אחד מאיתנו משקר.
אוקיי, איך אני אמורה להתחיל בדיוק את הסקירה הזאת?
אולי אני פשוט אגיד ישר מההתחלה שהספר לא עמד בציפיות שלי, כאילו הוא לא גרוע עד כדי כך אבל הוא בהחלט לא הכי טוב שקראיתי, הספר איכזב אותי בהרבה מובנים, לא שנאתי אותו אבל גם לא אהבתי אותו מספיק כדי שהוא יכנס לעשרת המועדפים שלי שלי ואני עוד מגזימה לא הייתי מכניסה אותו לשלושים המועדפים שלי.
ואני רוצה באמת להפנות שאלה חשובה לסופרת: למה?
למה ליצור ספר שאמור כביכול להיות טוב אבל בפועל הוא פשוט מאכזב, הרי הספר סובב סביב דרמת רצח ובשביל דרמת רצח קודם כול צריך: א) דרמה ב) כישרון ג) לא לפזר יותר מידי ראיות כבר בשליש הראשון של הספר.
למה מתייחסים לכל הפרטים החשובים רק בסוף הספר, אלוקים או שהאנשים שם מטומטמים או שהם סניליים לגמרי כי אם הם היו בודקים את הדברים שבאמת צריכים תשומת לב ממזמן הם היו יכולים להתקדם יותר בחקירה והסופרת הייתה יכולה להוציא מהספר יותר ולהתמקד בעלילה אחרת שהייתה יכולה להיות הרבה יותר מסקרנת ולא למשוך את הספר כמו מסטיק חסר תועלת, כמו (ספויילר) להבין יותר לעומק למה סיימון התאבד, למה דווקא הוא רצה לנקום בהם אם עוד אנשים אימללו אותו, או לחקור לעומק את הפרטים החשובים באמת.
אם אין לך רעיונות טובים אז אל תכתבי במקום להוציא לספר כזה שם רע או בכלל לדרמות רצח.
ולמה המשטרה כלכך מטומטמת? כאילו אין לכם הוכחות אז אתם ממציאים כאלה?!
עכשיו אני באמת רוצה לפרט כאן למה אף אחד מהחשודים לא רצח את סיימון:
טוב אז אני יתחיל לעבור אחד אחד. ואני מצטערת למי שעדיין לא קרא את הספר אבל יהיו כאן ספוילרים, אתם יכולים לדג על הקטע הזה ולקרוא אותו שוב אחרי שתקרו את הספר, תאמינו לי שזה שווה.
קודם כל ברונווין: המשטרה מאשימה את ברונווין שהיא רצחה את סיימון כי הם גילו שסיימון כתב רשומה מגעילה על אחותה הקטנה של ברונווין והיא רשמה לא: "ביפ ותמות סיימון" עכשיו באותו זמן שסיימון רשם את הרשומה ברונווין הייתה בכיתה י' עכשיו היא לקרת סוף י"ב אם היא הייתה רוצה להרוג את סיימון היא הייתה עושה את ממזמן.
נייט: סיימון פרסם על נייט כמה וכמה פעמים על קטעים שהיו לנייט עם בחורות, מי שקרא את הספר יודע שנייט הוא טיפוס אדיש שלא אכפת לו מכלום (ומי שלא קרא עכשיו יודע.) אז לא היה לו כלכך אכפת מסיימון והרשומות שלו עליו, עובדה שהוא לא עשה לו משהו לפני כן, וגם אם כן היה לא אכפת אז גם הוא היה עושה את זה ממזמן. חוץ מזה בסוף הספר מוצאים בלוקר של נייט את מזרקי האפיפן ובקבוק המיים של סיימון, נייט לא עד כדי כך מטומטם להשאיר את החפצים בלוקר שלו במיוחד כשזה מקום מאוד נגיש וציבור וקל מאוד לפריצה. הוא בטח היה משליך אותם או מוכר את מזרקי האפיפן.
