ראשית, לכל החברות והחברים שנה טובה ומתוקה, בריאות טובה ונחת רוח בכל מעשיכם .

מדינה בכל מחיר, סיפרו החדש של תום שגב מבחינתי הוא חד צדדי לשלילה , ותאור אישיותו ומעשיו של בן גוריון הוא חד צדדי תוך מחיקת הצדדים החיוביים שלו, ובכך מדגיש שגב את השתייכותו הפוסט ציונית, הייתי כמעט
מתאר את עמדתו של שגב כאנטי ציוני כאשר תיאור אישיותו של ב.ג כמעט מביא את הקורא לכדי קבס ולא פעם האנטגוניזם בתיאורים מעורר זעם וכעס על עצם היותו של ב.ג ראש וראשון בסוכנות ובמיוחד בכל הנוגע ליחסו המגעיל ומעורר הכעס על התייחסותו ליהודי אירופה שבין 1940-45 נשמדו בידי הנאצים ועוזריהם בעוד בארץ ישראל חיו היהודים במין שלווה וחוץ מדאגה פרטיקולרית של משפחות בארץ שהיו קשורות ביחסים אישיים פרטיים עם יהודי אירופה ובמיוחד פולניה ומערב ברית המועצות.
לשיא הגועל הגיע ב.ג בדרך התייחסותו לשליח ההונגרי שהגיע לארץ בניסיון לסגור עיסקה עם אייכמן על הצלת מיליון מיהודי הונגריה (יואל ברנד).
התנהגותו המניפולטיבית והכוח הפוליטי שהיה בידיו של ב.ג , שימש אותו לרמוס ולזרוק כל מתנגד או לדרכו או לשיטתו כאשר שאר החברים במפלגה עומדים מהצד ומסכימים עם דרכו בשתיקה של פחד והסכמה בשתיקה.
התיאורים של שגב כל כך קשים שממש קשה להאמין שאדם כמו ב.ג מגיע לדרגת כוח ושליטה בלא מצרים כששאר החברים עדים להתנהגות לא כל כך נורמאלית ונורמטיבית למנהיג שאמור להפגין דרגה מסיימת של
אמפטיות וכושר הקשבה לאזרחים וחברים במפלגה, שלא להזכיר בני משפחתו הקרובה- אביו, אישתו פולה וילדיו.
לדעתי רק בשאלת הריאליזם הפוליטי שלו יש הסכמה כללית , ואולי רק בגללה נולדה מדינת ישראל למרות הכשלים והחבלות שנתקיימו בה.
מבחינתי הספר מעולה אבל הקורא צריך להתכונן שלא ב.ג כזה הכרנו ולא איש כזה יכול לשמש כדמות להיזדהות לאומית וזאת בגלל אופיו הגרוע וחולשות האנוש שהאיש הפגין בכל מיני מקרים.

