• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ספר האשליות

ספר האשליות

מאת פול אוסטר

הביקורת של moshef

תמונה של moshef
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ספר האשליות

ספר האשליות

מאת פול אוסטר

הביקורת של moshef

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של moshef
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2003
סדרה:ספריה לעם #514
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
נמרוד
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 5 שנים

“אני אהבתי את הספר יותר מהטרילוגיה הניו יורקית החמצמצה שהחמיצה בעבורי את המטרה...הספר מספר על מישהו ב”

6/26
ביקורות על ספר האשליות
הבאה
נצחיה
לפני 3 שנים

“טוב, ישר בהתחלה אני אומר שאני לא יודעת מה אני חושבת על הספר הזה. לכן גם לקח כל כך הרבה זמן עד שהצלחת”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•1 דקות קריאה

הספר כמעט מתחיל בסופו, סיפור חייו של הדמות הראשית מניעיו הנפשיים לפעולותיו וחייו, לכאורה אדם שולט ומנתב את חייו כרצונו ובהתאם לכשרונו, אולם אירועים שקרו ללא שום שליטה משפיעים על חייו. באותו אופן גם הדמות הנוספת המרכזית בספר סיפור חייה מנותב על די התרחשויות שאין שליטה עליהם. שם הספר קולע לתוכנו.
הספר אינו ספר מתח אבל מוטיב המתח להתפתחות העלילה קיים לאורך כל הספר. לא ניתן להכביר במלים נוספות לטובת הקוראים שעוד יקראו ספר זה.
פשוט ספר הכתוב ביד אומן.
קראו ותהנו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של איילי
איילי
תמונה של Mira
Mira
תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של אָמוֹן
אָמוֹן
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
14קוראים|גיל ממוצע55|36%נשים

על המבקר

תמונה של moshef

moshef

ותיק
חבר מזה 8 שנים
56 ביקורות•480 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•שואה
תמונה של moshef
moshef
ותיק
חבר באתר מזה 8 שנים
ביקורות56
לייקים שקיבל480
דירוג ממוצע4.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית30ספרות מתורגמת16שואה2

דיון על הביקורת

3 תגובות
עמיחי
עמיחי•לפני 6 שנים
אחד הטובים של אוסטר.
חני
חני •לפני 6 שנים

כל דבר שהגאון הזה כותב הוא נפלא.

תודה על הסקירה, אחפש אותו.
מורי
מורי•לפני 6 שנים

המקריות משחקת חזק אצל אוסטר.

3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של moshef

אל מקום שהרוח הולך

אל מקום שהרוח הולך

חיים באר

גילוי נאות, זו שנה שלישית שאני משתתף בהרצאותיו של הסופר חיים באר, אני נהנה מאוד מההרצאות ומלימוד הספרות. קראתי ספר זה מתוך צורך של מחווה לסופר, בעבר קראתי את "עת הזמיר" ואת "חבלים" ספרים שנהנתי מאוד מקריאתם. ציפיתי לפני קריאת ספר זה "אל מקום שהרוח הולך" לספר באותו סגנון של הספרים הקודמים, כלומר ספר מציאותי על יהדות וישראליות עם נושאים מהותיים וסוגיות ברורות שהינם נושאי הספר, הופתעתי לחלוטין לטובה.
הספר הינו קודם כל רומן ודן בענייני אהבה של בינו ובינה, נושאים שלאו דוקא ב"רומו של עולם" כבספרים אחרים. הספר מתאר את מסעו של אדמו"ר בעל חצר חסידית אחרי חידת חלומו. הסיפור טבול בסיפורי חסידים, חוכמה יהודית ומיסטיקה יהודית ותרבויות אחרות – פשוט נהדר.
כמובן ספרות עברית במיטבה – תענוג.
להלן ציטוט יפהפה המאפיין את הספר כולו ואת האמור לעיל:
"כולם נשכחו מלב. ולא הם בלבד נשכחו, נשכחו גם הדבר הקרוב אליו מאוד בפיו ובלבו לעשותו: כל מצוות התורה הזאת, כל החרמות והאיסורים והכינויים והנדרים שגזר על עצמו מיום שעמדו הוא ויצרו על דעתם, כל אלה היו כלא היו, נדריהם לא נדרים ואיסוריהם לא אוסורים. רק דבר אחד היה חי לעד וקיים לנצח – הנשיקה שהיא נשיקתה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. מגע שפתיה בשפתיו כחושך על פני תהום וכרוח מרחפת על פני המים וגופה הנכרך על גופו ככרובים המעורים זה בזה וחיבתם כחיבת המקום לישראל."

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

פיליפ רות

יצא שקראתי את הספר בתקופת הבחירות בארה"ב. הספר הינו על הקיטוב בארה"ב בין הדמוקרטים לרפובליקנים במהלך השנים 1940-1942 , ששופך אור להבנת עמדות הצדדים גם היום. בגדול הדמוקטרים בעד ההתערבות במלחמה באירופה ובמיגור גרמניה הנאצית והרפולבלקינים נגד התערבות במלחמה, נגד שליחת חיילים אמריקאיים להלחם ולההרג במלחמה לא להם.
הרקע לספר הינו אמיתי וכל הדמויות בו חיו באותה תקופה והיו פעילים באותה תקופה, הסופר בגדולתו רקם "טוויסט" בעלילה על ידי זכיה בבחירות של הרפובליקנים ובחירת נשיא צעיר ואהוב, טייס מהולל שאף הנאצים, במציאות, העניקו לו לאות ההערכה את "צלב השירות" של ה"נשר הגרמני" אות המוענק לזרים על ידי הרייך.
המציאות הינה הפוכה לחלוטין רוזוולט בבחירתו פעם שלישית לנשיאות הביא להתערבות ארה"ב במלחמה שגרמה לניצחון בעלי הברית ולסיום שואת היהודים.
הסיפור מסופר כמעין אוטוביוגרפיה של הסופר פיליפ רות בדמותו וקורות משפחתו. הספר מתאר את הדרדרותם של מצב היהודים ומעמדם בארה"ב עם עלית השלטון (המדומה) והרמת ראש אדירה של אנטישימיות המכוונת נגד יהודים הן על ידי התושבים והן על ידי השלטון, מצבים שהסופר משאיל ממציאות קשה ואמיתית במדינות אירופה.
בסוף הספר מובא "סוף דבר", כ- 30 עמודים, הכולל את הכרונולוגיה האמיתית של הדמויות, מניסיוני מספר זה ומספרים אחרים אני מעדיף לקרוא את סוף הדבר לפני תחילתו של הספר אשר בדרך כלל תורם רקע מסוים, ולא ספוילרים לסיפור.
הספר טבול באירועים אישיים של ילד בן שמונה על פי תבונתו ותודעתו של ילד בן שמונה ועלילה משפחתית מרתקת של בני המשפחה כולל המשפחה המורחבת והכל באוירת האנטישמיות הגואה אשר במרכזה שאלת האימה היהודית, האם מה שקורה/קרה באירופה יכול לקרות גם בארצות הברית?
להלן ציטוט מתוך הספר לתסריט האימה האפשרי, אפשרי והגיוני לכשעצמו ולא קרה, עקב אי התערבותה של ארה"ב במלחמה:
"ההסכם שנכרת באיסלנד בין לינדברג (נשיא ארה"ב המדומה (תוספת שלי)) להיטלר ב- 1941 מתיר להיטלר להביס תחילה את ברית המועצות, אחר כך לפלוש לאנגליה ולנצח אותה ורק לאחר מכן יכונן נשיא אמריקה את "הסדר הפשיסטי האמריקאי החדש", דיקטטורה טוטליטרית כמו זו של היטלר, אשר תכשיר את הקרקע למאבק היבשתי הגדול האחרון – הפלישה הגרמנית, הכיבוש והנאציפיקציה של דרום אמריקה. בתום שנתיים, כשצלב הקרס של היטלר יתנופף מעל בתי הפרלמנט של לונדון, דגל השמש העולה יתנופף מעל סידני, ניו דלהי ופקין, ולינדברג יבחר לנשיא לארבע שנים נוספות, ייסגר הגבול בין ארצות הברית לקנדה, היחסים הדיפלומטיים בין שתי הארצות ינותקו, וכדי למקד את דעת האמריקאים בסכנה הפנימית החמורה המחייבת קיצוץ בזכויות האזרח שלהם, תתחיל מתקפה רבתי נגד ארבעה וחצי מיליוני היהודים של אמריקה."
ספר עלילתי מעניין ומרתק על היסטוריה אלטרנטיבית.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
השתיקות

