אוי כמה שפיודור דוסטויבסקי פוחד מהניהיליזם.

שדים הוא ספר שדן בשאלה שהעסיקה את דוסטויבסקי ברבים מספריו: איך ניתן לבנות מוסר ללא אלוהים?

ללא הערך היסודי החיצוני, המטאפיזי, של המוסר, האדם אינו מגיע לחירות אלא לכאוס, אלימות, ניצול ומעשים חסרי היגיון.
אין עוגן מוסרי ולכן הכול מותר.

מבנה הספר מתחיל מהצגת עולם של ערכים ישנים ומגוחכים — אנשים מבוגרים המתנהלים כילדים, רבים על שטויות ובורחים מהרגשות האמיתיים שלהם, ומנוהלים על ידי האגו והסטטוס החברתי שלהם.

בחלקו השני של הספר נכנסת האפלה הריאליסטית עם חזרתו של
ניקולאי וסבולודוביץ' סטברוגין לבית אמו.
משם הספר צולל לעולם הריקני של השדים הצעירים המהפכנים שרוצים להשמיד את הסדר הישן ולבנות עולם חדש מתוך הכאוס — דבר שמוביל רק לעוד חורבן ומעשי אלימות.

מחול השדים הזה מלווה בשלל דמויות בעלות עומק פסיכולוגי ואידאולוגי, כמו שרק דוסטויבסקי יכול ליצור.

פיוטר סטפנוביץ' ורחובנסקי הציניקן שיעשה הכול בשביל להביא את המהפכה — כל אמצעי מקדש את המטרה, וככל שהיסודות הישנים ייהרסו ללא זכר, רק מתוך כך יוכל לפרוח וללבלב הסדר החברתי החדש, מתוך הקרקע הפורייה של הכאוס.
היעד הוא ערעור היסודות.

אלכסיי קירילוב — הלב הפועם של התפיסות האינדיבידואליות אשר מנסות ליצור את האל מתוך עצמן באמצעות רצון ושליטה מוחלטת.

ניקולאי סטברוגין — הריק שהכול מתנקז אליו, האין שמושל בכל השדים האידאולוגיים, הניהיליזם הטהור.
הוא הדמות, החור השחור, שלתוכו הכול נלכד; הוא חסר ערכים ואידאולוגיה, אך כולם מייחסים לו את האמונות שלהם.
הוא התהום שמביטה חזרה אל הנשמות האבודות שמחפשות מטרה בעולם הקר שאליו הושלכו.
הוא היסוד הריק שעומד בלב הספר.

הכאוס שנוצר על ידי הצעירים המהפכנים אינו מצליח לבסס מערכת ערכים חלופית, ומה שנשאר הוא ריק.
לפי דוסטויבסקי, אין אידאולוגיות שיכולות להחליף את האל, וכל ניסיון כזה יוביל בהכרח לכאוס א־מוסרי.

הניסוי הפילוסופי של דוסטויבסקי מרתק ומלא עומק פסיכולוגי, גדוש יכולת ספרותית כמו שרק הוא יכול ליצור.

כמובן שיש להביט בספר גם מן הזווית ההיסטורית שלו, שכן דוסטויבסקי חי בתקופה שבה האידאולוגיות האנרכיסטיות של
מיכאיל באקונין ו־פיוטר קרופוטקין החלו לפעול, והיו לרקע אידאולוגי־פילוסופי ואוטופיסטי — רעיונות שהוקצנו על ידי
סרגיי נצ'אייב לפעולות אלימות, דמות שהיא ההשפעה הישירה לכתיבת דמותו של ורחובנסקי.

דוסטויבסקי חווה על בשרו את תגובת השלטונות על ניסיונות התאגדות מהפכנית, דבר שהותיר צלקת נפשית עמוקה בחייו.

"שדים" הוא ניתוח מוקדם של הניהיליזם — ניתוח שמהדהד אצל
פרידריך ניטשה ואצל
אלבר קאמי.

אצל קאמי הדבר מופיע במיוחד בספרו
המיתוס של סיזיפוס, שבו הוא דן בדמותו של קירילוב ואידאולוגיית ההתאבדות שלו.

