הספר "אוליבר טוויסט", הינו רומן משנת 1838 מאת צ'ארלס דיקנס, אשר מגולל את סיפור חייו הקשה של אוליבר טוויסט שהוא הפרוטגוניסט וגיבור הרומן. מיום היוולדו בבית מחסה עלוב בעיירה באנגליה, וכלה בהרפתקאותיו בלונדון, ברומן זה כמו ברבים מספריו האחרים צ'ארלס דיקנס מעורר את תשומת-לב הציבור לבעיות החברתיות של תקופתו, כגון בתי המחסה לעניים, העסקת ילדים, עבריינות של ילדים וכן חייהם של ילדים אשר התייתמו מהוריהם בצל היתמות.

הרומן מצטיין בהצגת סרקאזם והומור שחור,כמו גם כשהוא עוסק בנושאים רציניים,כגון שחיתות המערכת המשפטית וכדומה, ומגלה את צביעותה של החברה של התקופה הוויקטוריאנית.
תיאורי הנוף והסביביה נאים, והעלילה ייחודית ומעניינת מאוד, עד כאן טוב ויפה, אולם ברומן הזה יש גם חסרונות ואני מניתי 2 מהם:

1) אנטישמיות: למרבה הצער הספר הזה לא חף מהזוהמה הזאת, אילו רק היה לי שקל על כל פעם שבה הוצג פייגין בתור "היהודי", אני הייתי מיליונר, וזאת רק ההתחלה, דמות נוספת של מלצר יהודי בשם ברני מוצגת בצורה נלעגת, ולא חסרות התייחסויות בעלות אופן דומה מצדו של ביל סייקס, ואפילו מצדו של אוליבר טוויסט הילד הקטן "והמלאכי"אשר לפי הרומן לא מסוגל לעשות רע לאיש (תחילתו של פרק 35).

2) הדמויות:
אומר בקצרה כי הדמויות בספר מוצגות כבעלות תכונת אופי אחת דומיננטית אשר מאפיינת את האחת מרעותה,כמו שציינתי מקודם אוליבר טוויסט מוצג כמלאך קטן, שאין בו אף תכונה פגומה אחת דבר שאיננו אפשרי, ביל סייקס מתואר כברברי מוחלט, ופייגין כרודף בצע חסר פשרות, בקיצור לספר יש מה להציע לקורא, במיוחד עלילה סוחפת ומרתקת. אבל יש לו גם חסרונות רבים אשר לפי דעתי יעיקו על הקורא לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו, לפי דעתי ספר של 3 כוכבים מקסימום 3.5, היה יכול לקבל 5 כוכבים, אם לא היה רווי באנטישמיות, ודמויות כל כך רדודות.

אוליבר טוויסט היה הספר שבגללו התרחקתי מדיקנס כמו מצרעת במשך שנים, עד שנתקלתי בניקולס ניקלבי ומאז קראתי כמעט את כל הספרים המתורגמים שלו ואין כמוהו.

והנה בסופו של דבר הגעתי אליו שוב. אין טעם לפרט מה ומי בספר שהרי זה ספר נעורים ידוע ומוכר, רק רציתי לציין שתי תובנות לגבי הספר:

א. בקשר לדמות הראשית לדעתי - מר פייגין. סופר שרוצה להשניא דמות עושה זאת, ולפי התאורים של פייגין, דיקנס עשה ממנו דמות דמונית, אז למה בכל זאת חיבבתי
אותו. הוא הראשון אחרי כל הדמויות השרירותיות בחייו המוקדמים של אוליבר טוויסט שהתעללו בו והרעיבו אותו, הוא הראשון שהתיחס אליו כבן אדם ולא חשוב מה
היו המניעים. פייגין, היהודי כפי שהוא נקרא, הוא לא טלית שכולה תכלת, סוג של סנדק בסימטאות הרפש בלונדון הויקטוריאנית, שהחזיק נערים שיגנבו עבורו, ועם זאת
מתנהג אליהם כסוג של מורה אל תלמידיו. אז לא בטוח שדיקנס לגמרי לא סובל אותו. האיש אמנם אחראי לכמה גזילות ואפילו רציחות אך הוא מתואר כחכם, תחבולתן
ואישית רחוק מאלימות. הפרק האחרון בספר מוקדש לו.

