הספר "אוליבר טוויסט", הינו רומן משנת 1838 מאת צ'ארלס דיקנס, אשר מגולל את סיפור חייו הקשה של אוליבר טוויסט שהוא הפרוטגוניסט וגיבור הרומן. מיום היוולדו בבית מחסה עלוב בעיירה באנגליה, וכלה בהרפתקאותיו בלונדון, ברומן זה כמו ברבים מספריו האחרים צ'ארלס דיקנס מעורר את תשומת-לב הציבור לבעיות החברתיות של תקופתו, כגון בתי המחסה לעניים, העסקת ילדים, עבריינות של ילדים וכן חייהם של ילדים אשר התייתמו מהוריהם בצל היתמות.

הרומן מצטיין בהצגת סרקאזם והומור שחור,כמו גם כשהוא עוסק בנושאים רציניים,כגון שחיתות המערכת המשפטית וכדומה, ומגלה את צביעותה של החברה של התקופה הוויקטוריאנית.
תיאורי הנוף והסביביה נאים, והעלילה ייחודית ומעניינת מאוד, עד כאן טוב ויפה, אולם ברומן הזה יש גם חסרונות ואני מניתי 2 מהם:

1) אנטישמיות: למרבה הצער הספר הזה לא חף מהזוהמה הזאת, אילו רק היה לי שקל על כל פעם שבה הוצג פייגין בתור "היהודי", אני הייתי מיליונר, וזאת רק ההתחלה, דמות נוספת של מלצר יהודי בשם ברני מוצגת בצורה נלעגת, ולא חסרות התייחסויות בעלות אופן דומה מצדו של ביל סייקס, ואפילו מצדו של אוליבר טוויסט הילד הקטן "והמלאכי"אשר לפי הרומן לא מסוגל לעשות רע לאיש (תחילתו של פרק 35).

2) הדמויות:
אומר בקצרה כי הדמויות בספר מוצגות כבעלות תכונת אופי אחת דומיננטית אשר מאפיינת את האחת מרעותה,כמו שציינתי מקודם אוליבר טוויסט מוצג כמלאך קטן, שאין בו אף תכונה פגומה אחת דבר שאיננו אפשרי, ביל סייקס מתואר כברברי מוחלט, ופייגין כרודף בצע חסר פשרות, בקיצור לספר יש מה להציע לקורא, במיוחד עלילה סוחפת ומרתקת. אבל יש לו גם חסרונות רבים אשר לפי דעתי יעיקו על הקורא לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו, לפי דעתי ספר של 3 כוכבים מקסימום 3.5, היה יכול לקבל 5 כוכבים, אם לא היה רווי באנטישמיות, ודמויות כל כך רדודות.

קראתי את של הוצאת מודן 2020.
הספר לי אישית לא השאיר משהו אחריו.
קראתי בשביל חווית קריאת ספר אותנטי שנכתב מלפני מאות שנים.
קודם כל יש לציין שהתרגום מצוין.
מה שקצת הפריע לי שגיבור הספר פסיבי, אופיו לא משתנה לאורך העלילה. מההתחלה משליך יהבו על הסביבה שתעזור לו
למזלו תמיד נופל על אנשים טובים שעוזרים לו.
הדמות של אוליבר היא סטטית, קצת לא ברור איך למרות מה שעבר וחווה הוא כזה טוב ותמים ולא התחספס עם השנים, אך זו הרגשה שלי.
הסופר אנטישמי - תיאורי פייגין "היהודי" פשוט צורמים. להפתעתי גם באנגליה היתה אנטישמיות.
לא ברור עם איזה מוסר השכל יוצאים מהספר? שכל פושע סופו להיענש? ומי שמתנהג טוב אז בסוף טוב לו?

מהספרים הבודדים שלא הצלחתי לסיים לקרוא, ומשום מה אני אפילו לא מתבייש בכך. כפי שהבנתי מעוד כמה שקראו יצירות של דיקנס - מדובר בספרים קשים מדי לקריאה, מעיקים ומתישים. עודף של קלישאות, פרקים שלמים שבהם לא באמת קורה כלום, בירבורים לדעת, נאיביות וצדקנות מוגזמים, דמויות פוסטר (כן, אפילו הגיבור עצמו מרגיש לי מעושה ושבלוני) - כל זה יוצר גלולה מרה מדי לבליעה.
האם יש מישהו מביניכם ששותף להרגשתי?

בני רכש את הספר הזה בדיוק כשסיימתי לקרוא את הספרים מהספרייה ונתקעתי בלי ספר לשארית החג. כמובן שישר לקחתי אותו ליד וקראתי אותו בשקיקה. כמה נפלא לקרוא ספר קלאסי של פעם , מתובל בחוש ההומור המצוין והוירטואוזיות של דיקנס- מצליח להיות אפקטיבי גם היום. כמה הערות:

1. דמות היהודי- פייגין- היא גזענות לשמה. אין תירוצים. קראתי שדיקנס כיפר על כך בספרו האחרון בדמות של יהודי טוב.
2. הדמות של אוליבר היא מלאכית מדי לטעמי הייתי רוצה שיהיה קצת יותר לוחמני.
3. התרגומים החדשים- אני מבינה שמטרתם להנגיש את הספרים הללו לדור הצעיר, אבל השפה הקשה בעיני היא חלק מההנאה והיא הייתה חסרה לי.