קופר: המשטרה בשלב מסוים החליטה להתעלק על קופר כי הם מצאו רשומה ישנה שהוצפנה שסיימון עמד לפרסם על קופר, הרשומה האמיתית שפורסמה על קופר הייתה שיקרית והמשטרה חשדה בקופר שפרף לאתר של סיימון ושינה את האת הרשומה, עכשיו אם קופר באמת עשה את זה למה שהוא לא יוציא את עצמו מהמשוואה וזהו? כאילו למה שישנה את הרשומה הישנה ויצפין אותה שימחוק אותה וזהו, ועוד יותר מזה למה שירצה לכתוב משהו אחר על עצמו שגם הוא לא ממש מרומם את הפרופיל שלו, שפשוט ימחוק את עצמו וזהו למה שירצה לפגוע בעצמו במיוחד כשזאת רכילות שיכולה לסכן לו את העתיד המקצועי.
בנוסף הוא ואדי נמצאים האותה חבורת חברים למה שירצה לסכן אותה בכל העניין.
והאחרונה היא אדי: לאדי בניגוד לאחרים אין מניע לרצוח את סיימון, הם לא דיברו מעולם ולא פורסמה עליה אף פעם שום רשומה, אבלל ככל שאין לה מניע ככה הסיכויים שהיא זאת שרצחה את סיימון גבוהים יותר. כי באותו יום של הרצח אדי הלכה לחדר האחות כדי לקחת כדור נגד כאב ראש ושם גם נמצאים מזרקי האפיפן ככה שאדי הייתה יכולה לקחת אותם, איך המשטרה יודעת בדיוק שהיא הייתה בחדר האחות? כי כל הפגישות מסומנות ביומן של האחות. אבל אם אדי היא זאת שבאמת לקחה את מזרקי האפיפן האחות בטח הייתה שמה לב לזה, או שאדי הייתה יכולה להתגנב לחדר האחות בלי ידיעתה ולקחת את המזרקים והפגישה לא הייתה מסומנת ביומן.
וכמו שאמרתי אצל קופר, למה שהיא תרצה להפליל מישהו קרוב אליה.
ואלו הן היו ההוכחות של המשטרה למה כל אחד מהם אשם ברצח לבדו, בכל שלב בספר הם התמקדו במישהו אחר שרצה להרוג את סיימון לבדו ואילו השאר היו רק מסך הטעיה, אבל למה שכל אחד מהם ירצה להפליל מישהו שקרוב אליו או לא קשור אליו בשום צורה, אם כבר הם היו לוקחים אנשים שהם שונאים כדי לפחות שתצא להם תועלת מזה וגם לא היו חושדים בהם כי למה שידברו אם הם שונאים אותם. חוץ מזה אם אתם כלכך חושדים בהם בטח יש כמה מצלמות בבית הספר, אם לא זה ממש חוסר אחריות במיוחד כשבית הספר הוא בית ספר מעורב עם בנים ובנות שלומדים יחד ורמת ההורמונים שלהם בשמיים וגם אם אין מצלמות פשוט תחברו אותם למכונת אמת, מה הסיפור?!
ויש עוד דברים: מי שרצח את סיימון שם לו שמן בוטנים בכוס המיים ששתה, עשיו זה לא יכול להיות שמישהו שם לא שמן בוטנים בכוס מכיוון שסיימון היה כל הזמן ליד כוס המיים אבל כן בשלב מסוים הוא עוזב את כוס המיים משום "תאונה" שהתרחשה ליד כיתת הריתוק וכולם פונים לחלון להסתכל לראות מה קרה וסיימון האחרון שמצטרף לחבורה ליד החלון ואין סיכוי שמישהו באותו זמן היה יכול להיכנס לחד ולשים שמן בוטנים בכוס כי הם היו ליד החלון בדיוק עשר שניות והם בטח היו שומעים אם מישהו היה פותח את הדלת, חוץ מזה גם אם הם תכננו את הרצח יחד והיו מרעילים את הכוסות מראש איך הם ידעו שסיימון בכלל יהיה צמא בזמן הריתוק וירצה מיים גם אם כביכול הם גנבו לו את הבקבוק, וגם אם היו בטוחים שסיימון יהיה צמא הם לא היו יכולים לדעת באיזו כוס הוא יבחר לשתות הרי אי אפשר להרעיל את כל הכוסות, באישהו שלב בחקירת המשטרה השוטר שואל לאיזה כיוון היו מופנות הכוסות וקופר ענה שהן היו כלפי מעלה וסיימון לקח את העליונה אז כביכול היה אפשר להרעיל רק את הכוס העליונה כי שאר הכסות היו צפות זו בתוך זו בגלל השמן, והשמן גם היה מחליק החוצה, ונניח שסיימון לקח את הכוס הראשונה הרי הוא לא עד כדי כך מטומטם כדי שלא יבחין או יתעלם מכך שיש לו נוזל משונה בתוך הכוס לפני שמזג לתוכה מיים.