אצל פרידריך ניטשה — בשאלת ההשתחררות מהתאבנות ערכי העבדים המושלים בחברה, וכיצד האדם צריך לפרוח מתוך הניהיליזם ולבנות לעצמו עולם ערכים פנימי.

לסיכום, ספר מדהים בכל כך הרבה רבדים — ספרותיים ופילוסופיים — השזורים עמוק זה בזה.
הספר נשאר איתך כניסוי מחשבתי מרתק.
אולי זה הפחד של דוסטויבסקי מהדהד מכך שבעדר האל האדם יישאר לבד מול התהום ולא ימצא את דרכו בתוך עצמו, ללא שום עוגן חיצוני וקרקע פנימית הוא לא ימצא מה שיעצור אותו מליפול לתוכה.

ספר מעולה של סופר ענק.

מה כבר אפשר לחדש על הסופר והספר ? הרי נכתבו על הסופר, דוסטוייבסקי, כמעט אינסוף מאמרים וספרים ו- 177 ערכי ויקיפדיה בשפות שונות ? גם על הספר שדים אפשר למצוא הרבה מאד ביקורות בשפות שונות ו- 41 ערכי ויקיפדיה בשפות שונות ?
אז מה כן אפשר לחדש ? אולי לתת טיפים קטנים וחשובים שיסייעו לקוראי הספר להתגבר על הקשיים ההתחלתיים (שגם לי היו) ולהגיע לסופו של הספר עם סיפוק והנאה, - ולא ליפול בהתחלה - כפי שכתבו כאן מספר קוראים.

תחילה, למי שלא מכיר את הסופר, חובה לקרוא עליו בויקיפדיה העברית. יותר מומלץ, למי שעדיין שומר בביתו את האנציקלופדיה העברית, כמוני (ולא עשה טעות לוותר עליה באתר אגורה) , לקרוא בכרך יב עמודים 208-221 את הערך דוסטוייבסקי שנכתב ע"י גאון ספרותי שהכיר היטב את כל כתבי הסופר, במקור כמובן, ואף חווה את המהפכה הקומוניסטית, (אחיו מאיר נהרג בצבא האדום) ואף היה חבר אצ"ל ידוע - אבא אחימאיר ( האבא של איש הטלוויזיה הידוע ).

לאחר מכן, מומלץ מאד לקרא את הערך על הספר בויקיפדיה הרוסית. (כמובן, אחרי תרגום, למי שאיננו דובר את השפה הרוסית, כמוני). זה יעשה לקורא סדר באירועים שבספר ואף ייתן הבנה פסיכולוגית ראשונית טובה לדמויות שבספר.

עכשיו קצת לספר.

הספר, שפורסם בשנת 1871, מתאר התארגנות מהפכנית בפלך נידח ברוסיה. בגדול, יש שני גיבורים ראשיים, פרובוקטורים רציניים שמשלימים זה את זה בתכונותיהם. המטרה העיקרית שלהם היא לארגן תוהו ובוהו מכוון שבעקבותיו יעלה אחד משני המנהיגים. יש, בחלק השלישי של הספר, הרבה רציחות, וגם התאבדות וגם יש מלשין יהודי (דוסטויבסקי היה מאד אנטישמי). יש אומרים שזה תיאור בזעיר אנפין של המהפכה הקומונסיטית הגדולה של שנת 1917. אולי ?

הגדולה של הספר היא, לדעתי, התיאור העמוק והחודרני של הדמויות ומעשיהם. ניתוח פסיכולוגי גאוני שמתגלה ע"י השיחות הרבות מאד והארוכות מאד של גיבורי הספר.
זה מקשה כמובן על הקורא המודרני שרגיל לשיחות קצרצרות. אז מה עושים ? קוראים לאט, גם יותר מפעם אחת, ואז מתחילים להבין את גדולתו של הספר.

