ספויילרים - יהיו ספויילרים נוראיים ליותר מספר אחד של גרוסמן - ספויילרים
בשנה האחרונה התחילה מגמה קצת מוזרה, שנדמית רק בתחילתה, של ביטול הגרוסמן. אני אומר "הגרוסמן" כי כשמישהו אומר גרוסמן ברור על איזה גרוסמן הוא מדבר. גרוסמן הוא יותר ממה שהוא. הוא לא רק איש שעושה מה שהוא עושה בעולם הוא גם סופר עטור פרסים (נדמה שאין פרס שלא קיבל) שנמכר היטב ברחבי העולם, וכן, איש פוליטי במובן הפובליציסטי והאקטיביסטי של המילה (ופה לפעמים לא מוצא חן בעיני הימין ולפעמים, כפי שקרה לאחרונה, לא מוצא חן בעיני השמאל). אתוודה שאני לא אוהב לאהוב אנשים פופולריים. זה מנהג מגונה שלי, היפסטרי קצת, להיצמד לאנדרדוגים ולחשוד במה שהקהל אוהב. ובכל הזאת את המגמה הזאת, הקטנה עדיין, של ביטול הגרוסמן, אני לא אוהב. אני חושד בה מאוד. והסיבה היא אחת: דויד גרוסמן הוא ללא ספק אחד הסופרים הגדולים החיים בעולם. ולא מבחינה מסחרית, חלילה, גדולתו היא ספרותית גרידא. הספרים שלו, כמעט כל אלה שקראתי עד עכשיו עשויים לעילא ולעילא, כל חוט תפור במקומו, וכמעט בכולם יש לב מוסרי אוהב אדם שפועם בקצב הולך וגובר.
גם הספר הזה מצוין. תיכך תגיע הביקורת אבל לפניה אני מוכרח לציין שוב: מנותק מכל קונטקסט "אתי החיים משחק הרבה" הוא ספר מצוין. הוא לא יצירת מופת, נדמה לי, אבל הוא עשוי בצורה מופתית. והעובדה שיש עוד בני אדם חיים ביננו שיודעים ליצור דבר כזה, שמסוגלים לזה, בהחלט משמחת. הגרוסמן ראוי לכל כתר שהוכתר בו.
על חווית הקריאה שלי השפיעה, שוב, סוזן סונטאג. לפני שבועיים קראתי את ספרה "המחלה כדימוי" וכבר ברור לי שהיא שינתה לי את האופן בו אסתכל בשנים הקרובות על מחלות בספרות. לשיטתה (בשילוב עם שיטתי, שפיתחתי) שימוש פזיז ורומנטי מדי במחלות בספרות עושה רע הן לספרות והן למחלות עצמן, שלא לדבר על החולים בהם, כלומר על האנשים האמתיים שבעולמנו קדום הדעה נאלצים להתמודד עם הסטיגמות שהתרבות הטעינה במצבם הרפואי. כמובן שהחיבר של סונטאג שינה לי את חווית הקריאה ב"על העיוורון", לזה ציפיתי, אבל כאן ממש לא הייתי מוכן. ובכל זאת בזה אחר זה הומטרו המחלות: דיכאון קליני, התמכרות למין, שיטיון, וכן, מה תגידו: עיוורון.
אבל הקריאה הסונטאגית השתלבה בקריאה נוספת. כי גם הספר הזה, כמו רבים אחרים בתקופה האחרונה, מבוסס על מקרה אמתי ולכן נכנס לז'אנר שאזרחיו כה התרבו בשנים האחרונות: ז'אנר האוטופיקשן. במציאות יש לנו את אווה פאניץ' ופה יש לנו את ורה נובאק. שתיהן אותה אחת בדיוק: אישה קשישה אך נמרצת שסיפור חיים מהמם נמצא מאחוריה. ארחיב בקצרה ואסיר את השומן ההיסטורי: כשהאישה הזאת הייתה צעירה היא נאלצה להחליט על ידי הצבא - או שאת חותמת לנו על הצהרה לפיה בעלך שהתאבד בגד בממשלה או שתושלכי לכלא ובתך בת השש וחצי תיזרק לרחוב. גם במציאות וגם בספר האישה בחרה באפשרות השנייה והוגלתה לשלוש שנים לגולי אוטוק, אי קטן בו אסירים פוליטיים חונכו מחדש, כלומר עונו.