ויש גם את עניין הפרסומים בטאמבלר, אין בעיה עם הפירסומים חוץ משניים, המשטרה כן הייתה מודעת לפרסומים בטאמבלר ולא הייתה שום בעיה מזה שהרוצח כל פעם פרסם משהו על הרצח של סיימון הרי זה יכול להיות כל אחד מהם ולא היו יודעים מי מהם פרסם או שהם משתמשים בצורת יחיד כשבעצם ארבעתם רצחו אותו ביחד אבל אם הם התאמצו כלכך לרצוח את סיימון בגלל מה שעמד לפרסם באתר שלו למה שפתאום הם עצמם יפרסמו משהו שרצו כלכך להסתיר, וגם אף אחד לא יודע מה סיימון עומד לפרסם או על מי הוא עומד אז איך הם ידעו בכלל שסיימון כתב עלהם משהו לפני שזה יתפרסם, אנשים יודעים שהרשומה עלהם התפרסמה רק אחרי שהיא התפרסמה, לכולם גם היה מה להפסיד מהעניין אם הם הרשומות עלהם היו מתפרסמות,הם היו הורסים לעצמם את החיים אז למה שירצו פתאום לפרסם על דעת עצמם דברים כאלו נוראיים. וגם אם הם ידעו משהו על הפרסומים עלהם הם בטח היו הולכים לדבר עם סיימון על זה ואולי מנסים לשחד אותו או משהו כזה במקום לרצוח אותו ונחזור לעניין קופר והרשומה המוצפנת אם הוא באמת שיתף פעולה עם השלושה האחרים ופרץ למחשב של סיימון הוא בטח גם היה מוחק את הרשומות של האחרים.
ולגבי הרשומה השנייה, הרשומה מגיעה לקראת סוף הספר והיא הרשומה האחרונה, מראים ממנה קטע קצר של שתי שורות והיא כתובה שלשון רבים, הקטע מדבר על אחת הקצינות שאכלה צלחת דונאטס במשרד שלה והארבעה תפסו אותה על חם, עכשיו לא כתבו לנו משהו לפני כן אבל אם להסתמך על הקטע הזה יש שתי אפשרויות:
הראשונה: כמו שאמרתי המשטרה עוקבת דרך הקטעים בטאמבלר,הקטע היה כתוב בלשון רבים אז אם הקטע היה ציטוט של דברי הרוצחים וכל שאר הקטע היה כתוב ביחיד ומישהו כתב אותו, הרי ברור שזה לא קרה כי המשטרה חושדת בארבעתם שרצחו את סיימון ביחד וכמו שידוע לנו הם אף פעם לא נפגשו בתחנת המשטרה ביחד חוץ מפעם אחת וגם בפעם הזאת הם לא ראו ולא דיברו אחד עם השני ולכל אחד מהם היה חוקר שונה. אז איך כולם יכלו ביחד לראות את החוקרת אוכלת דונאטס?!
השנייה: אם זה לא ציטוט, למה שהרוצח יכתוב כל הזמן ביחיד ואז ברבים, זה רק חושף את ארבעתם יחד ואז כולם אשמים, הם לא עד כדי כך מטומטמים לגלות את עצמם במידה והם רצחו את סיימון ביחד.