ב. התובנה השניה - אמנם ספר נעורים אך אין טעם לקרוא אותו לפני שמבוגרים מספיק כדי להבין הומור אם גם שחור, זה לא ספר קליל וכמו שאמרתי מבחינתי בנעורי הוא
היה סוג של סיוט.

ובכלל זו לונדון מעניינת ואחרת, המפסט הית' למשל זו לא עוד שכונה אלא כפר מחוץ לעיר....
ספר מעניין ומרתק, אין כמו דיקנס.

אתחיל במילה על המתרגמים- בהקדמה שמומלץ לא לדלג עליה ובה מוצעת לקורא הצעה לא חינוכית אך קוסמת... אני ממליצה לכל מי שדילג לקבל את ההמלצה.
ראיתי את הביקורות פה ובכל זאת לא התאפקתי וקראתי מתוך ידיעה שזה הולך להיות משעמם קצת עם ריבוי פרטים שאפילו המתרגמים הזהירו מפניהם. אבל לא השתעממתי. רק לקראת הסוף בתיאור שכונת עוני בלונדון התעייפתי.
רכשתי את הספר כדי להקריא לאחייני, כי הסיפור הנהדר של אוליבר הצעיר, יתום חיוור ורזה והרפתקאות שבסוף מובילות אותו לאושר ועושר גדו הם פנטזיה נהדרת עבורנו- גיבור צעיר שעובר תלאות ובסוף יוצא שכולם עוד יתחרטו.
אבל זהו לא ספר לילדים, ויש בו שימוש בילד כגיבור שמניע את האנשים ומאפשר לסופר לבקר את החברה בבריטניה לפני כמתאיים שנה.
רבות מידי הפעמים בהם חייכתי מהתנהגות או מעשה של הדמויות, שהיו מרושעות או צדיקות באופן אבסורדי ומוקצן, אבל כפי שהבנתי מאחרית הדברים הסופר התכוון בשיא הרצינו לדברים ולא התכוון ליצור סאטירה.
לשמחתי התייחסו המתרגמים גם לאנטישמיות שיצאה מבין דפי הספר, הם היו נאמנים למקור.
ואם היו מורידים את היהודי, אולי היו מורידים גם את ההתעללות בכלב של סייקס, או מוות אלים של הדמויות, ימיו האחרונים של היהודי המרושע ואפילו מעברתים את שמות הדמויות? היכן הגבול?
שמחתי לקרוא את האמת, את התרגום המלא כפי שנקרא במליוני עניים בברחבי העולם. כך ראו את היהודי, כשהוא התגלמות הרוע, מכוער מאוד, מפתה ילדים לחיי פשע ואלימות ומוחו מלא מזימות ובצע כסף.
בשורה התחתונה הספר לא היה קסום לי כמו האקלברי פין או תום סויר למשל, ואפילו מצועצע מידי.
התלאות והמקרים הרבים בהם אמרתי "נו באמת!" על מה שהתפרש בעיני כחוסר חיבה מורגשת לנשים, כלבים ויהודים, או מקרי רצח ואלימות קיצוניים ברקע רחובות אנגליה גרמו לי לתהות אם באמת היו מרשעים כאלו, אם באמת ההמון כל כך נהנה מתליות וגרדומים, אם אכן ניתן היה לחטוף שוב ושוב ילד ברחוב גדוש הולכי רגל וכירכרות.
גם הסוף הטוב היה סוכריה מידי, ואני לאאגלה אותו אבל אופרת סבון זה כלום לעומת דיקנס. צרוף המקרים המטורף והחוסר תמימות שהקרין לאורך כל הסיפור חלף בזבנג מצוץ לגמרי ואם הית מופיעה חללית ונוחתת מול אוליבר הצעיר כשמתוכה יוצא חד קרן ומכריז שהוא אחיו למחצה הייתי קונה את זה, כי הסוף הוא בערך כזה.
למרות הסיפור הקשה הייתי שמחה מאוד לקרוא ספרים אחרים שתורגמו ע"י שהם סמיט ואמנות כץ, נהנתי מאוד מההערות שלהם בתחילת הספר ובסיומו ומהכנות שלהם בתירגום הספר.