כדאי לדעת, לצורך הבנת הספר, שהספר נכתב בסוף חיו של הסופר - אז הוא נהיה (אחרי עשר שנות גלות בסיביר והצלה מהוצאה להורג) לנוצרי רוסי אדוק, שרואה את אנשי המהפכה כחזירים שנכנסו בהם שדים וסופם טביעה במים (לפי סיפור שכתוב באחד מכתבי הנוצרים, שהוא מצטט בעמוד הראשון של הספר.) דוסטוייבסקי, בצעירותו, השתייך לכת מהפכנית ברוסיה ואף עסק בתרגום יצירות מהפכניות שנכתבו ע"י הוגי דעות במערב אירופה בתחילת המאה ה-19, ובסוף חיו שינה את דעותיו ונעשה אנטי מהפכן ובעד הצאר הרוסי.

לסיכום - כדאי מאד לעשות מאמץ ולקרוא ספר זה ( וממש לא לוותר על הפרק שצונזר בהוצאות הראשונות של הספר - אצל טיכון). אם קשה להיכנס לרוח הספר כדאי לחזור ולקרוא פעם נוספת מההתחלה (כפי שאני עשיתי) ולאחר כ - 100 עמודים הקריאה תהיה שוטפת.

יצירת מופת של סופר אגדי.
אז למה הבאתי 4 כוכבים? (לא שזה מוריד כהוא זה מאיכות היצירה.)
מסיבה אחת עיקרית - רציפות. הסיפור מסופר מנקודת מבט של אדם אחד שמביט על כל מה שמתרחש בעיירה ומפרש לנו, הקוראים, את השתלשלות האירועים.
למרות זאת - העלילה הולכת ומתפתחת ולעיתים מתרחקת מאוד מהמספר שלנו. בעיה, אז איך מתמודדים איתה? לפעמים המספר אומר לנו שהוא רק "משער" מה יכל לקרות אי שם. לעיתים הוא מספר לנו על דברים שנודעו לו בדיעבד - הרבה זמן לאחר שהפרשה הסתיימה. ולעיתים - אין שום תירוץ או הסבר. לעניות דעתי - היה עדיף לסופר לדבוק בדרך האחרונה ולא לספק הסברים אלא פשוט להתקיים כ"מספר יודע כל". אמנם ברומן רחב יריעה כזה יקשה מאוד על מספר בודד לפרט לנו על מניעיה וקורותיה של כל דמות (מה שמתאפשר ברומן קצר יחסית, ראה ערך 'גטסבי הגדול'.) בנוסף, עוד טיפ קטן ממני לקורא הישראלי (משהו שהבנתי בעצמי רק בספר הזה.) לדמות עלולים להיות שלושה שמות בסיפור - מה שעלול לבלבל את הקורא. אביא לדוגמה שתי דמויות - אמא ובנה. -ורווארה פטרובנה סטאוורוגינה. שלושה שמות, מה הכוונה?
ורווארה - שמה הפרטי. פטרובנה - ביתו של פטרוב (פטרוב + נה). סטאוורוגינה - שם המשפחה בתוספת 'נה' (שייכות לאישה כפי שצויין בשם אביה.) היא יכולה להופיע בשם 'ורווארה פטרובנה' (מה שקורה לרוב), אך גם בשם 'סטאוורוגינה', ויש לשים לב שזו אותה דמות. נעבור אל בנה, ניקולאי וסבולודוביץ' סטאוורוגין. ניקולאי - שמו הפרטי. וסבולודוביץ' - בנו של וסבולודוב (וסבולודוב + יץ'). סטאוורוגין - שם משפחתו בתוספת 'ן' (תוספת לגברים). מופיע לרוב כ-ניקולאי סטברוגין, עלול להופיע גם כ- ניקולאי וסבולודוביץ, או פשוט - סטאוורוגין. באותה הצורה פיוטר סטפנוביץ' ורכובנסקי הוא בנו של סטפן טרופימוביץ' ורכובנסקי. שניהם משתייכים לאותה המשפחה (ורכובנסקי) פיוטר הוא בנו של סטפן, על כן הוא מתקרא - פיוטר סטפנוביץ'. סטפן הוא מן הסתם בנו של איש הקרוי טרופימוב, וכן הלאה בכל הרומנים הרוסים. אמנם ריבוי השמות עלול לבלבל את הקורא הישראלי של ימינו, אך אני מקווה שעזרתי ולו במעט להבנת מערכת השמות המסובכת הזאת - מערכת שהתחוורה לי רק תוך כדי קריאת הספר המצויין הזה.

