נכנסתי לאתר לפני שבועיים בלבד וכתבתי ביקורת מאוד קצרה על הספר. יותר המלצה מביקורת. עדיין לא הבנתי אז את הקונספט של האתר. אבל כנראה שעשיתי עוול לספר והסרט הנהדרים ולכן אני מנסה לתקן כאן את הביקורת ולהסביר מעט יותר.
ראשית , השם הפופולרי הוא בלייד ראנר (נועץ הלהב) אבל במקור (ותמיד אנשים נהנים לתקן אחרים בנושא זה) הוא נקרא " האם אנדראידים חולמים על כבשים חשמליות?".
הספר מספר על חייו של צייד אנדרואידים בורחים שמנסים להשתלב בחברת אדם כדי לא להתפס. ישנם מבחנים וראיונות שציידים עורכים לכל מי שחשוד בהיותו אנדרואיד, וקשה מאוד להבחין בינהם לבני אדם כי מדובר בטכנולוגיה מאוד גבוהה ועתידית.
במקביל, הצייד מכיר אנדרואידית שהוא יודע כי היא אנדרואידית, והיא מתאהבת בו ואינה מבינה את שונותה ממנו , בעוד הוא מתרחק ומתנשא עליה בגלל "עליונותו" לכאורה.
אני באופן אישי, התחלתי לקרוא (וגם לראות את הסרט שיותר זכור לי מהספר) כשאני רואה את החיים בצורה ברורה ומתוך הזדהות גמורה עם נקודת המבט של האדם, הצייד, וגם האדם כמין השולט, האמתי, הטבעי, האותנטי.
ככל שקוראים מתערער הביטחון בעצמך. המחבר פיליפ ק דיק, לא מבקש ממך להתערער. זה קורה מאליו. אתה מוצא עצמך שואל : אולי גם אני רובוט מתוכנת? הרי יש את אותה אנדרואידית שאינה יודעת או מבינה את שונותה. אולי גם אנחנו כאלה? וגם אם אני כן יודע את שונותי (וזו נקודה אפילו חשובה יותר)- מי אמר שתודעה של אנדרואיד שונה מתודעה שלנו? וגם אם היא שונה- מדוע שלנו עדיפה על שלהם? כיצד נקבעת עדיפות? אם הם מציגים רגשות, מחשבות, רצון לשרוד , לעבוד, להזדהות (גם כשהם יודעים את זהותם האמיתית)- מדוע אני עדיף עליהם?.
יותר מכל ספר אחר, ספר זה גרם לי לחשוב על התודעה , מהותה, על שונותה ממחשב עצמתי (אם כי למי שקרא את כתבי הפיזיקאי רוג'ר פנרוז, ברור כי התודעה שונה ממחשב).
אבל בכל מקרה, תחושת הערעור על הביטחון שאתה יודע מהם החיים ומהי התודעה, היא חוויה משנת מחשבה לכל החיים. 40 שנה שאני חושב על הספר הזה מידי פעם ואני יודע שלעולם לא תהיה לי תשובה. זה באמת ספר (וסרט) עם לקח חשוב לכל החיים.

הספר שאיתו אני מוכיחה לאנשים שהם לא שונאים מדע בדיוני, הם פשוט עוד לא פגשו את הספר הנכון. הספר שונה מאוד מאוד מהסרט. אחד הספרים המכוננים בתיאור יחסי אדם-מכונה, אבל בעצם ספר על מה היא אנושיות. כמו כל הספרים של דיק, הוא על סף הפסיכדלי, וכל פעם שאני קוראת אותו אני מגלה עוד פרטים קטנים.

התשובה היא כן.

אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות.