ועכשיו נגיע סוף סוף לעלילה:
הספר מתחיל בחמישה בני נוער שהגיעו לכיתת הריתוק בעקבות החבאת פלאפונים בתיקים וגילויים על ידי מורה שבואו ונגיד שדיי טכנופוב, אך במהלך הריתוק אחד התלמידים חוטף התקף אלרגיה ומובא לבית החולים, ומאוחר יותר נפטר שם. בעקבות המקרה המזעזע הזה המשטרה מחליטה לחקור את העניין וכל ארבעת הנערים שהיו עם סיימון בחד חשודים ברצח, ולמה? כי באותו יום שסיימון נרצח הוא היה אמור לפרסם על אותן ילדים רשומות נוראיות שמגלות סודות אפלים שאף אחד מהנערים לא היה רוצה שאיש מלבד עצמם ידע אותם. העניינים מתחילים להסתבך המשטרה חושדת בכולם יחד יחד ובכל אחד מהם בנפרד.
הנערים צריכים לבין מי נגד מי בכל הסיטואציה המוזרה שאליה נקלעו, הם מתחילים לחור את המקרה כל אחד בנפרד ולאט לאט מתחילים לשתף פעולה.
הם רוקמים חברויות ואהבות חדשות, מבינים מי נגדם ומי בעדם, מי הוא חבר אמיתי שישאר לצידם ומי יזרוק אותם לצד ויפקיר בשטח. הם עוברים שינויים רגשיים ומתחילים להבין יותר את העולם סביבם גם כשהם קלועים בתוך כל ביש המזל שלהם, הם רוצים להבין למה דווקא הם הם, למה זה מגיע להם. הם צריכים להתמודד עם סיטואציות של גיל ההתבגרות וכל הבלגן שהם נכנסו עליו רק מגביר את הבלבול.
מה הם יעשו? איך הם יתמודדו? איך יפעלו? מה הם יגלו ויבינו? ומה באמת קרה בחדר בריתוק באותו יום? ואלו רק תמצית מהשאלות שהם שואלים את עצמם.
העלילה היה סביר מינוס, כמו שכבר אמרתי בהתחלה ציפיתי ליותר. באמת שהסופרת הייתה יכולה להתמקד על דברים יותר חשובים בעלילה, חלק מהדמויות היו כלכך דפוקות או לא סגורות על עצמן או גם וגם. אל תכתבו אם לא צריך אני מבקשת. גם כל הקטע הסתגמטי של הדמויות כאילו כל ספר נוער צריך את הדמויות הבסיסיות של החכמה,הספורטאי,היפה,והעבריין אפילו הסופרת כותבת את זה בספר כשסיימון אומר להם של סרט טיפוסי לנוער צריך דמויות כאלה. אבל היו בו גם חלקים טובים, לקראת הסוף התחלתי לאהוב אותו יותר, כאבתי את כאבו של סיימון וכעסתי על הילדים שגרמו לו להגיע לעד כדי טירוף כזה. ילדים לא מבינים כמה כוח היום יש להם בידיים ואיך הם משתמשים בו לרעה מילא אם הייתה ביסוד אבל אתם כבר עוד שנייה מסיימים תיכון. אבל יש לי גם שאלה לסיימון: למה? למה דווקא עכשיו שעוד רגע כל זה יסתיים ואתה לא תראה את האנשים האלה יותר, תחכה עוד טיפה יכול להיות שבמקום חדש זה ישתנה, הייתה צריך לתת הזדמנות לחיים ולהתחלה חדשה.