השתיקות

יובל ירח

יובל ירח, הסופר, יליד 1971 מתאר בגוף ראשון שני ושלישי, כל הגופים הדקדוקיים הינם משמשים את סבתו מניה בספר, את קורותיה מיום הולדתה 1916 ועד 1972. הספר מתמקד באירועים משנת 1932 עלית הנאצים ועד 1949 עליתה למדינת ישראל. ב"דבר המחבר" בתחילת הספר מתוודא הסופר כי האירועים של סבתו לא סופרו לו על ידי סבתו כיוון ששתקה, אלא הספר כתוב תוך לימוד התקופה ושמיעת עדיויותיהם של ניצולים אחרים.
בעבר קראתי ספר מסעיר "נוטות החסד" אשר סופרו ג'ונתן ליטל יליד שנת 67, אף הוא לא חווה את התקופה, מנסה להעביר את סיפורו בגוף ראשון תוך ניסיון להיות צמוד ביותר לאירועים ההיסטוריים, העובדות, הפרטים והאמת הספציפית ההיסטורית של הסיפור, מלבד כתיבת הסיפור בגוף ראשון.
מניה, סבתו של יובל ירח, עברה את תקופת השואה החל מחיים בעיר קרקוב אשר בפולין, עיר שמספר היהודים בה רב, מהרחוב בו גרה עברה לגיטו ובתוך הגיטו עברה מקומות מגורים עקב צמצום האוכלסיה היהודית בגיטו על ידי אקציות וצמצום שטח המחייה המוקצה לגיטו. לאחר מכן הועברה למחנה עבודה בסמוך לקרקוב וממנו למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. מאושוויץ הוסעה ברכבת לשמש ככח עבודה במפעל בגרמניה. לאחר שהות לא ארוכה במפעל בגרמניה הוצעדה עם יהודים אחרים עד להיעלמותם של חיילי הצבא הנאצי באחד הלילות.
הספר אינו מתאר סיפור מיוחד של השרדות והינצלות באופן פלאי, ובזה גדולותו, אלא כח רצון לחיות שמתבטא בעמידה בתנאי הנאצים ככח עבודה מועיל לאורך כל התקופה. הספר מתאר בחדות על פני עשרות עמודים את עוצמת הרעב הפיזי.
הספר אינו מחולק לפרקים, חלקו האחרון של הספר, כרבע מהספר, הינו מאותו יום בו נעלמו הכח הצבאי הנאצי ומניה ויהודים אחרים איתה ניצלו על ידי כח צבאי אמריקאי. חלק זה הינו לדעתי המיוחד בספר מכיוון שתרם לי נקודת ראות נוספת לתקופה של ניצולים מיד לאחר השחרור והתמודדות עם "איך ממשיכים מכאן הלאה?" ולא מידע על השואה והמלחמה – מעניין מאוד.
להלן פסקה יחידה מהספר בו הסופר כותב בגוף ראשון שלו ולא גוף ראשון של סבתו, בסוגריים תוספות שלי:
"ומה באמת היא חשבה אז (מניה) כשהיו יחד (בעלה הנמצא במחנה אחר ולא שרד)? מה חשבה מתחת למחשבות? האם מקס (בעלה) עודנו שם, משקיף? האם הוא הולך ונעלם ממנה עם השנים? ועד כמה למדה שוב לאהוב? להתענג? להרגיש את המגע? האם זכר הרעב והאכזריות האנושית היה בא אל מה שבינה ובין מוניק (בן הזוג לאחר המלחמה) אל האינטימיות? תמיד-תמיד? או שהיה אפשר להם להישכח לרגע? עד כמה היה אפשר לאהוב אחרי המחנות? לגעת באמת בגוף אנושי אחר, בנפש אחרת, אחרי שכבר ידעת את מדמנת הגזע האנושי? זה אני (הסופר יובל ירח) ששואל. אני, הנכד. אני רוצה לדעת."
בספר קיימים רבדים ספרותיים נוספים.
התרשמתי מאוד מהפרויקט של יובל ירח לחקר קורות סבתו, מתוך רצון הנחלת סיפור ההסיטורי מדויק של המקומות והתקופה. מומלץ למתעניינים בתקופה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
בית יעקוביאן

בית יעקוביאן

עלאא אל-אסוואני

ספר המספר על הווי החיים במצרים של מספר דמיויות המתגוררים ב"בית יעקוביאן", לספר אין זיקה לחיי היהודים במצרים, אלא לחיי העם המצרי בהווה של שנת 1990 עת מלחמת המפרץ הראשונה והקונפליקט של העם המצרי המוסלמי עם הצטרפותה של מצרים לקואליציה נגד העם האיסלמי בעירק, בנוסף הספר מתאר על הסתגלותם של הדמויות בתקופה של המעבר ממשטר מלוכה למשטר לאחר מהפכת הקצינים ב- 1952. הסופר מתאר ביד נאמנה את החיים במצרים, כמובן שברקע הדימיון גולש לסרט הערבי (המצרי) של יום שישי בערב בתקופה טרום הטלויזיה הרב ערוצית.
הסופר מפליא לדלג כל מספר עמודים וללא חלוקה לפרקים בין שלושה סיפורי אהבה, שאין להם קשר מיוחד אחד עם השני, אלא התרחשותם וחייהם של חלק מהדמויות בבניין זה. סיפורי הדמויות וקשרי האהבה הינם מפתיעים, חוצי מעמדות, מגדרים וגילים. האם האהבה שורדת?
לטעמי הספר מתחיל באופן קליל לעתים הומורסטי, אולם אחרי ההתחלה הקלילה הסופר מעמיק מאוד בתיאור הדמויות, מורכבותם על רקע תולדות חייהם ותיאור מניעיהם למאבקיהם למימוש העצמי והאהבתם בהווה.
כמו שיש ספרים של סופרים ישראלים המטיבים לתאר את ההווי הישראלי על רקע הקונפילקטים השונים הקיימים בחברה הישראלית, כך ספר זה בזמן קריאתו מצליח לשכנע שהוא פותח לנו צוהר להבנת חיי שכננו המצריים, שהכוחות העיקריים המניעים אנשים הינם: דת, כסף, אהבה ומעשה האהבה לאו דווקא בסדר זה.
להלן ציטוט לחשיבות עיקרי המניעים:
"ביום חמישי בערב, כאשר הילדים ישנים במיטותיהם לאחר שסייימו את ארוחת הערב והודו לאל על האוכל שבבית המספיק לשבוע שלם ואף יותר, על מעט הכסף שהצליחו לחסוך לעתות חירום ועל חדר מגוריהם הנקי והמסודר, מגיע הגבר במצב רוח מרומם בהשפעת החשיש ומבקש את אשתו. זו רואה לעצמה חובה להענות לבקשתו לאחר שהיא מתקלחת, מתאפרת ומתבסמת, ושעות קלות אלה של אושר מוכיחות לה שמרות הכול חייה העלובים מוצלחים במידת מה. צייר מוכשר יכול להציג בפנינו את הבעות פניה של ההאישה על הגג בבוקר יום שישי. לאחר שבעלה יורד להתפלל היא רוחצת את גופה משיירי תינוי האהבים ויוצאת אל הגג לתלות את המצעים שכיבסה. שערה הרטוב, עורה הוורדרד ומבטה הטהור משווים לה מראה של ורד בשיא פריחתו לאחר שרווה מטל הבוקר"
בנימה אופיטמית זו... שנה טובה ומתוקה, בריאות ואושר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
אשה (אישה) בורחת מבשורה