הספר מתקיים בעולם פוסט-אפוקליפטי. עולם, מאחר והציוויליזציה האנושית הגיעה אל מעבר לגבולות כדור הארץ. בעל כורחה, יש לציין. כדור הארץ נמצא שנים רבות אחרי מלחמה גרעינית, שאף אחד לא זוכר מי התחיל אותה ומי ניצח בה – אבל תוצאותיה הן חורבן כדור הארץ. כוכב הבית של בני האדם מתמלא בנשורת גרעינית ונהיה כמעט בלתי ראויה למחיה. מי שיכול מהגר, בעידוד הממשלה, אל "התנחלויות". שם כולל לספינות חלל וכוכבים אחרים שבני האדם התיישבו בהם. אבל למרות הכול יש כמה אנשים שנשארים בכדור הארץ. חלקם מכורח הנסיבות, מחוסר רצון לעזוב או שנאסר עליהם. הזיהום הגרעיני בכדור הארץ הרס את רוב מרחבי הטבע והמבנים המלאכותיים, הביא להכחדתם של רוב בעלי החיים ומרבית בני האדם שנותרו בכוכב נחלשו משמעותית. הנותרים נבחנים, אם התמזל מזלם והיכולות השכליות שלהם עדיין סבירות – מוטב להם להגר וכמה שיותר מהר, לפני שיתנוונו. אם גורלם לא שפר עליהם, נאסר עליהם להגר מאחר והם מוגדרים "מיוחדים" – מילה מכובסת למטומטמים בלתי רצויים.

מלבד מלחמה גרעינית, האנושות הביאה לעולם דבר חשוב נוסף – רובוטים, או יותר נכון, אנדרואידים. יש מגוון רחב של רובוטים, שתכליתם היא להיות תחלופה לבעלי החיים. אמנם יש ינשופים, צפרדעים וזבובים, אבל עיקר המכירות מגיע מרובוטים שמדמים חיות קטנות לגידול ביתי, דוגמת חתולים וכבשים. גידול חיית מחמד, כל יצור חי שהוא, נהיה סמל סטטוס חברתי. אבל מה עושים כשכמעט ואין בעלי חיים בחיים? מגדלים רובוט. לפעמים הם מנעימים את הזמן, או שהם קצת מעצבנים או לפעמים אפילו חולים, כלומר מתקלקלים.
עד כה החלק הקל. לאף אחד לא אכפת, לפחות לא בצורה משמעותית, מרובוטים דמויי חיות מחמד. מוקד העניין העיקרי הוא האנדרואידים. רובוטים דמויי אדם. אבל לא אנדרואידים כמו שאנחנו מכירים אותם, שמתראיינים לטלוויזיה היפנית ועוטים פאה מלאכותית לא משכנעת. אפשר להגיד שהם רובוטים גם מתוך שינה. האנדרואידים שבספר הם בהרבה מובנים זהים לבני האדם. כמה זהים? הדרך היחידה שבה ניתן להבדיל בין השניים היא מבחן אמפתיה, שמתבסס על בדיקה של התגובות הבלתי-רצוניות של העין, שנמשכות פחות מכמה שניות. מבינים? עד כדי כך זהים. האנדרואידים האלה אמינים ואינטליגנטיים מספיק אפילו בשביל לבצע פשעים.
וסביב זה סובב הסיפור. אנדרואידים מורשים להיות רק במקומות מסוימים, בטח ובטח שאסור להם להתערבב בין בני האדם או לחיות חיים עצמאיים. אבל יש אנדרואידים שמנסים. הם בורחים, טסים בצורה בלתי-חוקית אל מקומות בלתי-חוקיים, רק כדי להתערות בתוך האנושות. את האנדרואידים האלה לא רק שלא מחבבים, אלא מתעבים ממש. אנדרואיד שמתחזה לאדם זה דבר אסור בתכלית האיסור.


אבל כל זה רק רקע. העלילה מתרחשת בסן פרנסיסקו, כדור הארץ.

ריק דקארד הוא "צייד גולגולות". הוא עובד כחלק מהמשטרה ומתפרנס מלכידת אנדרואידים ו"השבתתם", משמע הריגתם. הוא חי עם אשתו, אירן. נישואים לא שמחים אבל סבירים. את רוב זמנו הוא מעביר בעבודה, שדורשת ממנו הרבה. ביתר הזמן הוא מתעניין בעיקר בהשגת בעל חיים. ריק רוצה להחליף את הכבשה החשמלית שלו בבעל חיים אמיתי, יצור חי. רק שאחד כזה עולה הון תועפות. בעבודה שלו המשכורת אמנם נמוכה, אבל על השבתת כל אנדרואיד מקבלים פרס של 1,000 דולרים. בהחלט תמריץ. בכל זאת, מדובר בעבודה עם סיכון, מה גם שכדי להשבית אנדרואיד צריך לפני כן לבחון ולגלות אותו, משימה טריקית בפני עצמה. כך או כך, ריק עסוק בעבודה הנוכחית וכנראה האחרונה שלו – השבתת 6 אנדרואידים מסוג נקסוס 6. הסוג המתקדם והחדשני ביותר, ובהתאם לכך גם דומה לבני האדם יותר מכל סוג אחר.

