כקוראים, אתם בטח מכירים את המשפט "ספרים יכולים לשנות אותך."
אני מאמינה שלספרים באמת יש את הכוח הזה, הכוח לשנות בך משהו.
זה יכול להיות שינוי קטן או גדול. זה יכול להיות מבחינה של איך שאתה מסתכל על העולם ושינוי הדעה שלך עליו או על דברים מסוימים, של מה שאתה רוצה להיות ומה לא,של מחשבות שבאות אחריו, בדרך ההתנהגות שלך או שסתם איזה צליל או צורה של משהו מזכיר לך אותו.
ומה שמייחד את הספרים האלו הוא שאולי לא תזכור אותם תמיד, אבל גם בלי שתדע תהיה לו פינה חמה בלב שלך שתמיד תהיה פנויה רק לו.
וכמו שהבנתם, עד כמה שזה נשמע קיטשי להחריד, משחקי הרעב היה הספר הזה בשבילי, הספר ששינה אותי.
אני יודעת מה עובר בראש שלכם, "ברצינות? הספר הזה? מכל הספרים האפשריים דווקא ספר הנוער הזה, שמלא בכל כך הרבה מוות ואלימות, זה הספר שגרם לך להשתנות?"
והאמת היא, שכן. זה בדיוק הספר הזה, או הטרילוגיה הזו. ולא בגלל הסיבות אלו.
לפרט על כל מה שמשחקי הרעב שינה בי יהיה מתיש ומייגע, כך שאנסה לתמצת.
בגיל שתיים עשרה לא אהבתי ספרים.
מוזר לא? רוב הילדים שקוראים בימינו התחילו לקרוא בגיל שמונה או שבע, לפעמים תשע ואם מדברים על הדור שלנו בפרט, בטח הם קראו אז הארי פוטר.
כך שכמו שאמרתי, אני לא הייתי מאלו. אפילו לא סבלתי הארי פוטר (איזה פשע נפשע).
כלומר קראתי קצת. מעט מאוד. ספרי ילדים של מאיר שלו, אפרים סידון ועוד כל מיני ספרים ילדים עד גיל שש כמו שאר הילדים, בגיל תשע קראתי קצת מנרניה, תום סוייר (לצד זה שראיתי את הסדרה), נשים קטנות, הסייח השחור ועוד כמה ספרי ילדים שלא נשארו בתודעתי.
מצד אחד, הייתי אני. ומצד שני, גם לא הייתי.
לא רק במראה החיצוני מבחינת גובה וזה שאז הייתי שזופה יותר וכל זה. אני עדים הייתי מאלו שמרימים יד בשיעור ואומרים את התשובה כמעט כל שיעור. עדין היו לי עמדות שנשארו עד היום. עדין אהבתי לטייל, לשיר, לנגן ולשמוע מוזיקה והיה לי טעם יחסית דומה. ואפילו אז, שלא קראתי הרבה ספרים, עדים כתבתי סיפורים.
אם הייתי יכולה לחזור בזמן אולי הייתי משנה בי דברים או סוטרת לעצמי על דברים שאמרתי, אבל בסופו של דבר החיים הלכו למקומות אחרים, מפתיעים ולדעתי- טובים יותר.
כמו שהבנתם, כאן נכנס משחקי הרעב לתמונה.
ביסודי היה לנו שיעור שנקרא "עידוד קריאה". מטרתו היתה כמו שמו, לעודד קריאה. לצערי הרב, על רוב התלמידים זה לא עבד. בכל אופן, אחד הדברים שעשינו שם היה ללכת לספריה בקיבוץ, להשאיל ספר ולקרוא אותו. יום אחד, אחרי אחד הביקורים שלנו שמה, שכנבתי שולחן התיישבה עם ספר שעל כריכתו היתה דמות מציצה עם עין ירוקה בולטת מבין עלים ירוקים. משהו בכריכה, בשם ואחר כך בתקציר, גרם לי להסתקרן. מה שמנע ממני לקרוא אותו אז היה שילוב של הקטנוניות שלי והפחד שלי מדם בגלל טיפת הדם האחת על העלים.
אבל חזרתי אליו. והוא אפילו גרם לי לא לפחד מדם לתקופה באופן מוזר.
וכך מצאתי את עצמי גומרת את הספר ועוברת לבא ולא אחריו. מצאתי את עצמי עם טרילוגיה שגרמה לי לקרוא משפטים שוב ושוב. שהשעירה אותי במתח. שישבתי עד אחת עשרה בלילה (בתקופה הזו זה נחשב מאוחר בשבילי) כדי לקרוא את הספרים.