אשה (אישה) בורחת מבשורה

דויד גרוסמן

ספר של דוד גרוסמן בשם זה ברור לכל אוהבי ספר, מה מהות הבשורה שהאשה אינה רוצה לקבל, אלא בורחת ממנה, העיקר לא להישאר במקום אחד ולכן יש צורך לנוע כך שהבשורה לא תוכל למצוא אותה.
הספר מתחיל בתיאור תקופה מסוימת בהיות האשה, נערה בה הכירה שני חברים שהינם חבריה שילוו אותה לאורך חייה מעתה, מפליאה דרכו של הסופר להיכנס לעורה של הנערה ותחושותיה. התייחסותו של הסופר ותיאורם של הנערה והנערים הינה כבוגרים בעלי רעיונות ודעות מפותחות. הספר מסופר על רקע מלחמות ישראל שללא רקע זה לא הייתה עלילה לספר, ידועה לנו עמדתו של הסופר בנושא, להלן קטע שנון מתוך הספר:
"זיכרון הבזיק בה אותה צריבה קרה של אימה וכישלון מלפני כמעט שלושים שנה, כשלקחו לה את אברם, כשהלאימו את חייה. הנה, הרגישה, שוב אותו סיפור ישן-נושן שלה: הארץ הזאת, במגף ברזל, שוב הנחיתה מדרך רועם במקום שאסור לארץ להיות."
עיצוב הפרטים הקטנים והתרחשויות העלילה (סצנות) הינן בלתי נשכחות. האשה שהינה בעלת משפחה, לאורך בריחתה מספרת את סיפורה "הרגיל-מיוחד" של משפחתה.
לדעתי אם נוריד מהספר את המעטפת של מלחמות ובריחה מבשורה, הספר מעביר לנו מסר של ראה/ראי הספר הינו סיפורה של אישה שזאת משפחתה והאנשים הקרובים ביותר אליה, ואלה הזיכרונות שלה ממשפחתה זיכרונות של אירועים פשוטים וקטנים שכולנו עוברים. האם אתה/את גם כן חקוקים בתוככם אירועים אלה של יקירכם? האם אנו מכירים את יקירנו? אחרי כל קצובת קריאה (ספר רב עמודים) נשארתי עם עומק למחשבה על הסיפור ועלי.
האשה מנסה בעת בריחתה מבשורה לספר את סיפור משפחתה. להלן ציטוט האם הדבר בכלל אפשרי:
"כלומר – יש אינסוף דברים לספר עליו, ובכל-זאת, לפתע נבהלה לחשוב שאם היא תדבר עליו ברציפות שעתיים או שלוש, או חמש שעות ואפילו עשר ייתכן שכבר תקיף את מרבית הדברים החשובים שיש לה לומר עליו, על כל חייו, תסכם, תמצה אותו. אבל איך ייתכן שזה כל מה שיש לספר עליו, ורק לפני רגע חשבה שחיים שלמים לא יספיקו? ואולי זו החרדה שמכווצת לה את המוח. ומיד, באותה התאכזרות עצמית שסיגלה לה לאחרונה, ענתה שזאת אולי התשובה למועקה שכבר כמה זמן אוכלת בה: שהיא לא באמת מכירה אותו, את הבן שלה, את עופר."
האשה בורחת ברחבי הארץ מכיוון צפון דרומה, הספר אינו מקמץ בתיאור יופייה של הארץ, כשקראתי את הספר, השיר "אתה לי ארץ" מרחף מעל. מילים: יורם טהרלב לחן: נורית הירש, בביצוע ירדנה ארזי
אני פוסעת חרש בשביליך
אני נוגעת בעשבי הזמן
אני לומדת את כל משעוליך
חונה ליד כל מעין
אני הולכת במסע אליך
האדמה עיקשת וצרובה
אני לאט פורחת בין סלעיך
כמו איילה תועה בערבה
אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי

לסיכום, סליחה על התחצפותי להלן: ספר חובה לאוהבי ספר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
לפעמים הבית הוא רוצח

לפעמים הבית הוא רוצח

שמעון צימר

הספר הינו על תהליך העובר על משפחה המאבדת את אחדותה לאחר יותר מעשרים שנים יחד. תוכן הספר הינו קשה לקריאה, פסימי ומפחיד עד כמה מציאותי. הספר אינו ספר מתח ואין תהפוכות רבות אולם כתוב באופן מרתק, אמין וכנה, קיימת הרגשה שמחשבות ורגשות הדמויות מנותחות בדייקנות כבסכין חדה של מנתח ובשפה עברית עשירה.
זהו ספרו השביעי של שמעון צימר והראשון שקראתי, אקרא ספרים נוספים שלו. מפליא אותי שלספר ולספרים נוספים של הסופר שמעון צימר אין תשבוחות כאן, כדאי שנגלה את יצירתו הספרותית.
להלן תמצית חיי הדמות הראשית בשפתו:
"החיים נראו כמו חלום רע. כמה מהר עברו השנים. עד לא מזמן הוא היה ילד, מפונק טיפש ויהיר. הוא רדה בהוריו. מה שלא קיבל בטוב השיג בתככנות ובסחטנות. אחר כך בגר. עזב את הבית. למד באוניברסיטה. כתב מוזיקה וניגן. א..ן בלי סוף. ז..ן פה ושם. ואז, יום אחד, התחתן איתה. למה דווקא איתה? נולדו לו שני ילדים, הוא אהב אותם כמו שלא אהב אף אחד קודם לכן, והם בתמורה רדו בו כמו שרדה בהוריו. ....."
קראו ותהנו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

יותר מ 600 עמודים של הנאה ענקית מקריאה של סיפור מופלא של סופר רוסי. אין מדובר בספר של דוסטויבסקי או טולסטוי מגדולי הסופרים, אין מדובר בספר "כבד" הספר נוח לקריאה, שוטף וסוחף. הספר כולל שני סיפורים מזמנים שונים, הסיפור המרכזי הינו על הופעת אורח מסתורי עם בני לוויתו המשונים במוסקבה ועל ביצוע מעלליהם בעיר. סיפורי קסמים קסומים שקדמו לספרי הארי פוטר. החבורה ״החביבה״ די משתוללת בעיר, לכאורה סיפור המתריס כנגד הקומוניזם הרוסי.
הסיפור השני הינו גרסה מסוימת לצליבתו של ישו תוך התמקדות בפונטיוס פילאטוס השליט הרומאי בירושלים. קראתי בעבר ספרים אחרים של מיטב הסופרים, כמו דוסטויבסקי, סארמאגו, עמוס עוז ואחרים המתמודדים עם הנושא מזוויות שונות. הסיפור בספר זה רציני לעומת סיפור הקסמים ומעניין מאוד מנקודת ראותו.
הערה אחרונה, לספר שקראתי קיימת גרסה מוקדמת בתרגום אחר. לדעתי התרגום הנוכחי מנסה ״להתעדכן״ לעברית "עכשווית" לזמן נתרגום, לדעתי בהנמכת השפה אנו מאבדים רובד ספרותי של כוונת הסופר.
קראו ותהנו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
השלישי