ג'ון ר' איזידור הוא "מיוחד". משמע מטומטם, או כמו שהוא מכנה את עצמו ואחרים מכנים אותו, "ראש-עוף". הוא חי בבניין דירות נטוש ומתפרק ולא עושה יותר מדי. הוא עובד בבית חולים וטרינרי – שמרבית מטופליו הם בכלל בעלי חיים חשמליים. בבית שלו, כלומר דירה מתפוררת ועזובה, הוא רוב הזמן צופה ב"ידידכם בסטר". ידידכם בסטר זאת תכנית טלוויזיה מפורסמת כלשהי, שבה יש שדרן מפורסם שמראיין מפורסמים אחרים. מעין תכנית בידור משונה, שבמשך הספר מספרת לצופיה שהיא הולכת לגלות להם משהו מפתיע במיוחד. איזידור לא מסתדר כ"כ עם אנשים אחרים, גם המעטים שעוד נותרו בכדור הארץ. הוא בחור חביב וקצת רגיש, אבל טיפש ולא תמיד מבין הכל.

יש דמויות נוספות, שכל פירוט עליהן יהיה ספוילר, לכן אמנע מלספר לכם.


חלק נוסף בספר הוא "תורת מרסר". לא נאמר מה היא התורה בדיוק ומה היא בעבורם, אבל מתייחסים אליה כאל מעין דת בעלת מעמד ייחודי. המאמינים מתחברים אל "קופסת אמפתיה", מעין קופסה שמאפשרת להם לחוש את החוויות אחד של השני. הם עצמם מרגישים שהם מהווים חלק ממשהו גדול מהם. בזמן החיבור לקופסת האמפתיה האנשים רואים את דמותו הממשית של מרסר. הוא אדם מזוקן שמנסה להגיע לגבעה, בזמן שכופרים זורקים עליו אבנים. תורת מרסר, שהיא כנראה מורכבת יותר מכפי שהיא מתוארת מפורשות, מבוססת על הרעיון שאמפתיה היא התכונה שמייחדת ומבדילה את בני האדם מכל השאר.
אם אתם מבולבלים, זה בסדר. תורת מרסר היא החלק המוזר ביותר בספר וגם המבלבל ביותר, ואני חושבת שלא הבנתי אותו עד הסוף - אם בכלל הבנתי. לא קלטתי בכלל מה הייתה המטרה של הדמות הגשמית של מרסר, מלבד עזרה בחלקים מסוימים בעלילה, וגם התורה עצמה הוסברה בדרכים די עקיפות.


סיימתי עם תחושה שלא בדיוק לזה ציפיתי. שחשבתי שיהיה אחר. העלילה כעלילה מעניינת, ויש בה תפניות מעניינות בזמן המתאים. זה ספר שנהניתי לקרוא, מהבחינה הזאת. הבעיה הייתה בפילוסופיה – חשבתי על כל השאלות שעולות בראש. ההבדלים בין רובוטים לבני אדם, יתרונות מול חסרונות, מה בעצם הבעיה שאנדרואידים יהיו בחברת בני האדם, האם לחיי רובוט יש ערך. ציפיתי שההתעסקות בהם תהיה הרבה יותר מעמיקה ומפורשת, מה שלא כל כך קרה. זו לא הפעם הראשונה שאני קוראת ספר מד"ב מעורבב בפילוסופיה. במקרה הזה יהיה נכון להגיד שזה מד"ב מתובל בפילוסופיה. זה שם, זה מורגש, זה חשוב אבל זה לא המרכז. אפשר להסתדר גם בלי זה, אבל זה יהיה פספוס. הספר לא ממש מנסה לענות על השאלות בכל הנוגע לרובוטים. הוא גם יוצא מנקודת הנחה שההבדלים הם מובנים מאליהם, ואז קצת מערער עליהם. היו שאלות שעלו אבל נותרו פתוחות. בסופו של דבר, בעיניי הספר משאיר את הקורא לחשוב לגמרי לבדו.