אוליבר טוויסט היה הספר שבגללו התרחקתי מדיקנס כמו מצרעת במשך שנים, עד שנתקלתי בניקולס ניקלבי ומאז קראתי כמעט את כל הספרים המתורגמים שלו ואין כמוהו.

והנה בסופו של דבר הגעתי אליו שוב. אין טעם לפרט מה ומי בספר שהרי זה ספר נעורים ידוע ומוכר, רק רציתי לציין שתי תובנות לגבי הספר:

א. בקשר לדמות הראשית לדעתי - מר פייגין. סופר שרוצה להשניא דמות עושה זאת, ולפי התאורים של פייגין, דיקנס עשה ממנו דמות דמונית, אז למה בכל זאת חיבבתי
אותו. הוא הראשון אחרי כל הדמויות השרירותיות בחייו המוקדמים של אוליבר טוויסט שהתעללו בו והרעיבו אותו, הוא הראשון שהתיחס אליו כבן אדם ולא חשוב מה
היו המניעים. פייגין, היהודי כפי שהוא נקרא, הוא לא טלית שכולה תכלת, סוג של סנדק בסימטאות הרפש בלונדון הויקטוריאנית, שהחזיק נערים שיגנבו עבורו, ועם זאת
מתנהג אליהם כסוג של מורה אל תלמידיו. אז לא בטוח שדיקנס לגמרי לא סובל אותו. האיש אמנם אחראי לכמה גזילות ואפילו רציחות אך הוא מתואר כחכם, תחבולתן
ואישית רחוק מאלימות. הפרק האחרון בספר מוקדש לו.

ב. התובנה השניה - אמנם ספר נעורים אך אין טעם לקרוא אותו לפני שמבוגרים מספיק כדי להבין הומור אם גם שחור, זה לא ספר קליל וכמו שאמרתי מבחינתי בנעורי הוא
היה סוג של סיוט.

ובכלל זו לונדון מעניינת ואחרת, המפסט הית' למשל זו לא עוד שכונה אלא כפר מחוץ לעיר....
ספר מעניין ומרתק, אין כמו דיקנס.

ההתחלה הייתה מבטיחה ביותר: שנינות מתוחכמת, סרקזם חריף ומבני משפטים יפהפיים במורכבותם. אבל איכשהו הסיפור השתנה לחלוטין בערך אחרי שליש. בערך בשלב בו מתחילות להיכנס לעולם הסיפור דמויות "טובות" וגומלות חסדים, הכתיבה מקבלת תפנית חדה וצורמת מפארודיית אבסורד חברתית חותכת, למלודרמה רגשנית. הרגש שלפני כן הובע בעדינות נוגעת ללב בין השורות, מותך בפנים בעוצמה ובקצב עלילה הולך ומאט. רק מדי פעם אפשר להבחין בכתיבה מזגזגת חזרה לסגנון הראשוני, המוערך עלי מאוד.
כשקראתי קצת על האופן שבו נכתב הספר (כסיפור בהמשכים לעיתון) הצלחתי להבין את הסגנון והקצב המשתנים. אבל בנוסף לאכזבה הראשונית הזו, חוויתי הפתעה נוספת ושלילית למדיי- הפתעה בעיקר מכך שמידע כזה חדש עבורי- דיקנס אנטישמי. דמות הרע בסיפור מכונה "היהודי" הרבה יותר פעמים מהשימוש בשמה האמיתי, ומתוארת באופן הסטריאוטיפי-גלותי המובהק והבוטה ביותר שיצא לי לקרוא בספרות קלאסיקה. (כיעור, אף ארוך, חמדנות, חוסר אמפתיה, טירוף, קמצנות...) וכאן אף אחד מהתרוצים שהביא דיקנס לא הניח את דעתי. אני לא מקבלת הפרדה בין אדם ליצירה פרי-מוחו.
התאכזבתי.

ציפיתי ליותר מספר שהיה אמור להיות יצירת המופת של צ'רלס דיקנס.
אפילו לא הצלחתי להכריח את עצמי להגיע עד חצי הספר. בחיי שאני לא מבינה איך הסופר הצליח למרוח את כל העלילה על כל כך הרבה עמודים.
הדבר שהכי עצבן אותי בספר הוא ההפרדה המוחלטת בין הטוב ולרע-
אוליבר טוויסט הוא סמל הטוב והטוהר בעולם שמחשבותיו תמיד טובות וטהורות והוא תמיד חושב על אחרים לפני על עצמו ובלה בלה בלה...
עם כל זה, אני לא מופתעת שהתחלתי לשנוא את הדמות הזאת אחרי שלושה פרקים. לא כך יוצרים דמות טובה.
והדמויות הרעות- עוד יותר גרוע. כל דבר שהן עושות או חושבות הוא רע לחלוטין. אין בהם אפילו צל אחד של משהו טוב. כל דבר ודבר בהם הוא מרושע- שלא להזכיר את העובדה שהאנטיגוניסט הראשי (פייגן?) תואר לאורך כל הספר כ"היהודי".
מה שנראה די אירוני לאור העובדה שהספר אמור להיות נאור ולשקף את הדעה הזו לאורכו כשהאנטישמיות שם היא כל כך ברורה.
ויתרתי על לגמור את הספר הזה. אני אף פעם לא עשיתי את זה קודם, אבל זה באמת פשוט יותר מדי.