השלישי

ישי שריד

שם הספר ועיצוב עטיפת הספר מעידים על תוכנו, על כינון בית המקדש היהודי השלישי במציאות עכשוית מדומיינת, על הקמת בית מקדש לתפארת אלוהי ישראל במקביל לתקומת ממלכה ריבונית השולטת לפחות בירושלים, כמובן ממלכה שתשתיתה קיום מצוות התורה והקרבת קורבנות בבית המקדש. הספר אינו מיועד לצמחונים ואוהבי חיות, תיאור עבודת הקודש בבית המקדש מתואר בפירוט גרפי רב , החל ממטרת ההקרבה, סדר הקורבנות היומי וכלה בסדר הקרבת הקורבנות ביום הכיפורים, ניכר שהסופר למד את הנושא והשתדל להישאר צמוד למקורות.
תחיית ירושלים הדתייה ושומרת המצוות מוצגת כהנגדה לחיים בתל אביב במציאות עכשוית פחות מדומייינת, טרום תחייתה של ירושלים ובנית בית המקדש. כחלק משידורי הטליוזיה של הממלכה משודר הסרט: ""ימיה האחרונים של תל אביב" זכורים ממנו זוג גברים מהלך יד ביד בשדרת אשלים, ישבניהם מעכסים כמו נשים, אוכלים מצלחות מלאות שרצי ים משונים שנראים כמקקים, את ... נואם בלהט נגד ברית המילה, ערבים יושבים כבני חורין בבתי קפה וצוחקים עם נערות יהודיות."

האם גורלו של בית המקדש השלישי יהי כגורלו של בתי המקדש הקודמים?
קראו ותהנו.

לפני 5 שנים•moshef
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

סוף סוף אני קורא ספר שמאוד רציתי לקרוא מבחינת תוכנו ולאו דווקא עלילתו. ספר של סופר ערבי ישראלי, שהציפיה שלי הינה לספר שתוכנו הינו המציאות הערבית ישראלית מנקודת מבט שאינה של סופר יהודי ישראלי. שמח מאוד שלא התאכזבתי. קראתי גם סופרים ערבים ישראלים נוספים אולם, בעייני, סיפרו סיפורים מעניינים מאוד הכתובים מצוין, אולם לדעתי נוגעים במציאות הערבית ישראלית אולי ברמיזה.
גוף שני יחיד מספר על שני ערבים ישראלים, על קורות חייהם הצעירים, הבוגרים והמקצועיים. אנשים צעירים המעוניינים לחיות את חייהם החופשיים הנורמטיביים במצב הנוכחי בישראל (שנת 2010).
הספר נוגע רבות ובאופן ישיר ברצונם של הדמויות הראשיות להשתלבות מלאה כאזרחים שווים החופשיים לחיות את חייהם כרצונם. משמעות שם הספר גוף שני יחיד, לדעתי, הינה שלאורך כל הספר, הסיפור מדלג בין שתי הדמויות המרכזיות, פרק לדמות אחת הכתוב בגוף שלישי ופרק לדמות השניה הכתוב בגוף ראשון. גוף שני יחיד = אתה או את, כלומר הספר הינו עלינו ועל מציאות חיינו. לדעתי ספר מרתק עם אמירה כנה ומעניינת.
להלן ציטוט לכמיהת חייהם:
"היום אני רוצה להיות כמוהם. היום אני רוצה להיות חלק מהם, להיכנס למקומות שאליהם הם מורשים להיכנס, לצחוק כמו שהם צוחקים, לשתות בלי לעשות חשבון לאלוהים. אני רוצה להיות כמוהם. משוחררים, חולמים, מסוגלים לחשוב על אהבה. כמוהם. כמו אלה שהתחילו למלא את הרחבה מתוך ידיעה שהיא שלהם, שלא הרגישו צורך להתנצל על קיומם, לא הרגישו שעליהם להסתיר את זהותם. כמוהם. בלי מבחני נאמנות, בלי מבחני קבלה, בלי פחד ממבטים חשדניים. היום אני רוצה להיות חלק מהם בלי להרגיש שאני עובר עבירה. אני רוצה לשתות איתם, לרקוד איתם, בלי המשא הכבד של מסתנן מתרבות זרה. להרגיש שייך בלי להרגיש אשם או בוגד. ובמה אני בוגד בדיוק?"

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef

ביקורות נוספות על "ספר האשליות"

ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

"רגעי משבר מפיקים מבני האדם חיות כפולה" – קובע בצדק שאטובריאן בספרו "זכרונות מן הקבר ((Memoirs d'outre-tombe. התחברתי מאוד לטענה הזו, הגם שהיא לא נכונה תמיד.
פרופ' דויד זימר הרגיש שחייו הסתיימו. הוא איבד את אשתו ושני בניו בהתרסקות מטוס. הוא לא הצטרף אליהם לטיסה, הסיע אותם לשדה ועוד מיהר כי הם היו כבר באיחור. אז האבל רווי גם ברגשות אשמה נוראיים. זימר ,שחש שאין לו עבור מה לחיות יותר פורש מהוראה בחסות מיליונים שקיבל מהביטוח ומשכר את עצמו לדעת.
סביר להניח שהיה הופך עד מהרה לבר מינן מהרעלת אלכוהול, צער וחוסר תכלית, אך בעת צפייה בסרט תיעודי על הקולנוע האילם, הוא נחשף לאמן מוכשר, מיוחד ומצחיק, שלכאורה נעלם באופן פתאומי בסוף שנות ה-20 ועקבותיו נעלמו. מרגע זה והלאה זימר חי ונושם הקטור מאן. הוא מצליח לשים את ידו על כל קומדיות הסלפסטיק האילמות שהקטור מאן יצר וכותב עליו ספר ראשון ויחיד עד כה, שהוא גם משובח.

עד כאן הנוסחה המוכרת של אוסטר – אדם שמאבד משהו גדול בחיים, זוכה איכשהו בסכום כסף גדול, הפוטר אותו מהצורך לעבוד למחייתו ומאפשר לו להתמסר לחיי בדידות וגילוי עצמי. אדם שיורד למדרגה הנמוכה ביותר וצומח מהמשבר.

יכולת התיאור של אוסטר את הסרטים של מאן פנומנלית. אחרי הכל לא קל להעביר סרט על אווירתו וטעמו במילים. לא קל גם לחשוב על תסריט של סרט סלפסטיק מקורי ואוסטר מצליח בכך בגדול. הכשרון שלו לטוות סיפור תוך שהוא מנתב בין האבחנות הקטנות, הנוגעות לדמיון אנושי, לתחושות שמתעוררות בנו, לפחדים קטנים, למחשבות מהירות – כל אותם הדברים שאנחנו לא נותנים עליהם את הדעת הוא מדהים. מעבר לכך אהבתי מאוד את הקשר שיוצר אוסטר ביין חייו של שאטובריאן לאלה של מאן ולחייו של זימר – המספר. הספר רווי משברים של הסופר עצמו, של הקטור מאן וגיבורות משמעותיות נוספות . כל אחד מהמשברים מהווה נקודת מפנה קיצונית בחייהן של הדמויות.