נתתי לספר שלושה כוכבים, אבל הוא ראוי בקלות לקבל ארבעה. זה עניין של טעם.

בשורה התחתונה, יצאתי עם רגשות מעורבים.

הספר הזה הוא אחד מספרי החובה לחובב המד"ב. הוא מציג רעיונות מדהימים על החיבור בין בני אדם ומכונות והוא מציג סיפור מרתק על העתיד של העולם שלנו. הספר הוא יצירה יחסית קצרה של אחד מגדולי סופרי המד"ב שבדורות האחרונים, אשר למרות קוצרו קולע אל נקודות מפתח רבות בסוגיות רובוטיות עתידיות. הספר מציג עולם דיסטופי שבו בני האדם לא יכולים כמעט לחיות על כדור הארץ בגלל מלחמת עולם שהחריבה את העולם ורוב האוכולוסייה האנושית יצאה אל החלל, ואלו שנשארו או שהם אנשים קצת פגומים מכל מיני סיבות או שיש להם כאן תפקיד חשוב. האוכלוסיה שמחוץ לעולם משתמשים באנדרואידים כמו בעבדים אבל האנדרואידים שהגיעו לרמת אינטלגנציה מספיק גבוהה, מבינים שהם בעצם עבדים וחלקם מנסים לברוח חזרה אל כדור הארץ ואל צור מחצבתם. כל האנדרואידים שברחו לכדור הארץ נדרשים להיות מושבתים ולכן יש כאלו שבורחים מפני החוק ואחריהם שולחים ציידי ראשים.
פיליפ ק' דיק כותב בקיצור, ללא הרבה תיאורים וללא הרבה סיפור רקע אלא כאילו ישר ניגש אל האקשן ואגב כך זה גם בסרט וממש לוקח זמן להבין מה רוצים ממך, אבל אחרי שהקורא מתחבר לסיפור ומבין את המהלכים בתוכו, הקורא או הצופה, מגלה עולם עשיר ומלא ברעיונות ומחשבות נוקבות וחשובות על משמעות החיים, משמעות האדם, וכמובן גם האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות.
אז החוויה שלי בתור אחד שצפה קודם בסרטים והיה לו באמת קצת קשה להתחבר אליהם ורק עכשיו מתחוורים לו דברים גם על הסרטים, היא חוויה מעניינת ויכול בהחלט להיות שאחזור עכשיו שוב לסרטים כשסוף סוף אני מבין את מה שהייתי צריך להבין קודם.
אז אם אתם אי פעם מתכוונים להכנס לעולם של בלייד ראנר ועדיין לא עשיתם זאת, אני ממליץ בחום קודם לקרוא את הספר.
תהנו...

לחובבי הז'אנר של מדע דמיוני ופנטסיה מחכה אכזבה. ספר ארכאי כתוב בסגנון ארכאי ולא שוטף כספרי מדע דמיוני אחרים. חוץ מזה ספר לא ארוך, מנסה לענות על שאלות פילוסופיות עמוקות. לר לקרא אותו ברצף זה קשה עשו הפסקות בדרך והרומן יהפוך למעניין..