מיד אחרי הקריאה קראתי כתבה בהארץ מ-2003 על אווה וראיתי את הסרט שתיעד את הביקור שלה עם בתה, זו שננטשה עבור האמת הפוליטית והגאווה, ונכדתה באותו אי עינויים. רציתי לדעת איפה נגמרת הביוגרפיה ואיפה מתחיל הפיקשן. לגנותי ייאמר שחשבתי שאותה בחירה נוראית שאווה נדרשה לקיים היא המצאה של גרוסמן. גרוסמן אוהב בחירות בלתי אפשריות, הגרלת גורלות, רגעים - מאיות שנייה ממש - שמשנים את הכל. ב"אישה בורחת מבשורה" אורה נדרשה להגריל מי מבין שני חבריה יצא שבת ויבוא אליה וההכרלה שינתה את חיי כולם. ב"סוס אחד נכנס לבר" נער "נדרש" להחליט מי הוא מעדיף מבין הוריו שימות. ופה אישה נדרשת לבחור בין אמת לבתה. כבר מהכותרת של הכתבה על אווה הבנתי שזה קרה באמת, "בחירתה של אווה", וזה בדיוק מה שחשבתי - כמה דופאמין מושחת משתחרר כשקוראים על דמות שעומדת בפני בחירה.
וגרוסמן ער לזה. באותה כתבה מ-2003 הוא מצוטט כשהוא אומר "הבחירות שלה הן מסוג הבחירות של דמויות בטרגדיות יווניות". וזה באמת ככה משחר הספרות: בחירה. כמה מרחק יש בין הבחירות של הספרות לבין הבחירות שלנו היומיומיות והפחות יומיומיות? מה אפשר ללמוד מהן? איך סופוקלס, גרוסמן וויליאם סטיירון יצילו את חיינו? לא ברור. אני מודע לעונג שיש בקריאה על בחירות אבל חושד בהשפעה שלהן על ההכרעות שלנו בבחירות השונות. אווה התפרסמה בין היתר בגלל הבחירה שהועמדה בפניה ובגלל מה שהחליטה, ואני חושב שאותה בחירה היא אחת הסיבות שבזכותן גרוסמן הסכים לכתוב את חייה (עדות לכך היא שבספר ורה מתוודה על הבחירה בשליש האחרון, בעוד הן בסרט והן בכתבה הבחירה מוצגת מיד על ההתחלה. הבחירה הזאת היא חומר טוב, איך שלא נסובב את זה). אם הסופרים רוצים לעזור לנו לכוון את המצפן המוסרי שבו עלינו להיעזר כשאנחנו עומדים בפני בחירות מוסריות אולי זה באמת כלי דידקטי טוב, אבל אני נוטה להאמין שהוא נותר ויוותר כלי ספרותי, משהו שתורם לסופר יותר מאשר לקורא.
אז הבחירה, כאמור, לא הייתה המצאה של גרוסמן אלא של פקיד צבאי עלוב. מה כן המציא גרוסמן? את נינה, בתה של ורה, ואת גילי, הנכדה של ורה. ככל שיורדים דור כך גרוסמן יותר משוחרר. גילי שונה מאוד מנכדה האמיתית של ורה, וכמספרת, גם אם קולה קול גרוסמן, היא מרחיבה את הלב בכנות שלה ובשבירות שלה ובאירוניה שלה. נינה לעומתה, היא חצי מציאות חצי גרוסמן, והיא היא לב הביקורת שלי. אין לדעת אילו חיים עברה בתה של אווה אחרי שננטשה על ידי אמה. בשנת 2003 היא גרה בארצות הברית, אמנית שעוסקת בהכנת תכשיטים, אם לשתי בנות, שכתבה לאמה בסוף הסרט שאחרי הביקור המשותף בגולי אוטוק חייה השתנו והיא מצליחה ליישב את הסיפור של אמה עם סיפור חייה. זה מה שידוע לנו על אדם פרטי שחי באמת. גרוסמן, כמו כל סופר או סופרת הגונים, ניסה להרחיב את הדמות הזאת אל הסיפורת ומעבר לה ולא אהבתי את הבחירות שהוא עשה.