על מרכיבים רבים מהספר מגיעים לאוסטר חמישה כוכבים זוהרים. עם זאת, יש אבל גדול שמתקרב...המופרכות של יסודות רבים כל כך בעלילה.
החל מהעובדה שאין מצב שסלב(גם אם לא A ליסט) מצליח להיעלם, אך במקביל להישאר במדינתו, להקים משפחה, להמשיך לעשות סרטים על כל המשתמע מכך והמשטרה לא מוצאת אותו ואילו סטודנטית לקולנוע מצליחה לעלות עליו בקלות. והוא רק הוריד את שפמו "הידוע" . אדם שיוצר סרטים "רק לשם עשייתם", משקיע בהם הון תועפות, מגייס שחקנים. לא רק עצם העובדה שלא התגלה עם כל הפרוייקציה הזו לא אמינה, אלא גם התנהגותם של אנשים סביבו. למשל שחקנים שעבדו עבורו בהיותו "נעלם" וברור להם שלעולם לא יתפרסמו... פשע מחריד שמאן מעורב בו לא מתגלה ואף אחד לא מקשר בין רומן שהיה לו עם בריג'יד או'פאלון הנרצחת להיעלמותה והיעלמותו הוא. זה בערך כמו לא לזהות קשר בים סקס להריון. ועוד הרבה מופרכויות כאלה. אפרופו סקס – יש בספר הזה הכי הרבה ארוטיקה שפגשתי עד כה אצל אוסטר וזה היה מאוד נחמד.
נדמה לאורך הקריאה שאוסטר נסחף עם עצמו בסיפורים ולא מצליח לשים סוף לשטף המילים.
לסיכום: ספר שנהניתי ממנו על אף היותו די מופרך לרבות סופו. לא מושלם, אך מומלץ.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Pulp_Fiction
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

טוב, ישר בהתחלה אני אומר שאני לא יודעת מה אני חושבת על הספר הזה. לכן גם לקח כל כך הרבה זמן עד שהצלחתי לבוא ולכתוב עליו. לא ברור האם בכלל יש טעם לכתוב על ספר שיש עליו כבר עשרים ומשהו סקירות באתר, וכאלה שנכתבו על ידי טובי הגולשים בו, אז מה אני אוסיף טיפה בים על אחרים, אם אפילו לעצמי אני לא יודעת לחדש מי יודע מה בנושא, ובכל זאת אתחיל.

לא אכתוב במפורש את תקציר העלילה, כי הוא נמצא לפחות בעשר סקירות אחרות וגם כי אפשר להסיק את זה מתוך הדברים שאביא בהמשך. בנוסף, אבוי לי, העלילה היא לא מה שחשוב כאן. כלומר היא כן, אבל בעצם לא, והיא גם עמוסה בכשלים למכביר. אז אני אמנה את הכשלים לטובת הכלל.

כשל #1: הכותב שכותב על כותב. כלומר ספר שהגיבור הראשי שלו הוא סופר. ייסורי הכתיבה, ואז ייסורי מחסומי הכתיבה, נפשו המיוסרת של האמן, והעצלנות הטבעית להפעיל דימיון ולהבין שיש אנשים בעולם שעוסקים בדברים אחרים, לא בכתיבה של ספרים. כאן זה פחות סופר "טבעי" ויותר פרופסור לספרות שבאופן מקרי בשל טרגדיה משפחתית התגלגל לכדי כתיבת ספר עיון, אבל זה עדיין כשל.

כשל #2: הגיבור החווה טרגדיה. עוד לפני שהתחיל הסיפור הגיבור חווה טרגדיה נוראית, התרסקות מטוס, אובדן של אישה וילדים ובשל כך אובדן כל רצון לחיות, מה שמהווה גם סיבה לכתוב את הספר שלו על קולנוען העבר הקטור מאן שנעלם ולא נודעו עקבותיו, כי זה מה שהוציא אותו מהדיכאון, וגם בונוס בדמות פחד טיסות משתק, שיקבל תפקיד יחסית מרכזי בהמשך ההתפתחויות.

כשל #3: המצאת עולם שלם של יצירה קולנועית. שכן הקטור מאן לא היה ולא נברא, וכל ענייניו כפי שנזכרים בספר, כולל שמות הסרטים שיצר והתפקידים השונים, הכל הכל בדוי. הו! כמה FOMO שהדבר הזה גורם לי. איך אפשר להזכיר סצנות שלמות, שמות סרטים, יצירות, דמויות, ציטוטים בלי שאני אוכל לראות אותם? לא עושים לי דבר כזה!! (כלומר, כן. עובדה)

כשל #4: סיפור בתוך סיפור. אני לא צריכה להסביר. זה מתחיל כסיפור בתוך סיפור, ואז הם נכנסים זה לתוך זה ומתערבבים, וקשה לצאת מפלונטר שנוצר בצורה כזאת.

"השעיית האימון" קוראים לזה. לאותו מצב נפשי שאנחנו נכנסים אליו בקריאת ספר או בצפייה בסרט. מה שמאפשר לנו לקבל בברכה שכל פעם שאדם צועק "טקסי" ברחוב - הוא אכן מגיע, וכל חיוג טלפון נענה, חוץ מהמקרים שבהם זה שלא ענו לטלפון מקדם את העלילה. נו, כל מה שמאפשר לנו לקרוא או לצפות ולהנות מזה, בלי לומר כל שתי דקות "אבל זה לא עובד ככה". ובכלל - להאמין לגיבורים, לדמויות, למניעים שלהם. כמו שאמר אריך קסטנר: "זה לא משנה אם הסיפור קרה או לא קרה. העיקר שהוא אמיתי!". כי גם אם לא נאמין לאירועים או למעשים, נוכל להאמין שהם היו יכולים לקרות, ואולי זה אותו הדבר. בספר הזה הקורא נדרש להשעיית אמון באקסטרים, האירועים לא סבירים, גם האסונות וגם השאר. הדמויות לא ברורות, ההתנהלות שלהן והבחירות שלהן חידתיות.

וכל זה מפריע לקריאה, אלא אם מבינים שאין כאן ממש עלילה. כלומר יש, אבל היא סוג של פנטסיה, ספק חלום ספק סיוט. למעשה בחסות העלילה אוסטר לוקח את הקוראים לתרגיל מחשבתי בעיסוק באומנות. אם מישהו יצר משהו - ציור, עבודת אומנות, ספר, סרט קולנוע, מה שלא יהיה - ואף אחד לא ראה, לא קרא, לא צפה . במקרה כזה - האם אפשר לומר שהאומנות קיימת? היתה אי פעם? אם לא היתה לה השפעה - האם היא אומנות?

ובהתאם לניתוח הזה גם ההמלצה. שלא תהיה טעות - אוסטר כותב היטב, גם כשהתרגום לא טוב. השאלה אם מתאים לקרוא בכלל או ברגע מסוים, להיכנס למין מסע נרטיבי ופילוסופי שכזה. כי אם כן - לכו על זה. אם לא - חפשו משהו אחר, שבו העלילה יותר קוהרנטית וברורה.

לפני 3 שנים•נצחיה
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

כחובבת קולנוע - לא מומחית, לא מכירה את תולדות הקולנוע, לא מבינה באמצעים הטכניים שלו, או בעלת טעם קולנועי משובח. סתם נשאבת לחווייה שהקולנוע מעניק ונשבית בקיסמו, אני לא מתבלבלת בינו לבין המילה הכתובה, שעבורי היא בעלת קסם ייחודי. הקולנוע גורר אותי אליו באמצעות כל הדברים שאינם מילים - מחוות, מימיקה, אווירה וסיפור. בא אוסטר בסיפור הזה ומנסה להפוך את היוצרות: הוא מנסה לתאר סרטים במילים. ומנסה לגרור את הקורא לחווייה הפוכה - לדמיין את הסרט באמצעות תאור מילולי שלו.

דייויד זימר הוא פרופסור לספרות באחת המכללות הפזורות בערי השדה בארצות הברית. כשהוא מספר את סיפורו הוא כבן 40, מאחוריו טרגדייה - הוא איבד את אשתו ושני ילדיו הקטנים בתאונת מטוס. לאחר תקופה של נסיונות להעלם לגמרי, להימחק, זימר מגלה במקרה סיפור שגורם לו להתעניין: יוצר ושחקן של סרטים אלמים בשנות העשרים של המאה הקודמת, שנעלם יום אחד בשיא תהילתו וכשרונו, ולא נודע עליו דבר בחמישים ומשהו השנים שחלפו. כדי לחיות איכשהו זימר צריך פרוייקט שישאב אותו אליו והוא מתחיל לעסוק בתחקיר, מאתר את 12 הסרטים האילמים של הקטור מאן, צופה בהם וכותב ספר עליו ועל יצירתו.