'שדים' של דוסטוייבסקי אולי לא ה'רומאן' המוצלח ביותר שלו (לפחות בעיני), אבל אין ספק שהוא כנראה אחד החשובים והמרתקים ביותר של אותו אמן מיוסר.
הרי זוהי פוליטיקה ופוליטיקה- לבלוב התנועות השונות לשחרור רוסיה, הסוציאליזם וערכיו- בפועל. לא עוד רעיונות באוויר, אלא ילדים הנלחמים ברוחם ובנפשם 'להציל' את רוסיה!
דוסטוייבסקי מציג בדיוק ובשלמות את הפן הטהור שבשאיפה לנשגב למוסרי ולנכון ובשוליו את הצד הגועלי והנתעב של הקיצוניות הפוליטית שנכנעת ליצרים של הרס, אלימות, שקר ורפש (במחילה).

כעת, גיבריו הראשיים של דוסטוייבסקי אינם אותם האומללים, העניים והמרודים- עתה אלו הם האצילים, המשכילים- הנוער הגאה- הנוער המתגבש בחברה הגבוהה של רוסיה.
מאלו יצאו הפנינים והתולעים, ברומן וגם במציאות המהפכנית.
התיאורים הבהירים של ה"רעיון" ולידו, אותו החורבן הידוע לכל, מעוררים כאב והזדהות רבה. ככלות הכל, הפוליטיקה בקיצוניותה, גם אם נושאת רעיון בחובה, כביר ככל שיהיה, בד"כ היא פשוט מקיאה אותו החוצה לעולם בצורה מכוערת.
כאן זה מתבטא בבירור, אך ככה זה תמיד...ועל זה דוסטוייבסקי מתעכב רבות.

העלילה של 'שדים', על פי דעתי האישית, לוקה בחסר. נכון, דוסטוייבסקי זה דוסטוייבסקי- התרחישים המפותלים, הרכילות האינסופית והמתח שזורים כהרגלם בסיפור ומעוררים אותו ללא ספק. ואולם, חל עליו האפקט האירוני שברומאן האוטוביוגרפי. משום שהאירועים המתוארים בגוזמתם, חציפותם וצפיפותם נלקחים מן המציאות, והמציאות בד"כ נוטה להיות משעממת או מוגזמת- אני מניחה ש'שדים' הוא לעיתים משעמם ולפעמים מוגזם. אדם שהפילוסופיה של הסופר לא אהודה עליו מאוד, עשוי להתבאס מעלילה.
*
מקריאתי שלי אני מצליחה לראות שדוסטוייבסקי תיאר את המאבק הסוציאליסטי ההגותי והמעשי כחלק מהמאבק המוסרי-רעיוני של האדם, האזרח הרוסי ושלו בפרט.
'שדים' כולו שזור ברעיונות האמונה, בחיבוטיה, בייסוריה ובלבטיה. אתאיזם, אמונה, הצורך להאמין, הרצון לבחור, היכולת לשלוט בתחושות,ברגשות...מהבחינה הזאת הרומאן השאיר אותי נפעמת. בייחוד הפרק האחרון המהווה מעין אפילוג על החרטה.
שמו הראשוני של הרומאן היה דווקא 'אתאיזם', וקצת התבאסתי שהשם לא נשאר כך (אע"פ שכנראה שזה היה מצמצם את מס' הקוראים). השם 'שדים' מבוסס על סצנה מהברית החדשה, ישו הנוצרי מוציא שד הנכנס באדם אל עבר עדר חזירים. מכך משתמע ששם הספר הוכרע לטובת הרעיון הפוליטי, שהוא על פניו עיקרו...אך בעיני שלי, וכנראה שאני משוחדת ביותר, המאבק האמוּני והמוסרי של האדם, של דוסטוייבסקי עצמו, של גיבוריו וגם שלי עצמי...הם עיקרו של הספר הזה שכן מה מעשינו הנועזים אם לא קורבן של אמונתנו בסופו של דבר?....מרתק ללא עוררין.
ניכר שכל גיבוריו של דוסטוייבסקי, על רעיונותיהם השונים בקשר האמונה ואי האמונה- כולם יכולים להיות אותו האדם בודד העוסק בלבטיו.כל אותן התפיסות נכתבו בעוז מלבו המבולבל והמיוסר של האמן!
פשוט מרגש.
מומלץ מומלץ!