בני רכש את הספר הזה בדיוק כשסיימתי לקרוא את הספרים מהספרייה ונתקעתי בלי ספר לשארית החג. כמובן שישר לקחתי אותו ליד וקראתי אותו בשקיקה. כמה נפלא לקרוא ספר קלאסי של פעם , מתובל בחוש ההומור המצוין והוירטואוזיות של דיקנס- מצליח להיות אפקטיבי גם היום. כמה הערות:

1. דמות היהודי- פייגין- היא גזענות לשמה. אין תירוצים. קראתי שדיקנס כיפר על כך בספרו האחרון בדמות של יהודי טוב.
2. הדמות של אוליבר היא מלאכית מדי לטעמי הייתי רוצה שיהיה קצת יותר לוחמני.
3. התרגומים החדשים- אני מבינה שמטרתם להנגיש את הספרים הללו לדור הצעיר, אבל השפה הקשה בעיני היא חלק מההנאה והיא הייתה חסרה לי.

מהספרים הבודדים שלא הצלחתי לסיים לקרוא, ומשום מה אני אפילו לא מתבייש בכך. כפי שהבנתי מעוד כמה שקראו יצירות של דיקנס - מדובר בספרים קשים מדי לקריאה, מעיקים ומתישים. עודף של קלישאות, פרקים שלמים שבהם לא באמת קורה כלום, בירבורים לדעת, נאיביות וצדקנות מוגזמים, דמויות פוסטר (כן, אפילו הגיבור עצמו מרגיש לי מעושה ושבלוני) - כל זה יוצר גלולה מרה מדי לבליעה.
האם יש מישהו מביניכם ששותף להרגשתי?

ההתחלה הייתה מבטיחה ביותר: שנינות מתוחכמת, סרקזם חריף ומבני משפטים יפהפיים במורכבותם. אבל איכשהו הסיפור השתנה לחלוטין בערך אחרי שליש. בערך בשלב בו מתחילות להיכנס לעולם הסיפור דמויות "טובות" וגומלות חסדים, הכתיבה מקבלת תפנית חדה וצורמת מפארודיית אבסורד חברתית חותכת, למלודרמה רגשנית. הרגש שלפני כן הובע בעדינות נוגעת ללב בין השורות, מותך בפנים בעוצמה ובקצב עלילה הולך ומאט. רק מדי פעם אפשר להבחין בכתיבה מזגזגת חזרה לסגנון הראשוני, המוערך עלי מאוד.
כשקראתי קצת על האופן שבו נכתב הספר (כסיפור בהמשכים לעיתון) הצלחתי להבין את הסגנון והקצב המשתנים. אבל בנוסף לאכזבה הראשונית הזו, חוויתי הפתעה נוספת ושלילית למדיי- הפתעה בעיקר מכך שמידע כזה חדש עבורי- דיקנס אנטישמי. דמות הרע בסיפור מכונה "היהודי" הרבה יותר פעמים מהשימוש בשמה האמיתי, ומתוארת באופן הסטריאוטיפי-גלותי המובהק והבוטה ביותר שיצא לי לקרוא בספרות קלאסיקה. (כיעור, אף ארוך, חמדנות, חוסר אמפתיה, טירוף, קמצנות...) וכאן אף אחד מהתרוצים שהביא דיקנס לא הניח את דעתי. אני לא מקבלת הפרדה בין אדם ליצירה פרי-מוחו.
התאכזבתי.