הספר הזה מדגים במידה מסויימת את כשרונו של אוסטר: הכתיבה טובה, טוויית הסיפור טובה, המעברים בין הווה לעבר, בין סיפור המעשה לעלילת הסרטים, ההקבלות שזימר מרגיש שבאופן פלאי מגלות התאמה לחייו וחוויותיו מרתקות והקורא אומר "אהה!" בפעמים שהוא מגלה איזה קישור שאוסטר שמט לפניו. אבל בקריאת הספר הזה - שאהבתי דווקא - הצלחתי להבין את הסיבה לזה שאני לא מתלהבת מאוסטר: הוא לא מבין אנשים. הדמויות שלו אינן מסתדרות לי מבחינה פסיכולוגית. הכתיבה הטובה אינה עוזרת לי להתקרב לדמויות, שפעילותן אינה משתלבת עם מה שאני (חושבת שאני) יודעת על התנהגויות אנושיות. לא התמוטטות הגיבור, לא החרדה המשתקת מטיסה במטוס, לא הדמויות הנוספות אותן הוא פוגש - אף אחד מהם לא מתנהג כך שיכולתי להנהן בהבנה.

הספר מעניין - אהבתי אותו יותר מספרים אחרים של אוסטר. אבל הוא עמוס גימיקים, מתאמץ מדי להפתיע, לא מסתפק בתעלומה אחת אלא פותח לקראת הסוף (הלא מתקבל על הדעת) תעלומה נוספת. מצד שני יש בו אבחנות מעניינות ותובנות מרתקות. והנה ציטטה מרתקת של שאטובריאן (הרוזן ההוא מהמהפכה הצרפתית, וגם מפילה הבקר מאתגר השפים...) שזימר עוסק בתרגום ספרו "זכרונות אחרי המוות"
"Les moments de crise produisent un redoublement de vie chez les hommes" כלומר "רגעי משבר מפיקים מאנשים חיות כפולה". תובנה, שלמרות היותה חלק מהגימיקים של הספר והבנליות הגלומה בה, הרגשתי שהיא נכונה ומתארת היטב לא רק את קורותיו של זימר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•yaelhar
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

איכשהו, לא יוצא לי לקרוא ספרים של פול אוסטר.
זכור לי שפעם, לפני שנים דווקא קראתי איזה ספר שלו, שהיה לא רע, ואמרתי לעצמי שצריך לנסות עוד ספרים שלו.
אבל זה לא קרה. גם כשנתקלתי בהם בספריה, תמיד היו ספרים אחרים שמשכו אותי יותר, ואמרתי לעצמי שבפעם אחרת, בהזדמנות.
*
לא מזמן, כמו שכתבתי בביקורת אחרת, התקנתי את אפליקציית עברית כדי לקרוא ספר שקיבלתי בחינם. התברר שכאשר מורידים את האפליקציה - מקבלים ספר במתנה.
אז קיבלתי את ספר האשליות של פול אוסטר.
ואם בספריה אני יכולה להתעלם מהספר, לעבור הלאה לספר הבא, הרי כשהספר נמצא אצלי בפלאפון - כמעט בלתי אפשרי להתעלם ממנו.
אי אפשר להשוות את הזמינות של ספרים באפליקציה לזמינות של ספר מהדור הישן.
הקדמת לישיבה בעבודה? (לדייקנים זה קורה כל הזמן...)
הרי לא סביר שהסתובבת במסדרונות העבודה עם ספר ביד... לא נעים. וגם אם כן - נו, ואם כבר יושבים שם שני אנשים בחדר הישיבות וממתינים לשאר - תפתח ספר ותקרא? לא נעים.
אבל כן סביר להסתובב עם פלאפון במסדרונות העבודה, וכן מקובל חברתית להציץ בפלאפון בזמן ההמתנה... מי יודע מה אתה עושה שם? אולי ממתינה לך הודעה חשובה?
אין לך כוח לשלוף ספר ממעמקי התיק בזמן נסיעה באוטובוס? אבל הפלאפון הרי תמיד מוכן לשליפה...
כתוצאה, כמובן, קראתי את הספר.
תוצאת הלוואי היא שכעת יש לי סיבה טובה להמשיך להימנע מספריו של פול אוסטר בספריה, כי לא ממש נהנתי.
*
אי אפשר להתעלם מכשרונו וממיומנותו של אוסטר ככותב.
הספר מציג בפנינו את דייויד זימר פרופסור לספרות שאיבד את משפחתו, ויחד עמה - את העניין בעבודתו ובחייו. סרט אילם קומי קצר שצפה בו במקרה מוביל אותו לעקוב אחרי השחקן הראשי: הקטור מאן, קומיקאי מוכשר של תקופת הסרט האילם שנעלם באורח מסתורי, ולכתוב ספר על יצירתו.
לאחר פרסום הספר הוא מקבל מכתב ובו נטען שהקטור מאן עדיין חי ומעוניין להיפגש איתו.
בעודו מתלבט כיצד להתייחס למכתב, ולאחר ששם את הספר מאחוריו וקיבל על עצמו עבודת תרגום הלוכדת את כל תשומת לבו, אשה מסתורית מגיעה אל ביתו בכדי לשכנע אותו לטוס לפגוש את הקטור מאן, לפני מותו.
רשת של אנלוגיות ספרותיות נטווית והולכת, הופכת להיות צבעונית ועשירה יותר לאורך הספר.
ככל שסיפור חייו של הקטור מאן מתגלה כך מתבהר הקשר בין סיפורי החיים שלו ושל דייויד זימר:
שניהם חוו אובדן שערער אותם, שניהם איבדו את הרצון לחיות, שניהם שקלו התאבדות ובאופן ספציפי יותר - שניהם אף כיוונו אקדח לרקתם בשלב מסויים. שניהם חוו אובדן של ילד, שניהם פגשו באשה שהחזירה להם את הרצון לחיות.
האנלוגיה אף מתרחבת וכוללת את אחד מסרטיו האילמים של הקטור המתואר בספר: בסרט שותה הקטור שיקוי המעלים אותו מעין כל, מוחק אותו, ממש כפי שהקטור מאן האמיתי צפוי להיעלם ולהימחק לאחר יצירת הסרט. גם דייויד, כמובן, מרחיק את עצמו מחייו הקודמים, מסתגר בתוך עצמו, הולך ונמחק.
ומבחינה מהותית - הרי שזימר העוסק בספרות ומאן העוסק בקולנוע - עוסקים שניהם באומנות של סיפור סיפורים, של מימזיס - חיקוי המציאות ע"י מדיום אמנותי.
האנלוגיות בספר כוללות גם אנלוגיות לספרים ידועים: זימר מתרגם את ספרו של שאטובריאן: זיכרונות שלאחר המוות. ספר שמחברו דרש שיתפרסם רק לאחר מותו, באופן המזכיר את עבודתו של זימר עצמו החש כאילו חייו נגמרו, וכותב תרגום כביכול לאחר מותו - כלומר לאחר מותם של אהוביו, שבלעדיהם אין טעם לחייו. בהמשך, יתברר שיש בסיפור עוד יצירות שנועדו להתפרסם לאחר המוות או לחילופין, להיות מושמדות לאחר המוות. מוכר? כמובן - כאן נזכרים כתביו של קפקא שע"פ צוואתו היו אמורים להיות מושמדים לאחר מותו.
וגם כאן - מצטרף לחגיגה סרט של הקטור, היוצר אנלוגיה עם ההתרחשויות במציאות, בו הגיבור שורף את הספר שכתב.
לאחת הדמויות בספר יש כתם לידה המכער את פניה, ממש כמו פניה של גיבורת הסיפור "כתם הלידה" של הותורן.
דמויות שונות לאורך הספר ימותו בתאונה טראגית, דמויות אחרות האחראיות לתאונה הטראגית יחושו אחריות שתרדוף אותן עד מותן.
דמויות יחוו אובדן ממנו יתקשו להתאושש: של ילד, אהוב, הורה, יצירה.
וכל אלה מקיימים ביניהם קשרים, ישירים או מנוגדים, המלמדים זה על זה.
האנלוגיות הן רק פן אחד של הפגנת יכולותיו של אוסטר ככותב.
פן נוסף הוא הדיון שמקיים הספר בנושא של ייצוג המציאות ע"י האמנות. ליתר דיוק, הייצוג החלקי של המציאות.
הספרות או הקולנוע, לעולם יהיו מוגבלים, חלקיים, לעולם לא מורכבים ומלאים כמו המציאות עצמה.
זה מודגם היטב באחד הפרקים הראשונים, כאשר זימר מתאר אחד לאחד את סרטיו האילמים של הקטור: הוא מתאר את העלילה, את הסצנות, את המימיקה והמחוות של הקטור. אנחנו יכולים להאמין לו שהסרט מצחיק אבל... אף לא שמץ של חיוך יעלה על פנינו.
נסו לחשוב על סרט של צ'ארלי צ'פלין. האם תוכלו לתאר אותו באופן מילולי כך שיצחיק את השומע/הקורא?
מן הסתם לא.
ההומור הפיזי אינו יכול להיות מועבר דרך הטקסט.
המציאות שמתאר הסרט והמציאות שמתאר הספר היא אותה מציאות - אבל התוצאה שונה לחלוטין.
העיסוק בפער הזה, שבין המציאות לייצוג שלה, נמשך לאורך כל הספר.
הקטור, כך מתברר, יצר סרטים ניסיוניים בהם השתמש באמצעים בלתי מקובלים כמו סרט שכולו מלווה בקריינות (וויס אובר) - שילוב של תמונה וטקסט כמו-ספרותי, או כמו סצנות בלתי מקובלות, של מציאות שבדרך כלל מקובל להצניע אותה (או לפחות היה מקובל בתקופתו של הקטור) כמו עירום או הפרשות. על הסצנות האלו אומר זימר:
"בהתחלה הסצנות האלה קצת מהממות, אבל ההלם עובר די מהר. אחרי הכל, זה חלק טבעי מהחיים, אלא שאנחנו לא רגילים לראות אותם מוצגים בסרט." ושוב מצביע עבורנו על הפער שבין המציאות לייצוג שלה בסרט.
אוסטר ממלא דפים ארוכים בדיאלוגים שכמו נלקחו מתסריט: מביא את דבריו של צד א', ואז צד ב' ושוב צד א' וכן הלאה ללא "הוראות בימוי": ללא תיאור סביבה, גוון קול, הבעת פנים, מחוות פיזיות. דיאלוג נטו. אלמנט של סרט בתוך הספר. אנחנו מקבלים דיאלוג שקשה לנו לדמיין את הווליום שלו, את התחושות שהוא מעורר בדוברים. למעשה, אנחנו מקבלים דיאלוגים מלאכותיים, מעושים, שקשה לדמיין אותם מתרחשים במציאות.
"לא יכולתי לפענח את מה שעיני רואות" יאמר זימר בהזדמנות אחת, וירמוז לנו שוב על מוגבלותו של הטקסט לעומת המציאות, מהיותו של הטקסט כבול לנקודת מבטו של הכותב ולמגבלותיו שלו.
"אני יכול לכתוב רק על מה שראיתי ושמעתי" יסביר-יתנצל במקום אחר, מאחר ויש דברים אותם החמיץ ועליהם אינו יכול לכתוב.
המציאות תמיד מורכבת יותר, עשירה יותר, בעלת ממדים רבים יותר.
טוויסט קטן ממש בעמודים האחרונים של הספר יאיר סצנה קודמת באור שונה ויהיה המסמר האחרון: חשבתם שידעתם מה המציאות כשקראתם את הסצנה? לא, לא ידעתם. תראו איך פספסתם רובד שלם של אותה מציאות עליה קראתם.
*
נו, אז עד כאן נשמע נהדר, מעמיק, מתוחכם. מה רע, בעצם?
מה שרע הוא שהאנלוגיות נדחפות לפרצופו של הקורא, כשהן רוקדות ריקודים אינדיאניים וקוראות בקול: "אני אנלוגיה ספרותית!"
הנאת הגילוי של העומק, של הקשר התת קרקעי, נלקחת מהקורא, והאכלה בכפית איננה חוויה נעימה.
ומה שרע אף יותר הוא הדמויות. למרות שפע האנלוגיות והאזכורים הספרותיים, למרות עלילותיהן מלאות הפיתולים, הדמויות לא שכנעו אותי. ההתנהגויות שלהן היו לעיתים מוזרות, לא אמינות ובעיקר - הן לא התחברו. לא יצרו דמות שלמה, מלאה, מציאותית. הן חוו חוויות מוזרות או כואבות במיוחד, ולא הצליחו ליצור אצלי שום רגש, שום אמפתיה, מתח או אפילו כעס.
אולי כל זה מכוון. אולי גם זו התחכמות של הסופר: הטקסט הספרותי הזה אינו מצליח לייצר לנו דמות מלאה, מציאותית. הוא לוכד אספקטים מסויימים של האישיות, ומשאיר אותנו עם תמונה חסרה.
אם זו היתה כוונתו של אוסטר הרי שהדבר מוסיף להערכה שלי כלפי כתיבתו, אבל לא מוסיף אפילו גרם להנאה שלי מהספר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