זהו! אחרי צפיה בשני הסרטים וקריאת הספר, עשיתי וי על בלייד ראנר.
כספר, זוהי יצירה שלמה. בתוך עולם בדיוני שבנוי היטב על ידי הסופר, עולם שבו אבק מכסה את כדור הארץ, ותושביו מעודדים על ידי הממשלות, לצאת לגלות במאדים. עולם שבו האורגניזם החי הולך ומתכלה, ורובוטים, דמויי חיה ואדם, נוצרים על ידי תאגידים, על מנת למלא צרכים שונים של בני האדם, כולל שעשועים.זה עולם עם פילוסופית חיים כללית, היא "תורת מרסר", וכלים שמאפשרים בחירת מצבי רוח והתעלות רוחנית. מין עולם שכזה. ובתוכו, יש עלילה. שמונה אנדרואידים מסוג מתוחכם, ברחו ממאדים אל כדור הארץ, ויש להם מטרה - להרוג את ציידי הגולגולות, הם בני האדם שעובדים עבור המשטרה, שתפקידם "להשבית" אנדרואידים מאיימים. ובתוך זה יש את דמותו של צייד הגולגולות, ריק דקארד, אדם נשוי שגר בכדור הארץ ומחזיק בכבשה חשמלית. חלומו הוא לקנות חיה אמיתית.לא ברור לי למה הוא לא חשב להביא תינוק לעולם, כי החיים שם מתוארים בפסימיות, הם הולכים ונעלמים ולכן, מאוד מתייקרים. תינוק אפשר לעשות בחינם, הוא מלא חיים, הוא משעשע והוא ממשיך את שושלת החיים. אבל בספר לא מדברים על תינוקות בכלל. אז האיש הזה מחפש את האנדרואידים שחדרו לכדור הארץ, במטרה להשבית אותם. עבור כל אנדרואיד מושבת הוא מקבל 1000 דולר, זה מאוד מדרבן אותו להרוג כמה שיותר כי הוא חולם לקנות חיה אמיתית, כאמור.
מעבר לעולם הבדיוני ולעלילות המתרחשות בתוך האבק שבו, צייד הגולגולות מאבד קצת את זהותו, הוא לא בטוח מי נגד מי, מה רע באנדרואידים, מי שלח אותו להרוג אותם? מי שלח אותם? תוך כדי הוא קצת מתאהב באחת מהן ואפילו שוכב איתה, למרות שהוא נשוי.
נהניתי מאוד מהקריאה, לאורך הספר כולו יש אווירה מאוד מסוימת, הדמות של איזידור מקסימה.

"בלייד ראנר" הוא אחד הסרטים האהובים עליי ביותר, ההמשך שלו "בלייד ראנר 2049" פחות.

בכל מקרה, אנו עוסקים בספר עליו מבוסס הסרט. את הספר קראתי הרבה אחרי שראיתי לראשונה את "בלייד ראנר" בציפייה מראש שאשתעמם ממנו כי אני מכיר את הסרט טוב מאוד.
להפתעתי הרבה, המשותף בין הספר לסרט קטן בהרבה ממה שחשבתי, זאת אומרת שהסרט בכלל לא עוקב אחרי הסיפור המקורי וגם לא מנסה לעשות זאת.

המשמעות לחובבי "בלייד ראנר" היא שמקבלים את העלילה מזווית הסתכלות אחרת לגמרי עם מסרים שעוברים בהצלחה יותר טוב מבסרט שבכוונה מנסה להישאר עמום. אפשר לראות את זה כחוויה משלימה לסרט, כשני חלקים שונים של אותו השלם, זה מדהים עד כמה הספר משלים את הסרט ולהיפך, לא נתקלתי ביחס כזה בין ספר לסרט עד כה.

באשר לספר עצמו, נהניתי ממנו מאוד, הייתי מדרג אותו בחמישה כוכבים אבל אני מדבר בתור מעריץ של "בלייד ראנר" כך שזאת לא באמת חכמה גדולה וגם אם הסרט מעולם לא היה יוצא אז מדובר ביצירת סייברפאנק משובחת, הבעיה כמובן, שמדובר בנישה.

לסיכום, אני ממליץ עליו לכל חובב סייברפאנק ובאשר למעריצי "בלייד ראנר", כנראה שהם כבר קראו אותו הרבה לפניי...

(זהירות יש קצת ספוילרים. אבל לדעתי זה בכלל לא משנה בספר הזה)

הנה הבעיה, איך אפשר להסביר למה הספר הזה כל כך טוב?

יש משהו מאוד רגשני, לא במובן הפאתוסי של המילה, בכתיבה של פיליפ ק. דיק. למשל, דקארד, צייד האנדרואידים, הדמות הראשית שהוא יצר כאן, היא דמות רגשנית, שפועלת הרבה יותר מתוך רגש מאשר מתוך היגיון או שכלתנות.
קראו את העמודים הראשונים של הספר הזה, הוא מתאר באופן עצוב ונוגע ללב איך בעולם אפוקליפטי ומזוהם (אחרי המלחמה הגדולה שהייתה אם כל כל המלחמות), מנסים התושבים המעטים של כדור הארץ (אחרי שרוב האנושות היגרה לחלל) לאמץ בעל חיים אמיתי, מה שכמעט בלתי אפשרי בעולם מלא הנשורת הגרעינית של כדוה"א, בו כמעט כל החיות נכחדו. בעולם הזה חי דקארד, שכיר חרב של המשטרה שצד אנדרואידים, שהם למעשה בני אדם מתוכנתים שנוצרו ע"י תאגיד גדול במטרה לשמש עבדים עבור בני האדם שעברו לחלל. העלילה הבסיסית מדברת על כך שכמה אנדרואידים ברחו ממאדים לכדור הארץ, מה שאסור להם לעשות לפי החוק. ברגע שהם מגיעים לכדור הארץ, דקארד צריך ללכוד ולחסל אותם. מה שמניע אותו לחסל אותם הוא הבונוס הכספי הגבוה שהוא עתיד לקבל על כל אנדרואיד אותו הוא מצליח לחסל. בכסף הזה הוא מתכנן לקנות עז אמיתית, שזה בערך כמו לקנות דירה בת"א במונחי הספר.

