הספר הזה הוא המשכו של דודי ורעי, שעסק בארבע נפשות מסוכסכות: סלומון, שהוא דודה ורֶעה של הדס, מוישלה קצין צבא בצנחנים ובנו של אלימלך פורש הקיבוץ, רמי, מאהבה של הדס ובן הקיבוץ, והדס עצמה, המסתובבת בקיבוץ ולא ברור למי היא שייכת, אף לא לעצמה, זה ברור.
ולכן ספר זה נפתח בציפייה שימשיך כקודם, בצורה של מכתבים הנכתבים כווידויים כתובים של הדמויות הראשיות, וידויים הנשלחים אל סלומון, המבטיח לקרוא ולא עושה זאת. הפעם כמעט אין מכתבים, הספר קודר בפתיחתו, באשר לא נקרם לו פתרון לבעיה שנותרה לא פתורה בספר הקודם, וגידיו אינם משתרגים. המכתב היחיד נכתב בידי מוישלה, נשלח מחו"ל אל סלומון ונגנב בלי שנקרא. לפחות לא בהתחלה.
הדס, סביבה הכל מסתובב, חשה כמו שחשים הכל כשנתקע משהו בגרון, לא לבלוע ולא להקיא. היא בת קיבוץ חדשה שבאה בעקבות אהובה מוישלה, שעתה הוא בעלה, שמסרב לאהוב אותה. מי שהיה אהובה, רמי בספר הקודם, אונו אינו אונו כשהוא בא עליה ואליה. דודה סלומון וגם רֶעה, שם עינו בה, אך היא מוצאת עצמה כלא שייכת ממש לאיש, לא שייכת לקיבוץ ולא בעצם לשום מקום אחר. מין גורל מתעתע. הקיבוץ אינו מתכוון להקיא אותה, אבל היה שמח לפתרון. יש כאלה השמחים לצעירות נטולות פתרון, אולי זה יהיה פתרון לתשוקה שלהם עצמם.
כי הדס הרי משגעת את כולם. שיגעה את מוישלה, שזמן רב היה במלחמת ההתשה בסיני, פשט מדים ונסע לאירופה, שיגעה את רמי, שאף הוא היה בסיני במקום שכוח אל ומיעט לחזור לקיבוץ. בסוף הגיע רק להודיע הודעה חגיגית. ובקיבוץ, בינתיים, יובל נסרח אחריה ומצפה לקבל ממנה מה שאחרים כבר ניזוקו ממנה. וגם ניקי ציפה וגם הדוד סלומון וגם רחמים. הרשימה אין מתארכת ובקיבוץ כמו בקיבוץ, לא רואים את זה בעין יפה תמיד.
אלא שכל הדברים מחוץ לקיבוץ נמשכים שנים ובקיבוץ הסיפור נמשך יממה בלבד, יממת המכתב האבוד/הגנוב. בסיום היממה, בעוד שחר של יום חדש עולה, הדס מחליטה על תיקון ענקי והקדרות האפלה של הספר מפנה עצמה לאור גדול. יופי של סיום לפרשה עגומה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