אכזבה ענקית מספר שנחשב לקלאסיקה.
האנטישמיות בספרר מזעזעת. היהודי הוא הנבל הראשי. הצבוע, הנוכל, המרושע. מזעזע.
הספר נמרח המון, ובמקום חמש מאות עמודים היה אפשר לקצר לשלוש מאות.
העלילה לא מעניינת במיוחד, רק בהתחלה והקטעים חוזרים על עצמם. דילגתי על מלא עמודים שלא עניינו כלל.
היו כמה קטעים מעניינים, אבל ההמשך הרס.
זה ספר מעייף. תיאורים מייגעים. כבר אחרי מאה עמודים השתעממתי, אבל החלטתי לא להתייאש. קראתי עוד שלוש מאות. במאה העמודים האחרונים כבר נשברתי. לא הייתי מסוגלת יותר.
את הסוף כבר ידעתי, כי ראיתי את המחזמר שבוסס על הספר לפני שנה (מחזמר מומלץ מאוד) , ובכל זאת דפדפתי לסוף וקראתי אותו. סוף מצוץ מהאצבע. אוליבר משתקם אצל אדם שעזר לו, ופתאום מגלים שהוא סבא שלו! ממש טלנובלה.
ספר לא מומלץ גם בימים המשעממים ביותר.

לקח לי משהו כמו 4 חודשים לסיים 75 אחוז מהספר אבל אז נשברתי והחזרתי אותו לספרייה, האמת שאני מתחיל קצת לדאוג. זה אולי הספר השלישי או הרביעי שאני מפסיק באמצע.
הבעיה באוליבר לפי דעתי, זה שבמשך כל (או 75 אחוז) הסיפור כל הדמויות שיחקו את המשחק ולקחו תפקיד מרכזי, חוץ מאוליבר עצמו שהיה פסיבי כאילו הוא התפאורה ולא יותר מזה.
לא הרגשתי שום התקדמות בעלילה.
יש לי בעיה קצת עם סיפורים מסוג "מספר הכל יודע", סיפורים מסוג זה שופכים כל כך הרבה מידע בנוגע לסיפור ולא מחסירים קצת פרטים ולא בונים מתח בשביל שתהיה לך איזושהי ציפייה או התלהבות לגבי השלמת פרטים בהמשך.
מקווה הספר הבא שאני אקרא, יהיה בחירה טובה יותר... בהרבה.

ציפיתי ליותר מספר שהיה אמור להיות יצירת המופת של צ'רלס דיקנס.
אפילו לא הצלחתי להכריח את עצמי להגיע עד חצי הספר. בחיי שאני לא מבינה איך הסופר הצליח למרוח את כל העלילה על כל כך הרבה עמודים.
הדבר שהכי עצבן אותי בספר הוא ההפרדה המוחלטת בין הטוב ולרע-
אוליבר טוויסט הוא סמל הטוב והטוהר בעולם שמחשבותיו תמיד טובות וטהורות והוא תמיד חושב על אחרים לפני על עצמו ובלה בלה בלה...
עם כל זה, אני לא מופתעת שהתחלתי לשנוא את הדמות הזאת אחרי שלושה פרקים. לא כך יוצרים דמות טובה.
והדמויות הרעות- עוד יותר גרוע. כל דבר שהן עושות או חושבות הוא רע לחלוטין. אין בהם אפילו צל אחד של משהו טוב. כל דבר ודבר בהם הוא מרושע- שלא להזכיר את העובדה שהאנטיגוניסט הראשי (פייגן?) תואר לאורך כל הספר כ"היהודי".
מה שנראה די אירוני לאור העובדה שהספר אמור להיות נאור ולשקף את הדעה הזו לאורכו כשהאנטישמיות שם היא כל כך ברורה.
ויתרתי על לגמור את הספר הזה. אני אף פעם לא עשיתי את זה קודם, אבל זה באמת פשוט יותר מדי.