לא אמרתי זאת פעם ולא פעמיים. עולם הספרות כיום קשור קשר הדוק מדי לשמות.
קחו לדוגמא את כסא פנוי. רולינג כתבה אותו נכון? ובואו נודה באמת, די עלוב אחרי סדרת הארי פוטר. אז למה הספר הצליח? כי זו רולינג. הבעיה היא שאנשים מסתמכים על שמות ועל ניו יורק טיימס (ארורים ומקוללים) ובטיפשותם הרבה מפספסים ספרים נהדרים.


הספר הזה הוא רחוק מלהיות גרוע. למען האמת הוא בסדר. הרעיון עצמו יפה ודיקנס באמת סופר מוכשר, אבל שמתי לב לכמה קטעים "תקועים" בספר. אז התוכניייה להיום : נדבר על העלילה הכתיבה והדמויות ואחר כך נסכם ונעביר מסר כללי. לא מומלץ לבעלי לב חלש סכנה לחפירות מעיקות, הזהרו.

הכתיבה - שפה גבוה. אין ספק שמהבחינה הזאת הספר היה מצטיין ביותר, אולי זה קשור בעובדה שהספר נכתב בתקופה הוויקטוריאנית? לא, פחחח... אין מצב. לא נתקלתי בשום "מהמם" "חתיך" "מושלם" "הורס" ושאר בני מינם הידועים לשמץ בסימניה. אבל החיסרון הבולט בכתיבה של דיקנס שלפעמים היא "נתקעת" כן, כן, אמרתי את זה בתחילת הביקורת ואומר עכשיו. הכתיבה שלו מצויינת עד לנקודה מסויימת, נתקעת וממשיכה. אפשר להיתקל בקטעים כאלו ממוצע פעם ב-3 פרקים.


העלילה - חשבתם שהחפירות נגמרו פה? חה חה, תמימים. הם רק התחילו. העלילה עוקבת אחרי אוליבר טוויסט, נער מסכן ורעב שעובר מבעלים לבעלים כמו חיה. לא, לא אפרט פה את העלילה, לשם שינוי הביקורת לא מכילה ספויילרים, או שאולי כן? חה חה חה חה
לא, ברצינות אם אתם רוצים לשמוע את העלילה הגעתם למקום הלא נכון. העלילה היא קצת כמו הכתיבה, היא נהדרת עד למקום מצויין ואז עוצרת, שיעמום, ממשיכים. ככה בערך הספר עובד.

הדמיות - היו והיו. הרב הכולל של הדמויות היו חמודות ואנושיות, לא ליהקו אותם בתפקידים ברורים (הרשע, הטוב, היפה..) והם פעלו באופן לא צפוי.

זהו, גמרנו לדבר על העלילה הכתיבה והדמויות. אבל אם דאגתם שאשכח לחפור לכם על המסרים הפלצניים שאני מעבירה בביקורות שלי טעיתם וטעיתם. אז ככה, ספר חמוד, נתקע לפעמים הוא טוב במיוחד לבעלי סבלנות. (כמוני למשל..) (מה כמוך!? העפת את הספר מהחלון) (שקט) (כול מה שקראתם הוא תוצאות חמורות של פיצול אישיות הנובעות מקריאה בספר יומני הערפד). אז אם יש לכם כוח וסבלנות לכו לקרא אותו! ומיד!!!!!!!!!!!

ואם אתם לא אתם יכולים להרגע ולהמשיך לקרא את הספר שאתם שקועים או מקללים אותו עכשיו.
תודה ויום נעים!

אלי סוף. (דרך אגב, אלי זה הכינוי שלי למי שלא יודע) (לאף אחד לא אכפת...)

מאוד התרגשתי כשקיבלתי את הספר הזה. מרוב דיבורים עליו כבר אפשר היה לחשוב...
די התאכזבתי, למען האמת. הוא רצוף בהפסקות משעממות למדי, ודווקא בספר הדגל שלו לא הצליח דיקנס להנציח את המתח המאפיין אותו. הספר מלא במסיכות ובדמויות שלהן פוטנציאל ממנו הסופר התעלם. אין כמעט דמויות חיוביות, והספר עושה מצב רוח רע במיוחד. אבל מה לעשות? דיקנס הוא דיקנס הוא צ'ארלס. נתמודד. ספר לא רע בסך הכל.