מה קורה כשרגע פתאומי, מבהיל ובלתי צפוי, מתרחש בחייו של אדם? לאן הוא לוקח את חייו? האם נותר באותו מקום בו הוא דורך או שמא משנה את חייו ומעתה והלאה אינם יהיו אותם חיים כבעבר?
הרבה זמן לא קראתי ספר של פול אוסטר. אם אינני טועה, הספר האחרון שקראתי היה גם הראשון שלו שקראתי 'המצאת הבדידות' - הראשון שלי ושלו בפרוזה מסתבר. מאז דברים התגלגלו, נעו, וספרים אחרים ורבים חלפו בין ידיי אך אף לא אחד מהם ספר של אוסטר. והנה במקרה או שלא במקרה (כפי שאני מרבה לכתוב) הגעתי לספר הזה ומבין ערימות של ספרים, צפופים ודחוקים, נטלתי אותו בין ידיי כמוצא שלל.
והנה הספר נגמע תוך מספר ימים והיה לי כרע וחבר. העלילה מתפרסת על קצת יותר משלוש מאוד עמודים ובה דיוויד זימר, פרופסור לספרות שאיבד את משפחתו, מגולל את קורותיו בהקשר של הקטור מאן קומיקאי, שחקן ובמאי סרטים אשר נעלם פתע ולא נודעו עקבותיו. זימר מגיע אל סרטיו של הקטור, וכותב ספר מחקרי על סרטיו ואז מגיעה הודעה פתאומית בדמות מכתב כי הקטור מאן חי ומשם העלילה מתגלגלת. לא אחשוף יותר מכך למען מי שלא קרא.
כמו בכתיבה בגוף ראשון - מעין עדות של אוסטר, וידוי - יש כאן מן המידה של אמת ושקר. מה התרחש ומה לא התרחש. במספר רמות: גם של הקורא החיצוני וגם של דיוויד זימר המגולל את הסיפור. ואמת ושקר הינם מוטיבים הקשורים גם למה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות (נזכרתי בדבריו של חיים באר שאמר פעם כי בבואו לחשוב על מעשה מסויים הוא שואל את עצמו 'מה אני צריך לעשות והאם זה הדבר הנכון?'). האירוניה והפרדוקס הם בהאם לעשות את הדבר הנכון כשאדם מת ועד כמה להיות טוטאלי ונאמן לאמת.
אוסטר כותב בצורה די מותחת ומושך את הקורא אל עבר פתרון תעלומה עם בעיות שונות ופתרונן, השלכת רמזים שונים לאורך הסיפור. מעבר למתח שנוצר והרצון לגלות, יש כאן סיפור על אדם, סופר, שאיבד את משפחתו ומוצא סוג של נחמה באהבה ובהתעסקות ביצירה של מישהו אחר. כמו בקוראים השונים של הספר, יש גם משלבים שונים של היוצרים (התמונה שעולה לי בראש היא כמו בבושקות רבות, המשתקפות אחת בשנייה). ואנחנו גם מזדהים עם הסיפור הטראגי ומגלים רצון שזימר יתאושש. מה גם שלאור זאת קשה לא להאמין לו.
למעשה אוסטר עוסק כאן ביצירה ובמשמעות היצירה ומה כוחה של היצירה. במיוחד גם לאור הדמיון והאנלוגיות הרבות בין זימר להקטור, ואני חושב שבעיקר מה מניע אדם ליצור - בין אם הוא סופר או במאי ומה המשמעות של היצירה כעומדת בפני עצמה, מבלי שיקראו אותה או יצפו בה. לא רוצה לגולל יותר מכך כיוון שאוכל לחשוף פרטים יתר על המידה - באמת קשה לא לעשות זאת בספר שכזה - ולכן הביקורת שלי קצת מוגבלת.
מה שכן, זהו סיפור עצוב המלווה באירועים טראגיים בזה אחר זה. והעצב - נסתר ונגלה לאורך העלילה - שמגלה איזושהי תקווה, זיק של התאוששות, מגלה כי המציאות הרבה יותר קשה ומפרקת את כל האשליות. אולי מכאן שם הספר, כמו גם האשליות הרבות בין אדם לאדם, ובין אמת לבדיה.

