גיום מוסו כותב תמיד באותו דפוס כתיבה. פרקים קצרים, בראש כל פרק ציטוט מוכר מפילוסוף או ידוע אחר. לרוב הוא מחבר שתי דמויות מעולמות שונים שלא אוהבים אחד את השני, והדו-שיח בין שתי הדמויות הללו עוקצני ומתגרה, כשבסוף העלילה הלימון הופך ללימונדה.
למוסו קשה להיפרד מדמויות שנכחו בספריו הקודמים הוא לוקח אותם אתו, ולכן שמי נוהג לקרוא את ספריו מלווה את דמויותיו כברת דרך ארוכה.
הספר הנוכחי מתרחש לא רק בפריז כמו שם הספר, אלא גם ניו-יורק מוזכרת כאן והעיר הזו מצויינת גם בספריו האחרים שקראתי מפרי עטו. ניכר שהוא מאוהב בעיר הזו ובדרך לא דרך אף פעם כמעט אינו פוסח עליה.
אז מה יש לנו הפעם?
מדלן גרין שוטרת לונדונית לשעבר. עבדה במחלקת הרצח במנצ'סטר ופרשה לאחר פרשת אליס דיקסון. היא רכשה חנות פרחים קטנה בשכונת מונפארנס הרחק מרציחות, חקירות והמחלקה הפדראלית להגנת עדים. לניקוי הראש היא שוכרת סטודיו בסמטה פריזאית. אלא מה שבאותו יום שמדלן מגיעה לסטודיו גם גספר קוטנס נוחת באותו סטודיו.
גספר הוא סופר ומחזאי שעולם הטכנולוגיה רחוק ממנו. הוא לא משתמש במחשב ואפילו אין לו טלפון נייד. הוא נוהג חודש בשנה להתבודד כדי לכתוב בשקט והרחק מרעשים חיצוניים.
יד הגורל וטעות של מתווך מביאה את מדלן וגספר לאותו סטודיו שהיה שייך בעבר לצייר מפורסם – שון לורנץ, שנפטר שנה קודם לכן והותיר שלושה ציורים שנעלמו.
מדלן וגספר מסוקרנים ומחליטים יחדיו ובשיתוף פעולה מלא לאתר את הציורים.
המסע למציאת הציורים מלווה באוסף פרטים מרתקים, רמזים וחושף סודות על שון לורנץ ומשפחתו.
האם מדלן וגספר השונים אחד מהשני יוכלו לגשר על הפערים ביניהם ולמצוא את הציורים האבודים?
הספר מתחיל טוב אך ככל שהתקדמתי בקריאה נתקלתי בדמויות נוספות בשילוב תרחישים לא הגיוניים ואף לא אמינים.
למרות הכתיבה הטובה, המרתקת והסוף המפתיע, מצאתי שאין בעלילה מספיק מיקוד ביחס ליצירות קודמות שקראתי מבית היוצר של גיום מוסו.
ממליצה לבצע הגהה נוספת משום שנתקלתי בלא מעט שגיאות כמו: סעיף במקום סניף וטעויות צורמות נוספות.
בשורה התחתונה: טוב אבל לא מספיק טוב.
לי יניני
כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור, פרוזה תרגום, מצרפתית: אביגיל בורשטיין 300 עמודים, 2018


















