הספר "הבחורה האנגלייה" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2013) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של גבריאל אלון, רסטורטור נחשב של יצירות ציירי הרנסנס ומתנקש בדימוס בשירות המוסד, המקורב לשועי עולם למן הבית הלבן ועד לכס הקדוש בוותיקן. בניגוד לחלק ממן הבולטים שבסופרי הריגול לסילבה עצמו אין רקע בקהילת המודיעין אלא בעולם העיתונות. הוא סיקר את מלחמת איראן-עיראק ועבד ברשת CNN. בעידודה של אשתו (שבהשפעתה התגייר) כתב את המותחן הראשון שלו, "המרגל שלא ייאמן", אודות קרב מוחות בין המודיעין הגרמני לסוכני הביון הנגדי הבריטי, על רקע הפלישה לנורמנדי. הצלחת הספר הביאה את סילבה להפוך לסופר במשרה מלאה, אולם עיקר ספריו עסקו דווקא בגיבורו המיוסר של סילבה, שיורה, בוכה ומשחזר יצירות אמנות, גבריאל אלון. הסדרה שיצר משלבת מתח ופעולה עם עובדות היסטוריות אודות אמנות ותרבות, מתכון מנצח, כפי שהוכיח בשעתו דן בראון בספרו "צופן דה-וינצ'י" (וכמותו מככבים ספריו ברשימות רבי-המכר של הניו-יורק טיימס).

גיבורו הקבוע של סילבה, גבריאל אלון, הוא (כמה נדוש) יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה ובעצמו יוצא יחידת צבא מובחרת. בשנת 1972 היה אלון סטודנט צעיר ומבטיח לאמנות ב"בצלאל". בספטמבר אותה שנה, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, גויס אלון לשורות המוסד בידי רב-המרגלים ואיש הפלמ"ח ארי שומרון (דמותו מבוססת ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), אשר כיהן פעמיים כ"ראש שירות הבין הישראלי, ולפני כן היה אחד מאנשי השטח המעוטרים ביותר בשירות" (עמוד 28). בהדרכתו נעשה אלון לאיש מבצעים מיומן, המיישם היטב את שיעורי "שלוף-דרוך-תירה" במהירות הבזק שלימד אותו. "במשך שלוש השנים הבאות עקבו גבריאל והסוכנים האחרים של מבצע "זעם האל" אחר טרפם על פני אירופה והמזרח התיכון. חמוש באקדח ברטה 0.22, נשק חרישי שמתאים להריגה מטווח קצר, התנקש גבריאל אישית בשישה חברים בארגון "ספטמבר השחור". אם רק התאפשר, הוא ירה בהם אחת-עשרה פעמים, כדור על כל ישראלי שנרצח במינכן" (עמוד 30). בשנים שעברו מאז, כפי שתואר בסדרת הספרים שאלון הוא גיבורה, היה אחראי לכמה מההצלחות הגדולות של המוסד.

סוס מנצח כאמור, לא מחליפים. ספרו הנוכחי הוא ה-13 שכתב אודות רב-המרגלים הישראלי. הפעם נדרש אלון לחלץ את מדליין הארט, צעירה אנגלייה יפהפייה שנחטפה מחופי האי קורסיקה. הארט היא למעשה המאהבת של ראש הממשלה הבריטי. אם יוודע הדבר זה עשוי לסכן את המשך שלטונו. במקום לפנות למשטרה, הוא פונה לעזרת גבריאל אלון. זה האחרון מגייס למשימה בעל ברית לא צפוי שבעבר שימש כיריבו. שותפו ובן בריתו של אלון בהרפתקה הנוכחית הוא כריסטופר קלר, מתנקש מסוג אחר. בן טובים שגדל בלונדון והתגייס לצבא הבריטי. "לאחר השלמת הטירונות נשלח קלר ליחידת חיל רגלים, אבל תבונתו, יכולותיו הפיזיות ואופי הזאב הבודד שלו משכו עד מהרה את תשומת לבה של יחידת הקומנדו של השירות האווירי המיוחד. בתוך ימים ספורים מהגעתו למטה הגדוד בהרטפורד התברר שקלר מצא את ייעודו האמיתי. ציוניו ב"בית ההריגה", מתקן ידוע לשמצה שבו התאמנו המגויסים בקרב מגע ובחילוץ בני ערובה, היו הגבוהים ביותר שנרשמו אי-פעם" (עמוד 67). במלחמת המפרץ נשלח הצוות של קלר לאתר משגרי סקאדים במדבר העיראקי. צוות הקומנדו הותקף בטעות בידי מטוסי קרב ואנשיו נהרגו. כולם, חוץ מקלר, שבחר להיעלם ולהפוך למרצח שכיר. אלון וקלר נפגשו בעבר, "שנים רבות לפני כן, כשקלר וכמה קצינים אחרים מהשירות האווירי המיוחד הגיעו לישראל להכשרה במלחמה בטרור. ביום האחרון של שהותם הסכים גבריאל באי-רצון לשאת הרצאה מסווגת על אחד המבצעים הנועזים ביותר שלו, שנערך בשנת 1988: חיסול אבו ג'יהאד, מספר שתיים באש"ף, בווילה שלו בתוניסיה. קלר ישב בשורה הראשונה ושתה בצמא כל מילה" (עמודים 71-70). באחד הספרים הקודמים (שלא תורגמו) נדרש אלון להגן על המוסיקאית אנה רולף מפני קלר, שנשכר לחסלה. בסיום הפרק ההוא בחר קלר לפעול על-פי צו מצפונו ולא להמשיך במשימת החיסול. עתה נפגשים השניים בשנית ויוצאים למשימת הצלה מסוכנת, שיש לה תאריך יעד קטלני וקשיח. מבוך התככים משתרע מבנייני הממשל בלונדון ועד הרחובות הקפואים של מוסקווה.

בראיון ל"הארץ" אודות הספר ציינתי שהספר יוצר רושם פארודי. "אבל הצרה היא, שלא לכך התכוון הסופר. הוא אכן כותב מתח בכישרון, אבל חוזר על אותה נוסחה ועלילה בכל ספר (שלדעתי העתיק מספרו של ג'ון לה־קארה 'המתופפת הקטנה'). העובדה שעברו כ–45 שנים מאז שגיבורו הקבוע גבריאל אלון, יוצא יחידת צבא מובחרת ומתנקש המוסד, להשתתף במבצע 'זעם האל' נגד מרצחי הספורטאים במינכן והוא למעשה בן יותר מ–60, מגוחכת ויוצרת חוסר אמינות בנוגע לביצועיו בשטח. שלא כמו בסרטים, במציאות השולף המהיר, כפי שלימדו אותי בשעתו, צריך להיות בכושר. סילבה התכוון לכתוב מותחן רציני בנוסח קלנסי ופורסיית, אבל נוכח העומס, הדמויות שאין להן כמעט דבר וחצי דבר עם המציאות, זה לא מסתדר. מצד שני, זה כיף לקרוא" (מתוך הכתבה ""הבחורה האנגלייה": מתחנף להפליא ומשעמם להחריד" מאת עלית קרפ, הארץ, 02.05.2017)

ספר מתח טוב