואים בכך שרומאים דחו קרבות או הסכמים בגלל אותות למיניהן הוכחה לזה שהם האמינו בכשפים והיו לא רציונליים. וזה ממש לא כך, הם יכלו לתכנן תוכניות מדויקות וגאוניות ולהתייחס לפרמטרים רבים וביניהם גם לאותות כי זה היה מערך האמונות שלהם. אני חושבת שזה הספר היחיד שבו מצליחים לתאר את הדמות של בן הזמן באופן שלם כזה.
הסיבה השלישית והחשובה ביותר שהספר הזה הוא מושלם היא הדמויות.
הדמיות שלו עגולות כל כך ואמיתיות כל-כך שקשה להאמין שלא היו בדיוק כך במציאות. הדמויות מוציאות ממך רגש טהור. לפעמים של שנאה ולפעמים של הערצה אך הנפלאה מכולן היא כמובן הדמות של קלאודיוס. הסופר לא מנסה לעשות לה שום אידיאלזציה אלא לתאר אדם שלם, הוא מתאר את עצמו כנלעג אך גם כחכם למדי. הוא מראה איך במקרים רבים היה האדם הנכון במקום הנכון אבל גם איך הוא עשה טעויות מפגרות. כל פעם שהוא מנסה ליצר מעמד מכובד ומלא הוד, הוא מצליח לפשל ולהפוך אותו למגוחך בצורה כל כך אמיתית ומעוררת הזדהות שזה נהדר. הוא גאה בחוש ההומור שלו ומספר בדיחות קרש כמו דוד זקן, הוא מספר כמה הוא נדיב ולא חושב פעמיים שצריך לעזור כלכלית לחבר בעת צרה, אבל הוא לא מתאפק ומזכיר בנקדנות בכל מיני נסיבות שעדיין לא החזירו לו את הכסף. הסצנה שבה והא לא מצליח להתאפק ומתגלגל מצחוק בזמן שהוא צריך להקריא לפני קהל היא הסצנה שאני הכי מזדהה איתה בכל הספרות כולה.

אני מאוד אוהבת את דיקנס וזה הספר היחיד שלו שעדיין לא קראתי. חשבתי לנצל את הקורונה כדי לקרוא אותו ואני פשוט לא מצליחה. יש לי יכולת לקרוא ספרים ממש קשים אבל זה פשוט לא הולך. והחלק הגרוע הוא שאני מבינה בראשי שזה אמור להיות ספר קליל ומשעשע. אבל אני צריכה לתרגם לי חצי מהמילים לשפה מדוברת וגם התחביר קשה ומסובך. עד שאני מבינה שהייתה שם בדיחה היא כבר לא מצחיקה אותי. נראה לי שאני אתייאש. הלוואי שהיה תרגום אחר