לפני 7 שנים•תומר
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

אני אהבתי את הספר יותר מהטרילוגיה הניו יורקית החמצמצה שהחמיצה בעבורי את המטרה...הספר מספר על מישהו בשם דיוויד זימר שאיבד את משפחתו בתאונה מצערת, הוא צופה בסרט של מישהו בשם הקטור מאן שעוזר לו לצחוק שוב אחרי הרבה הרבה זמן וכעת הוא הולך לחפש אותו, הקטור מאן כבר הגיע לגיל מופלג למדי. הדמויות מעניינות והעלילה מותחת וזורמת זה ספר מאוד מעניין ומומלץ לכל קוראיו של פול אוסטר וגם אני אוהב לקרוא אותו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נמרוד
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

הגעתי לספר הזה בטעות. קראתי אותו בגלל הנסיבות. ואיך אני שמחה על שניהם

זהו בינתיים הספר היחיד שהכניע את הפרעת הקשב שלי במהירות,
וגרם לי לשקוע בסיפור שלא מפסיק להתערבל לתוך עצמו.

מתייחסים לספר הזה כמורבידי, אבל גם לתיאורי הדעיכה של אוסטר יש דרך מיוחדת להחיות אותך.
הספר מתאר בעיני בצורה יפה הרבה מהחוויה הפנימית האנושית, ונע כמו כדור חי בין קצוות- התחלות וסופים, אובדן ותשוקה, אמת לאשליה, חיים ומוות - הרבה מאוד גלום בו.

הסיפור מעניין, מאורגן נכון, מסופר היטב.
הספר הראשון שלו שקראתי, ובטח לא האחרון.

ממליצה בחום!

לפני 10 שנים•Moran Glik
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

אני אעז ואומר שזה הספר של אוסטר שהכי אהבתי, וקראתי כמה ספרים שלו.
עוד אוסיף, שזה ספר חובה לאוהבי קולנוע קלאסי.
לא ידעתי שאפשר לתאר סרטים שלמים במילים, ולגרום להנאה כל כך גדולה ולהבנה כל כך עמוקה של הסרט. לדמיין אותו בצורה מושלמת ממש כאילו צפית בו, עד שקראתי את הספר הזה זה היה נראה לי סותר...

דיוויד זימר מאבד את משפחתו - אשתו האהובה ושני ילדיו הקטנים בתאונת מטוס. דיוויד נכנס לדיכאון בלתי רגיל, הוא על סף אבדון מוחלט עד שנתקל במקרה בטלוויזיה בקטע קצר מסרט אילם שעשה במאי סרטים עלום בשם הקטור מאן. הקטע מעלה חיוך על שפתיו, ודיוויד יוצר למסע מחקרי על אותו במאי ומתחיל לכתוב ספר אודות עבודתו ויצירותיו.
אותו הקטור מאן נעלם באורח מסתורי בשנת 1929 אחרי שביים סרטים בודדים בלבד, ועובדה זו לא ממש עניינה את דיוויד במחקרו, עד שהוא מקבל מכתב מאשה מסתורית בשם פרידה ספלינג, הטוענת שהיא אשתו של הקטור מאן. בעקבות מכתב זה יוצא דיוויד למסע די הזוי לעבר גילוי עברו וסודותיו של אותו מאן, בעל כורחו בעצם, הוא מתגלגל לתוך פרשיות סבוכות מעברו של הבמאי.

ספר מעניין ביותר, ומעל הכל גורם להרהורים על הקשר שבין היצירה והחיים, על הקשר של אמן לקהלו. אלי הנושאים האלה קרובים באופן אישי ולכן הספר מאד ריתק אותי.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•ליהי
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

מי היה מאמין שלהסתובב עם ספר של פול אוסטר ביד יכול להרשים כל - כך הרבה אנשים... הספר הזה קרץ לי ממדפי הספרים שלי זמן רב, ולפני שבועיים הגיע סוף כל סוף זמנו של הספר הזה להגיע לידי.
לא ידעתי מי זה פול אוסטר, אבל זה לא נורא כי כל מי שהיה מסביבי נתן לי קריאת התפלאות על כך שאני קורא את "הסופר המהולל" וככה התחיל דרכי עם "הספר הראשון" של פול אוסטר, עם רושם ראשוני מסוים.
כולם ניסו להגיד לי שהספר הזה לא משהו, ושאני לא אשפוט את הסופר לפי הספר הזה, וואלה אני מקווה שהם צודקים.
הספר מתחיל כמו כל ספר מיסתורין בתעלומה שמגרה את מוחו של הקורא, וגם כאן כבר מהפרק הראשון הקורא נחשף לתעלומה ומת לדעת מה פיתרונה.
אנחנו נחשפים לחייו של פרופסור שאיבד את משפחתו, ואיך שחקן אחד משנות השלושים מצליח בעזרת סרטיו להציל את אותו פרופסור לשים קץ לחייו.
וככה לאורך כל הספר אנחנו נחשפים לאוטוביוגרפיה של השחקן "הנעלם", שמשולבת מדי פעם עם דרכי התמודדותו של הפרופסור עם אובדן משפחתו.
הבעיה היא שהספר לא מצליח להתרומם מעוד ספר מיסתורין אוטוביוגרפי למשהו שהוא מעבר.
לדיון עמוק על אומנות ומשמעותה,על חיי היצירה של האומן, והאם צריך קהל בשביל אומנות, ואם לא, האם עדין אפשר לקרוא לזה אומנות?
לזכותו של פול אוסטר אני אגיד שהכתיבה שלו מרתקת, היו כמה נקודות שרציתי לפרוש ולהניח את הספר בצד (בגלל חוסר ההתפתחות) אבל הכתיבה הצליחה להחזיק אותי חזק בתוך הספר. הבעיה היא שסיימתי את הספר, עם תחושה קלה של ריקנות, הספר לא השאיר בי שום חותם, וזה כ"כ חבל כי היה לו פוטנציאל ענק!
זה ספר נחמד להעביר איתו את הזמן, אבל לא יותר מזה.
יכול להיות שמעריצים שרופים של קולנוע יוכלו להפיק הנאה מרובה מהספר הנ"ל

לפני 13 שנים•
★★★★★
•On The Road