וכשסיימתי אותם, נשאר לי חור בלב, הבור הגדול ביותר שנפער בלב שלי מספר. ואחר כך הוא גדל שגם הסרטים נגמרו.
אולי האהבה שלי לספר היא באמת כמו מה שרובכם חושבים, שבגלל שלא קראתי הרבה ספרים ומצאתי ספר שאהבתי למרות שהוא לא הספר הטוב בעולם ואני אוהבת אותו רק בגלל הנוסטלגיה. יש סיכוי שזה בגלל זה יש סיכוי שלא. בינתיים, אני מאמינה בתשובה השלילית למרות שאלו באמת לא הספרים הטובים בעולם אבל זה מוכיח את הנקודה שלי בכל זאת. שמצאתי ספר שבאמת התאים לי, שמצאתי ספר שגרם לי לקרוא ואף יותר מסתם לקרוא.
הוא גרם לי לקרוא בין השורות, לחפש רמזים, לחשוב על העתיד- לטובה ולרעה, והכי חשוב-גרם לי לאהוב ספרים כמו שאני אוהבת אוויר (בתנאי שהספרים כמובן). הוא גרם לי להיות תולעת הספרים שאני היום, כזו שיש לה רשימה אין סופית של "צריך לקרוא" שיש סיכוי שלא אגמור בחיים ועוד כמה עשרות ספרים שמחכים בבית שאקרא אותם. הוא גרם לי לאהוב מילים, את ריח דפיו של ספר, את הרעש של העברת דף, ספריות- קטנות וגדלות, עם מדפי מתכת או עץ- העיקר שיש עליהם ספרים. הוא גרם לי להצטרף לקהילת "הפאנגירל" ועוד דבר חשוב, הוא גרם לי להיחשף לעוד מאות ספרים נפלאים שקיימים בעולם ובסופו של דבר, גם להירשם לאתר הזה ולכתוב ספר.
אבל אני יודעת שבמשחקי הרעב יש פגמים.
אני יודעת שלפעמים הכתיבה נשמעת רובוטית וחסרת תיאורים, שלמוות בספר השלישי כמעט לא מתייחסים (בייחוד במוות של פיניק. עצבן אותי שקטניס אפילו לא היתה באבל עליו לדקה), שיש דברים לא ברורים מספיק (לדוגמה, בסוף כן היה משחקי הרעב רק לילדים בקפיטול? זה התבטל או לא אחרי המוות של קוין?), שלפעמים הדמויות מעצבנות עד כאב (דיברתי אליך גייל) ועוד כמה שתרצו להוסיף.
אבל
זו הטרילוגיה שלי. כלומר לא שלי לגמרי. זה גם של הסופרת ועוד מיליוני מעריצים בעולם, אבל לפעמים היא נראית שלי. הטרילוגיה שגרמה לי לקרוא, הטרילוגיה שתמיד יהיה לה מקום חם בלב שלי, פינה שתהיה מוקדשת לה לתמיד והטרילוגיה שאוהב ואגן עליה מפני שונאיה, כמו אלו שאוהבים את הארי פוטר, פרסי ג'קסון, אליס בארץ הפלאות או כל ספר שגרם לכם לקרוא באמת.
בסופו של דבר, אני גם אוהבת את הדמויות.
את קטניס, הדמות הלא מושלמת ומעוררת המחלוקת הזו שבקריא החוזרת שלי, הבנתי כמה אני אוהבת אותה וגיליתי עד כמה אני דומה לה. לעקשנות שלה, לאיך שהיא רואה את הדברים, לעצמאות שלה, לחוסר הנחמדות שלה, הרצון להגן על מי שהיא אוהבת ואפילו לאנוכיות והאדישות שלה.
את פיטה, שלא אכפת לי שהרבה חושבים שהוא "מושלם מידי" או "חסר אישיות", כי בשבילי הוא לא כזה. הדמות שלו מתפתחת לאורך הסדרה, בייחוד בעורבני חקיין. הוא לא מושלם ויש בו אישיות. אבל בכלל לא באתי לשכנע את אלו ששונאים אותו לעשות ההפך, פשוט ככה אני מרגישה לגביו.
אל הדמות השניה האהובה עלי בטרילוגיה. אל הנער עם הלחם הביישן, שיודע לדבר במקרי לחץ, שיתמוך בך ומעיר הערות ציניות פה ושם. ובסופו של דבר, גם לדמות הראשונה שהתאהבתי בה כי מה לעשות, גם זה מגיע לפעמים.
