אני קורא סדרתי. 15 ספרים של אוסטר, 20 של מורקמי, 17 של צוויג, 11 של פרימו לוי, 10 של מאיר שלו ועד עתה 34 של אפלפלד. הבנתם את הרעיון. כשאפלד נפטר לפני חמש שנים ב-2019, החלטתי לא לקרוא את ספרו האחרון משום שהביקורות לא החמיאו לו ורציתי לשמור על הזיכרון המתוק. אבל זה הציק לי והחלטתי כן לקרוא ולסגור מעגל.
לוטה, שחקנית מזדקנת יהודיה מגיעה לפסגה. לא, לא לפסגה האמנותית שלה, לפסגת ההר, מקום בו ניתן לגור ב-1937 הרחק מההמון הסואן. ללוטה תמיד ניתנו תפקידי משנה קטנים ותמיד שכנעו אותה שאין תפקיד קטן, יש תפקיד שמבוצע רע. היא אכן השתכנעה והתפרנסה איכשהו מזה. ללוטה בת והיא נפרדת ממנה ועולה להר, לאכסניה בה מתגוררים כעשרים יהודית תחת חסותו המיטיבה של באלאבן.
בנובלה זו אפלפלד בא משום מה בחשבון עם אופיו של היהודי. זהו לא אופי של אדם נועז וחדשן. זהו אופי של אנשים העושים חשבונות קטנוניים, אנשים המרבים לרטון, להתכופף, להות מובלים ולא מובילים. מאחורי אפלפלד עשרות ספרים ודווקא באחרון שלו הוא סוגר חשבון, שכנראה רצה לסגור מזמן.
אבל בפסגה גרים אנשים שהחיים לא תמיד היטיבו עמם, וגם אם כן, הרי עתה ב-1937, אירופה כבר אינה מקום נעים ליהודיה והם צריכים להתרחק מחברת אנשים. בתה של לוטה נשואה לאוסטרי נוצרי, אדם קשה ובלתי מתפשר.
אבל לא הסיפור הוא העיקר כאן, ההגשה האפלפלדית הידועה כן. השפה פשוט מרהיבה והדברים שנאמרים נוגעים ללב. אז כן, 35 ספרים קראתי משל אפלפלד עד עתה, יותר מכל סופר אחר וזה לגמרי מובן. אין שני להגשה שלו, כנאמר, ואיני מוצא מי שימלא מקומו. הרי גם מאיר שלו כבר לא מתהלך במקומותינו, אף לא אוסטר.

אני אוהב את אפלפלד ואת כתיבתו. חבל שאיננו איתנו עוד.
זהו ספרו האחרון והוא אכן מסתיים בחטף, כאילו היה לאפלפלד משהו נוסף לומר...
הספר כתוב בסגנון הכתיבה המרכז אירופאי שסיפר על ההוויה בבתי המרפא ההריים, מאד דומה לסגנון כתיבתו של תומס מאן.
אבל מעבר לכתיבה המדהימה ("החשכה ריחפה כפקעות צמר שחורות") ישנם כאן הרבה מסרים שכל אחד יכול למצוא לפי נטיות ליבו: המאבק ברחוב היהודי בין החלק המתבולל ושונא עצמו לבין החלק שמתעקש להסתגר ולא להכיר בשינויי העולם שמבחוץ, המאבק ליצירת "היהודי החדש" מול המציאות של היהודי המזרח אירופי, ואפילו הזדקנותו של הקיבוץ... את הכל ניתן למצוא כאן בשורות וביניהן.
תענוג צרוף. לפחות לי.

בספרו האחרון, נובלה בשם "הפסגה", עוסק אפלפלד, כמו ברבים מספריו הקודמים, ביהודים מנותקים שמחפשים את מקומם בעולם. אותם יהודים מתבוללים, שונאי עצמם, יהודים ששכחו מה זה להיות יהודים, כפי שאמר פעם מנהיג אהוב שהביאנו עד הלום, מתגוררים ב"מרכז רוחני", ספק מעון קבע ספק קומונה לקשישים שממוקמת בפסגת גבעה באזור כפרי באוסטריה. את המקום הקים סייס אמיד, הנושא את השם הלא מאוד יהודי באלאבן, עבור יהודים חלושי גוף ואופי, כדי לעקור מתוכם את פגימותיהם היהודיות ולעשות מהם אנשים בריאים בנפש ובגוף, מתעמלים, מוציאים את מזונם מן האדמה ומדברים גרמנית צחה בלי שמץ מבטא - אקצנט בלשון המחבר.

עלילת הספר מתרחשת בשנת 1937, על ספה של מלחמת העולם השנייה והשואה, והיהודים שגרים במרכז הרוחני לא יודעים שהם עומדים על פתחו של הר געש. הדמות הראשית בנובלה היא לוטה שלוס, שחקנית תיאטרון זוטרה שפוטרה ממשרתה וכל מכריה, כולל בתה היחידה, מתנכרים לה, ובאין ברירה היא מגיעה אל המעון של באלאבן. היא אינה תופסת מקום מרכזי בנובלה, ולצדה מוצגת גלריה של דיירים נוספים, איש איש וכאביו, זיכרונותיו ושיגיונותיו. שלוס בגרמנית הוא ארמון, והמילה מזכירה גם את האנשלוס - הסיפוח הנאצי של אוסטריה, שכרונולוגית אמור להתרחש בחפיפה לסדר האירועים בספר, אך הוא אינו מוזכר בו. אם לכך כיוון המחבר, אין לדעת.

לא מדובר בפסגת יצירתו של אפלפלד, רחוק מכך, העריכה החפוזה ניכרת בטעויות הגהה ובמחסור בסימני פיסוק. בעמ' 123 נכתב כי חיפוש של דייר נעדר בשלג הזכיר לחלק מיושבי המעון את מלחמת העולם הראשונה, אף שלפני מלחמת העולם השניה היא לא נודעה בשם הזה. יחד עם זאת, כמו תמיד אצל אפלפלד, אני מוצא קסם מרגיע בשפה, מין עברית מנומסת מאוד, שבה משתקפת שפת המקור הגרמנית, וההתרחשויות, שברובן אינן מסעירות, נפרשות בקצב איטי שיש בו שלווה. הצלחתי אפילו למצוא הבזק של הומור בנובלה, כאשר אחד מדיירי המעון, יהודי חלוש שהגיע למעון כדי לתקן את אורחותיו מתוודה באוזנייי לוטה על פגימותו: "היהודים, גבירתי, חייבים להודות, פגמיהם רבים מאוד. אני עצמי מניתי בעצמי כמאתיים פגמים, ואין זה מספר קטן כשהמדובר באיש אחד".

הספר מתמקד בנפשה של לוטה שלוס- שחקנית יהודיה מתוסכלת בערבו של האנשלוס-אחד משיאי החייתיות האנושייים . אי שם במוסד-בית מרפא, בית אבות-מרכז לחנוך מחדש מבודד מאד. קבוצה של יהודים עמוסים ברגשות אשם על היותם יהודים-על היותם שונים. התכנסו לחיים משותפים במטרה לעבור שינוי להיות כמותם... בחסות "מורה הרוחני" באלבאן הגדול שאמור ללמד את הדרך. הכישלון כצפוי צורם. בספר זה כבשאר כתביו תובנות ורגישות אנושית. הוא מצליח להעמיק לחדור לנשמת הקורא-להשאיר חותם שלא ניתן להסרה.