קראתי את הספר הזה לפני שנים, כשהוא יצא.
אבל כל כמה זמן, אני נזכרת בפרטים ממנו. כל כמה זמן יוצא לי לחשוב עליו. וכל כמה זמן "נופל לי עוד אסימון" לגביו. וזה מה שהופך ספר לספר מעולה, כשהוא נותן לך חומר למחשבה למשך שנים..

שדים פיודור מיכאילוביץ דוסטוייבסקי. תרגום: ש. הרברג.
הוצאת ספרים: "מצפה" ת"א שנת תר"ץ 1929.
ביקורת חלקית.

למען הגילוי הנאות אומר מיד שאינני חוקר ספרות וחלק ממה שאביא בפניכם, אינו אלא הערכות מבדיקה חלקית ותחושות בטן.
ראשית שנת ההוצאה לאור של התרגום לעברית.
השנה היא שנת 1929 סביר להניח שבשנה זו מספר קוראי העברית אינו גדול ולבטח יודעי השפה העברית נאלצו להשתמש לא מעט במילים כמו: כרוניקה, דיסרטציה, דיקלרציה, פרוגרסיבי, ריאקציוני, אימיגראנטים, אנקדוטה, הפלך שלנו, שינוי אידיאות, נתקלתי באינטריגה ועוד.
בנוסף לכך, תיאור נאמן של אצולת התקופה – 1821 – 1881 (חיי דוסטוייבסקי) לוקח בחשבון שכל אנשי האצולה הנם משכילים היודעים לדבר צרפתית ולפי כך כדי לתאר באופן מדויק טיפוס בשם סטפן טרופימוביץ' שיבץ דוסטוייבסקי בפיו משפטים בצרפתית לעתים קרובות. המתרגם – ש. הרברג של שנת – 1929 כנראה הניח שכל יהודי אירופאי שמכבד את עצמו (קהל היעד של קוראי הספר), יודע גם הוא צרפתית, לכן שיבץ בתרגומו את הצרפתית כלשון המקור ותרגם אותה בתחתית העמוד.
תרגומו של ש. הרברג מתוך האינטואיציה שלי בלבד, משתדל להיות עד כמה שיותר נאמן מילולית למקור. נראה לי שהמתרגם לא הרשה לעצמו קיצורי דרך רעיוניים, לכן מספר העמודים של תרגומו, הנם פי שלוש ממספר העמודים בתרגום של: גרשון חזנוב.
שדים
מאת: פיודור דוסטוייבסקי
תרגום: גרשון חזנוב
מהדורה שנייה - 2003
610 עמודים ואלה הפרטים המופיעים בגב העטיפה.
"שדים" הוא הרומן האוטוביוגרפי והאישי ביותר של דוסטוייבסקי. ביצירתו זו, שנתקבלה ברוסיה בדרך שונה מאוד משנתקבלה במערב אירופה, הגיע דוסטוייבסקי לשיא שחרורו האמנותי. ב"שדים" דוסטוייבסקי חודר לנפש הגיבורים - שותפים לתנועות השחרור המחתרתיות ולתאים של התנועות הרדיקליות, שהתרבו ברוסיה מאז שנות ה-70 של המאה ה-19. השקפת עולמו של סרגיי נצ'אייב (1847-1882) שעיקרה הקרבה מוחלטת של היחיד למען המטרה - החלפת המשטר וארגון מחדש של החברה, היא שמדריכה את גיבורי הרומאן. "שדים" הוא רומן נבואה מודרני של דוסטוייבסקי, משום שהוא מתאר את המהפכה על כפל פניה: הפן הבוגדני, השפל, ולעומתו הפן הטהור, האוטופי, המבוסס על חוסר עניין בתועלת אישית. גיבורי "שדים" מגלמים קטבים של מהפכנים פרובוקטורים מרקע חברתי שונה, - דמויות חלשות מלוות בכוח עז, לעתים היפנוטי, שגורר את בני חוגם ואותם עצמם.

