הכותב אינו אלא הרופא שרצח לא מכבר, את אשתו, אסתי אהרונוביץ', במושב תלמי אליהו.

ובעקבות זאת, קרה לי משהו שאלמלא היה כה עצוב, עשוי היה לשובב לב משום המנהג הישראלי הנאה, לגלות אהדה ועידוד כלפי מי שיש לו הד בתקשורת, בהקשר קשה.

אחרי שנודע האסון ודווח לציבור, התקשר אליי מישהו שלפני שנים רבות, בהיות מפיקת דפוס, עבד בשכנות למכון הלוחות (הַפְּלָאטוֹת) שבו כיליתי את ימיי בטרם היעשות הדפוס דיגיטלי ועביר במייל. הוא טילפן בדאגה, ואמר שרווח לו שאני עונה, משום ששמע על רציחתה של אישה ששמה כשמי, ממושב בנגב המערבי (כמוה - כמוני), ששמה - כשמי, ושלדבריו, בתמונתה בעיתון, היינו דומות (הוא זכרני עם קוקו בהיר שיער).

הוא פשוט דאג ונחרד לחשוב שאולי זו אני...

כך גם, לפני המון שנים, קרה אסון במושב תירוש, ואנשים שפגשתי בדפוס בת"א, עורכים ומביאים לדפוס, כמוני, התקשרו אליי כי זכרו שאני - תירוש, ובסערת רוחם לא בָּרְרוּ בין שם היישוב לבין שם משפחתי...