ראשית, השיטיון: נינה מתוארת כמי שכל חייה עברה ממעגל הרסני אחד למשנהו, לעולם לא הצליחה להתיישב, מעולם לא התמסרה למערכת יחסים ופיתחה תאוות הימחקות. היא מתוארת שבירה, מחבקת את עצמה (כמו מרים מ"שתהיי לי הסכין"?), בודדה, פראית, ולפעמים גם מניפולטיבית, נדמה לי. כל זה משתנה כשהיא מגלה שהיא מפתחת שיטיון. שוב, שיטיון. אני אומר שוב כי לא מזמן קראתי את "המנהרה" של א.ב. יהושע וגם שם יש שיטיון שמניע את העלילה. הבעיה עם שיטיון בספרות, נדמה לי, זה שהוא נכתב נהדר. האנליזות נכתבות מעצמן. גם במנהרה וגם בספר הזה המחלה נותרה עמומה. במנהרה הנוירולוג מתעקש שזה משהו קטן, אטרופיה, התחלה, ובכל זאת המילה שיטיון די מהר מופיעה בכל עמוד. פה נינה אומרת שזה שיטיון, אלצהיימר, לא יודעת תקרא לזה איך שאתה רוצה. היא חולה אבל האבחנה עמומה. במנהרה, עומם יש אנולוגיה מסוימת בין השיטיון הביולוגי לבין זה הלאומי, אבל הספר במובן הכי מכאיב שלו מתעסק בהתמודדות של אדם בהתפרקות של הנפש. כלומר היא קודם כל ספר על המחלה ואחר-כך דברים אחרים. פה, לעומת זאת, השיטיון הוא קודם כל דימוי: עונש שמקבלת נינה על תאוות ההימחקות שלה. זאת הייתה החלטה לא טובה בעיני. דמנציה היא עולם ומלואו שמציע אלף ואחד פרוגנוזות שונות שמחרידות את שלוותם של אנשים רבים, לאו דווקא קשישים. אני מכבד את השימוש במחלה הזאת כדי להגיד דבר מה על נינה אבל היה ראוי לכל הפחות לאבחן אותה טוב יותר. לכל הפחות שהדמנציה תהיה בדיוק מה שהיא ולא איזה רעיון ערטילאי. ואני מתעכב על הנקודה הזאת כי היא מדגימה היטב חולשה בתמה המרכזית של גרוסמן: הגוף. גרוסמן הרי מהופנט מהחוויה הגופנית והגוף נוכח פה לעיתים קרובות, גם כדימוי אבל לרוב כגוף ממשי, כאלמנט הראשי של החוויה האנושית. ובכל זאת לעיתים קרובות זה דווקא העיסוק בגוף שמביא אותו לכדי פייטנות נטולת פיזיות.
שנית, ופה לא ארחיב, זאת ההתמכרות למין של נינה, "רק סיפור של שנתיים". גם פה הפיזיות הפכה להיות ערטילאית. גם פה מחלה אמיתית לא נידונה ברצינות הראויה. אבל יותר מזה: דווקא הבת של אווה שבסרט הכאיבה לי יותר מהבת של ורה. בעיקר כי הטראומה שלה הייתה לגמרי שלה, כמוסה מאוד, והצופים לא קיבלו אף ממתק סנסציוני, אף סקופ, אף חשיפה מדהימה שהוכיחה לנו את מה שרצינו לשמוע, שלאדם אין מספיק כוחות בפנים ודרכים להתמודד עם נטישת אם ולכן הוא יידפק ללא תקנה, ישפיל אל עצמו, ישחזר את הנטישה כל חייו. אולי זה ככה. או יותר נכון: לפעמים זה ככה. לפעמים לא. לפעמים גם וגם אבל בגוונים חמקמקים יותר. אני מעדיף את האפשרות האחרונה.
מבקריו של גרוסמן אוהבים לרטון על הקיטש והמוות. כבר אין לי בעיה עם קיטש, המהות עדיין טהורה, גם לילדים הגרוסמניים התרגלתי. זה גרוסמן, לטוב ולרע. לכן באתי. לולא הפגמים קריאה יכול להיות חוויה משעממת. וחוצמזה גם דיקנס לא היה מושלם. ואלוהים, איזו עברית. ואלוהים: הספריה החדשה – אפילו לא תו אחד שאינו במקומו. ככה כותבים ספרים, ככה מוציאים אותם לאור.