זו תחילת העלילה בקצרה, אבל העיקר הוא בניגודיות שדיק יוצר. מי הם האנדרואידים? הם כבר הגיעו לרמה כזו של התפתחות קוגנטיבית ורגשית שהם כמעט זהים לבני אדם רגילים. אפשר לזהות אותם רק על סמך תגובה איטית בכמה עשיריות השנייה למבחן אמפתיה. אם כך, מה המשמעות של לצוד אנדרואידים? למה רודפים אותם כך?

עם התפתחות העלילה, אין ספק שאת דיק לא מעניינים העניינים הטכניים והעתידניים. בנקודה הזו, מוזר לחשוב שהסרט המפורסם (והמעולה, בדרכו) של רידלי סקוט היה כל כך יפה מבחינה ויזואלית. נדמה שדיק גם לא מתעניין במיוחד בסגנון של הספר. אין כאן כתיבה יוצאת דופן מבחינה סגנונית, ממש לא. מה שכן יש, בעיקר, הוא קונפליקטים: בחברה שמקדשת בעלי חיים ואמפתיה, אין בעיה לחסל אנדרואידים סופר מפותחים, רק בגלל שהם לא בני אדם ''אמיתיים''. כשמתברר שגם אנדרואידים מסוגלים לפתח אמפתיה ולדאוג אחד לשני, המצב מסתבך מאוד. אז גם דקארד מתקשה יותר לחסל אותם. הוא מגיע למצב בו רק (או יותר נכון, בעיקר) המחשבה על העז שהוא מתכוון לקנות בכספי הצייד מצליחה לשכנע אותו להמשיך במרדף. זו כבר דרך מחשבה מוזרה מאוד. הוא בעצם משתמש באמפתיה ובחיבה שלו לבעלי חיים כדי להצדיק הרג של יצור אחר.

וזו אולי המהות של הספר. דיק מפריד בין הקטגוריות הדיכוטומיות לכאורה של ''אמיתי'' (בני אדם וחיות) ל''מזויף'' (אנדורואידים וחיות חשמליות). הוא עושה את זה בעדינות ובחוכמה, וגורם לך לחשוב על שאלות של ניצול, הגיון, רגש ומוסר.

קריאת חובה. וקשה להשוות בין הספר לסרט כי הם מאוד שונים, אבל הייתי מעדיף לקחת את הספר איתי לאי בודד.

שווה לקרוא את הספר, גם למי שכבר ראה את הסרט. עלילתו שונה ומפורטת יותר מהסרט.
המושג "אמפתיה" מלווה את העלילה מתחילתה ועד סופה. אין הגדרה תמציתית לאמפתיה, אך ניתן להבינה מן הכתוב. היכולת להזדהות עם סבלו של האחר. פרט לאלה זו, ככתוב בתקציר עולות מהספר שאלות על זהות, תודעה ועוד. הספר מעורר מחדבה, ולכן קראתיו לאט יחסית. באחרית הדבר המעניינת לספר דן המתרגם בחלק מהן.
אני ראיתי ביקורת חברתית, ואולי גם דתית.
לדוגמא, הדמות "מרסר" מייצגת, לדעתי, את ישו. איני יודע כיצד זה נכתב במקור, אבל יתכן שהשורש קשור ב mercy? הערת שוליים הייתה יכולה להועיל כאן.
וזה מביא אותי לעניין התרגום. אני מעדיף תרגום בו הייתה למתרגם חירות מסוימת. הניסיון לתרגם אחד לאחד פוגם לטעמי בהנאת הקריאה.