ועכשיו תהיו מוכנים לדמויות:
ברונווין: הילדה החכמה שאף פעם לא עושה בעיות ולא מפרה את החוקים. או שאולי כן בהתחשב בך שרימתה במבחנים בכימיה. המוח מאחורי כל החבורה המוזרה הזאת. רוצה לחקור את תעלומת המוות של סיימון. היא זאת שהתחילה לגבש את כולם יחד ולהתחיל לפעול יחד. בהתחלה אהבתי אותה כי בתחילת הספר היא הייתה מאוד חכמה והגיונית אבל אחרי שהיא התחברה עם נייט והפכה להיות חברה שלו כאילו משהו השתבש לה במו, אולי כי בכל שנייה נתונה שישה לה היא מתחרמנת (סליחה אבל זה נכון) ומתמרחת עליו, יאווו איך אני שונאת דמויות כאלה שבהתחלה הן ישרות והגיוניות עד שבא איזה בחור ומסובב לה את הראש בלי שום מאמץ ולכל התנגדות והיא ישר נופלת לרגליו, מהרגע שהיא ונייט נהפכים לזוג רשמי היא כל שנייה מתארת את כמה שהוא יפה ומושלם וכמה שהעניים שלו מדהימות, אולי תפתחי קצת אישיות, כשאני קוראת על דמויות כאלו אני מבינה שאף פעם לא הייתה להן אישיות.
נייט: העבריין, כבר על תנאי לאחר שסחר בסמים אבל זה לא מונע ממנו לא להמשיך עם העסק. גדל עם אבא אלכוהוליסט של מתפקד כהורה והוא חי בבית מוזנח ללא אמא שנטשה אותו בעקבות שימוש בסמים. נייט הוא בחור אדיש וחסר רגש (כמה מפתיע)...או שאולי כן יש לו רגשות...רגשות לברונווין, מאז כיתה ה' הוא דלוק עליה ואחרי תקופה ממושכת שלא דיברו הם הופכים פתאום לחברים טובים בעקבות כל הפרשיה המפוקפקת הזאת. במהלך הספר נייט מתחיל לפתח רגשות מחודשים כלפי ברונווין. אותו דבר כמו אצל ברונווין נייט פשוט הסתחרר אחריה, רגע אתה שונא אותה ורגע אתה אוהב אותה, מה הקטע בדיוק? הנערה החכמה שמרככת את ליבו של הבחור הגס והקשוח. כבר אמרתי שהספר סטיגמטי?!
קופר: הספורטאי העילאי, הגברי, המקובל יחד עם החברה המושלמת אבל מה תעזור לו החברה המושלמת שלו כשהוא בכלל לא נמשך אליה. לדעתי קופר הוא האידיוט שבחבורה, הוא לא ממש עזר והוא היה הדמות הכי פחות דומיננטית, הסופרת פשוט כיוונה את כל תשומת הלב לנייט ולברונווין ועוד השאירה קצת מקום לאדי אבל קופר נראה כאילו נדחף לעלילה אז אין לי כלכך מה לספר עליו.
אדי: הבחורה היפה והמקובלת הסובבת חברים ומחזרים, עם חבר מדהים של אחת הייתה רוצה, אך מסתבר שהחבר לא מספיק בשבילה. בהתחלה שנאתי את אדי היא נראתה לי שברירית וטיפשה, חשבתי שכל הספר היא תהיה ככה אבל בהמשך היא עברה תהליך עצום ומדהים ששינה אותה מקצה לקצה. מהנערה השברירית שמחליטים בשבילה הכל היא הופכת לנערה חזקה ולוחמנית. היא לגמרי זוכה בתואר הדמות האהובה עלי. נראה לי שהיא וברונווין דיי התחלפו, חשבתי שאני יאהב את ברונווין וישנא את אדי אבל בסוף קרה בדיוק ההפך.
סיימון: הילד המנודה והדחוי, בעל אפליקציית הרכילות של בית הספר "תשמעו קטע" שם הוא מפרסם ידיעות על התלמידים הלומדים בתיכון. מאוס על ידי כלום בגלל האפליקציה ויש לו רק חברה אחד וחידה. לא אהבתי את סיימון כל הספר אבל אי אפשר להגיד שהוא לא גאון מרושע, רק לקראת הסוף הזדהתי וכאבתי איתו, ואפילו דיי חיבבתי אותו אחרי ההסבר שלו למה עשה את כל פעילות הרצח הזאת.
לסיכום: חרא של ספר.