להיימיטץ', הדמות האהובה עלי בטרילוגיה שמשדר הרבה אנושיות וכנות, גם אם הוא לא הכי כנה בעולם.
לפיניק, שמסתיר צד יפה ונחמד מתחת למעטה של ציניות.
לג'והאנה החוצפנית והמעצבנת שאהבתי, שהיתה תמיד קרן אור בשבילי.
אפילו גייל, הדמות השנואה עלי בסדרה, התחבב עלי לעיתים נדירות וסנואו, הנבל הראשי ובין הנבלים האהובים עלי וכל שאר הדמויות: רו, שהזכירה לי את עצמי בגיל שתיים עשרה, בוגס הנאמן, ביטי ווייריס החכמים שתמיד אהבתי, אפי שמסתירה צד טוב מתחת למעטה השטחיות של הקפיטול, פרים החמודה והחכמה, סינה ומוות ההכנה שהצחיקו אותי וגם היו עוד משהו שהוסיף לי בספרים.
אני אוהבת את המסרים בטרילוגיה שמתחבאים מאחורי מילים או מעשים או על ידי שירים כמו עץ התלייה.
אני אוהבת את העולם ואת התחושה המציאותית שלו.
את העלילה, שאומנם יכולה להיות צפויה אבל לפעמים גם לא צפויה בכלל. את הכריכות והתרגום הנפלא.
אני אוהבת את הסרטים, שלדעתי לא ישתוו לספרים (התלקחות הכי קרוב לכך). אני אוהבת את הליהוקים ואפילו את של פיטה שהיה שנוי במחלוקת. אני אוהבת גם דברים שהם שינו ולפעמים גם כועסת על זה אבל הם היו מצוינים (חוץ מעורבני חקיין חלק אחת). וכאמור, אחרי שהם נגמרו הבור בלב שלי נפתח עוד יותר כי זה נגמר, באמת נגמר. לא יהיה עוד משהו של משחקי הרעב, לפחות בקרוב. והקריאה החוזרת שלי גרמה לזה להתרחב יותר.
בראשון נזכרתי שוב מה זה להישאר מאוחר בלילה ולקרוא.
בשני נזכרתי למה אהבתי אותו יותר מכולם: כי הוא מראה שהמשחק האמיתי לא נמצא בזירה אלא בחוץ ושיש קרה גדול עוד יותר.
ואת עורבני חקיין, האחרון, אהבתי יותר עכשיו והייתי נותנת לו חמישה כוכבים כמו השאר כי המסר שיש בו חזק יותר מכולם.
ואני יודעת שלמרות שזו כנראה הפעם השלישית שאני קוראת את הטרילוגיה, זו כנראה לא תהיה הפעם האחרונה.
אחזור אליו במקרים שאזדקק לספר טוב.
אחזור אליו שישאלו אותי מהן סדרות הספרים שאהבתי כשהייתי נערה.
אחזור אליו שאתגעגע לדמויות ולעולם.
אחזור אל הjוויה, האנדרנלין והכיף.
אחזור אל הזיכרונות.
אחזור אל חבר ותיק ואהוב.
כי לא משנה שיש פחות אוהבים לטרילוגיה ויפחתו בעתיד, לא משנה ששונאים את זה, לא משנה שהספרים יורדו בסופו של דבר ממדפי חנויות הספרים, אצלי הוא תמיד ישאר על המדף שך הספרים שאני אוהבת בלבי. הוא יזכה למושב של כבוד ואפילו לזה הארי פוטר לא יזכה או שר הטבעות.
"ספרים טובים לפעמים משאירים אותך פעורי פה וחסרי מילים", כך שמעתי בעבר ככל הנראה.
כך שאני מצטערת אם זו לא היתה הביקורת הכי טובה בעולם, פשוט זה מה שאני יכולה לומר.
לאחר שקראתי את הספר פעם נוספת, חשבתי על משהו. שבעצם כולנו כלים במשחק אחד גדול.
המשחק של החיים.
המשחק הזה לפעמים תוקע לנו סכין בגב וצוחק עלינו, לפעמים אנחנו מנצחים בו ולפעמים מפסידים. לפעמים מתייאשים ולפעמים רק רוצים לחזר עליו שוב ושוב.
אולי זה קצת מעיק לפעמים לחזור על משחק החיים הזה שוב ושוב, להיות כלי משחק של אנשים אחרים.
אבל יש משחקים גרועים בהרבה.
היו שלום
https://www.youtube.com/watch?v=Y7iqf9wJBPU