הריאליזם של "שדים" הופך את הרומן לספר אקטואלי גם היום. במידה מרובה דוסטוייבסקי מתאר את הסכנות של האידאולוגיה ואת סופה הבלתי נמנע. הוא מתאר את התוצאות הנוראות, ליחיד ולחברה של טשטוש ההבחנה בין המוסר הציבורי למוסר היחיד, וממחיש עד כמה כוונות טובות עלולות להביא לידי תוצאות הרות אסון.

לספר נוספו הערות ואחרית דבר מאת פרופ' דימיטרי סגל מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

בתרגום שאני קראתי, זה של שנת 1929 ישנם שלושה חלקים, חלק א' מונה – 370 עמודים, שבהם מדובר על החברה הגבוהה של הפלך ושל "העיירה שלנו" (שלא מצוין שמה), גיליתי שרק בעמוד 200 הצלחתי להבחין בקשרים המשפחתיים של הנפשות הפועלות וזאת משום שלא כבמקומותינו, שם המשפחה שם, מייצג אולי איזה מעמד חברתי שאינו ידוע לי, למשל ורורה פטרובנה היא אימא של ניקולאי וסידולודוביץ', שהוא בן לוסיבולוד ניקולייביץ', שאינו כבר בין החיים. ולעתים ניקולאי וסידולודוביץ' מכונה גם ניקולאס. דוגמה נוספת, סטפן טרופימוביץ' אבא של פיוטר סטפנוביץ' המכונה לעתים גם פטרושה. וכשארבעה הדמויות האלו מתערבבות עם עוד כשבע דמויות, של אנשים יקרים ואצילים, הנוהגים בדרך כלל לפי כל כללי הטקס, התקשיתי לחבר את ההקשרים.
רק בעמוד 250 מתחילים לקבל רמזים לכך, שמאחורי הקלעים של טרקליני האצולה נרקמות מזימות של מרד ומהפכה. רמזים דקים ביותר שלא מסגירים שום דבר גלוי.
מעמוד 270 עד עמוד 370 מתחוללת דרמה.
והשאלה שבוודאי תשאל היא מה קורה מעמוד 1 עד עמוד 250 ?
אז כך:
כמו בשאר הספרים בספרות הרוסית, כך גם כאן כל הדמויות עוברות ניתוח פסיכולוגי מעמיק. כל תכונת אופי, כל תסביך, כל רצון, וכל רגש נבדקים, מנותחים, ונחשפים בצורה חסרת רחמים, כך שבשלב הראשון מתפתחת בין הדפים דרמה פסיכולוגית ורק בעמוד 250 מסתבר שמאחורי הדרמה הפסיכולוגית, מסתתר גם איזה סיפור – סיפור המהפכה. 
יתכן מאוד שגישת התרגום של ש. הרברג חושפת ביתר שאת עד כמה דומה המבנה החברתי של אותה תקופה, למבנה החברתי הקיים היום - אצולת בעלי ההון והעמך. בעידן הכלכלה הגלובלית, שהיא שיטה כלכלית המבוססת על ניצול, שיטה שמסווה את הניצול תחת הכותרת "דמוקרטיה", דמוקרטיה שאיבדה את משמעותה הדמוקרטית, כאשר פרצו בעלי ההון את כל הגדרות ותפסו שליטה מוחלטת על נבחרי הציבור, כאשר המעמד הנשגב הזה "נבחר ציבור" לא יושג על ידי מי שידו אינה משגת לשלם עבור מעמדו. יתכן ובאמת ההיסטוריה חוזרת כפי שנאמר ונכתב באופנים רבים ולפי כך, יתכן וניצבים אנו לפתחה של מלחמת מעמדות, ממש כמו בימי דוסטוייבסקי, כי השאלה עד מתי נוכל להבליג ולשתוק, נמזגת לאוויר הארץ הזו, עד שקשה כבר לנשום אוויר נקי.

ספר טוב. פיודר דוסטוייבסקי יותר מתאר את חייו. ספר שדים שנון,טקסטים טובים. אין. פשוט סופר זה הוא אחד מהגדולים, של כל הזמנים. ספר קצת קשה. אבל שווה. נעים וכייף להרגיש את התקופה של פעם.

ספר נפלא, כיאה לפיודור מיכאילוביץ.

נעזב מחוסר עניין