שנה טובה לכולם וקריאה נעימה.
טוביה

מבחינתי זוהי הפעם הראשונה שאני קורא ביוגרפיה על דוד בן-גוריון. וזה איננו פשוט! כי תום שגב שחיבר אותה כתב כאן עבודה ממש ברמה אקדמית, עם הערות-שוליים ועם ביבליוגרפיה שלמה! עבודה שיחד עם כל הנ"ל תופסת כשמונה מאות עמודים! אין שום קושי לקרוא את מה שמסופר לנו כאן! הכתיבה של שגב קולחת עם אנקדוטות רבות ומעניינות כי בן-גוריון כמו שאנחנו יודעים היה אדם מיוחד וקשה לנו לתאר את תולדות הציונות בארץ בכלל והקמת מדינת ישראל בפרט – בלעדיו...
יש כאן תיאור מלא של חייו החל מעיר הולדתו פלונסק שבפולין ועלייתו לארץ בתחילת המאה העשרים, כשעדיין שלטה כאן האימפריה העותומנית. בן-גוריון התבלט די מהר כאחד ממנהיגי מפלגות הפועלים ששלטו כאן בתקופת "היישוב" ועשייתו הציבורית שהביאה אותו לתפקידים חשובים כמו מנהיג ההסתדרות ומאוחר יותר יושב ראש הסוכנות. יש כאן תיאורים של מאבקיו עם יריביו הפוליטיים, בין בתוך מפלגתו ובין ממפלגות אחרות. למעשה כשקוראים את הביוגרפיה הזאת אנו מקבלים שפע של פרטים על כל המאורעות החשובים שקרו בארץ ישראל עוד לפני קום המדינה. למשל רצח ארלוזורוב המזעזע, שהיה השבר הגדול הראשון בין השמאל ותנועת הפועלים בארץ לבין תנועות הימין שהונהג אז בידי זאב ז'בוטינסקי - רצח שגרם לשנאה נוראה והדדית שנמשכה שנים רבות ויש אומרים – עד ימינו אלה... בנוסף לעניינים הפוליטים החשובים כמו למשל "ועדת פיל" שהמליצה לראשונה על חלוקת הארץ עוד בשנות השלושים, אנחנו מקבלים פה המון פרטים על חייו האישיים והאינטימיים של בן-גוריון; מתוודעים לדמותה של פולה אישתו, אותה הכיר בשהותו הכפויה בארה"ב. וגם את מה שמאוד הפתיע אותי! שפע הנשים שבגד בה איתן! גם בארץ אבל בעיקר בחו"ל! עקב חייו הציבוריים והפוליטיים נסע בן-גוריון לעתים לתקופות ארוכות ביותר לחו"ל בעיקר לאירופה ולארצות הברית ושם היה לו גם את הזמן וגם האפשרות המעשית לעסוק בנוסף לענייניו המדיניים בכל מיני עסקי-אהבה מזדמנים!...
החשוב הוא שבן-גוריון הפך בתקופת טרום הקמת המדינה ובשנים הראשונות של מדינת ישראל למנהיג הבלתי-מעורער שאחראי בצד הצלחות מדהימות, כמו ניצחון הישוב היהודי הקטן יחסית במלחמת השחרור נגד כמה צבאות ערביים שונים גדולים ומצוידים היטב! ועוד עניין מדהים הוא הצלחת המדינה הצעירה שזה עתה נולדה, לקלוט בתקופה קצרה יחסית המונים רבים של עולים-חדשים מכל ארצות תבל! עולים במספרים עצומים שהשלישו את אוכלוסייתה! מובן שיחד עם זאת היו גם כשלונות שהיו מעין מחלות ילדות של המדינה הצעירה והענייה עדיין. קליטת העולים ההמונית הובילה למתחים חריפים בין העולים מארצות ערב שנקלטו כאן בתנאים קשים וטענות על קיפוח שכולנו מכירים אותן ואין צורך להרחיב בכך... מה שמאוד מודגש כאן הוא שליטתו הכמעט-אבסולוטית בכל מה שקרה אז במדינה. הוא שלט ביד ברזל ולא היסס להפעיל כוח רב כשחשב שזה נחוץ! גם מימין כמו למשל בפיצוץ האוניה אלטלנה והמיזוג בכוח של ארגוני הפורשים לצה"ל אך גם משמאל! כשהוא פירק את הפלמ"ח שנשלט בידי מפ"ם ומאוחר יותר כשחיסל את "זרם העובדים בחינוך". מה שהיה מעניין אצלו הוא שבצד היותו איש רוח שלמד יוונית עתיקה כדי שיוכל לקרוא את הפילוסופים היווניים במקור הוא היה מאוד פרגמטיסט וכשהבין שקשר עם גרמניה החדשה (המקוללת –אז) יכול לפתור בעיות כלכליות גדולות של ישראל הענייה, הוא לא היסס ליצור איתה קשרים ולקבל את כספי פיצויים שהצעידו את המדינה קדימה. מה שמאוד בלט לי בתיאורים בספר של אותה תקופה הוא עד כמה שהמדינה הצעירה הייתה אז ענייה! ויש רבים מאיתנו שהיו אז ילדים ואולי זוכרים את תנאי החיים הקשים שהיו כאן בשנות החמישים... התרשמתי מהעובדה שמאבקיו הפוליטיים היו לעתים מאוד קשים ויצריים וכשהוא שנא בלהט או סתם לא אהב מישהו הוא לא ברר במילים כלפיו! כך זה היה כלפי זאב ז'בוטינסקי, חיים ויצמן (עד כמה שקשה להאמין) משה שרת (בו זלזל) מנחם בגין, (האיש שיושב ליד יוחנן בדר) פנחס לבון (גיבור "הפרשה" אותו סילק מראשות ההסתדרות) ואחרון חביב לוי אשכול! שלא יכול היה לסלוח לו שתפס את מקומו... ופתח נגדו במלחמת חורמה! ויש עוד רבים שלא הזכרתי... קשה להעביר בסקירה זו אפילו בתמצית ספר שיש בו כל כך הרבה מידע אבל מבחינתי מדובר בספר מרתק שאני ממליץ עליו!

הקריאה מרתקת וקולחת, הרבה מאוד מידע, חלקו ידוע וחלקו פחות. אבל אין כוכב חמישי היות ולטעמי ה"עצים" כתובים מצויין אך יש בעיה עם ה"יער". לאורך הקריאה גוברת התחושה כאילו לדעת הכותב כל המפעל הציוני וחלקו של בן גוריון בו הוא מעין גחמה היסטורית שיש בה בעיקר סימני שאלה והרבה הרפתקנות. בן גוריון מתואר בכל רבגוניותו ומורכבותו לחיוב ולשלילה, אך מודגשת מאוד שאיפתו האובססיבית לשליטה, מה שכנראה בלתי נמנע אצל מי שמוכן לשלם את המחירים על מנת לעמוד בראש. הערבים לאורך הסיפור הם נוכחים/נפקדים, אולי בכוונה כדי להדגיש את הדעה שהמהלך הציוני החליט במודע לא 'לספור' אותם לאורך כל הדרך. ההחלטות הערביות כלפי המפעל הציוני מוצגות כגזרת גורל, כאילו כך מוכרחים היו לנהוג בכל שלב ושלב ולכן נשאר להתרכז רק בטעויות הציוניות כביכול. כשקוראים על השתלשלות המאורעות השונים עולה מדי פעם השאלה, עם כל כך הרבה 'פאשלות', איך בכלל הוקמה המדינה למרות הכל? איך ניצחנו במלחמת השחרור שבה מוצג בן גוריון כמנהיג מלחמה לא מוצלח שאינו מבין בביטחון? איך נקלטו מאסות של עולים בזמן כל כך קצר? איך הוקמו מאות ישובים בתוך שנים ספורות? וכו' וכו'. גם בלי פאתוס ציוני, ההבחנה המתבקשת בספר כזה בין ה'קטנות' ל'גדולות' קצת מפוספס.

ליום ההולדת של בעלי חובב הביוגרפיות קניתי לו את הספר הזה, ואחרי שקראתי מאמר ביקורת פרובוקטיבי על הספר החלטתי שלא אקרא אותו, לא מעניינות אותי הרפתקאותיו מחוץ לנישואין של המנהיג שאני מעריצה כמו שלא מעניין אותי איזה מהנערים העדיפו אפלטון ואריסטו או אהבותיהם של באך או ברהמס.

לאחר כמה חודשים לקחתי את הספר לידיים ומאותו הרגע לא עזבתי אותו. תום שגב כותב קולח ומעניין את ההסטוריה של מדינת ישראל דרך עיניו של בן גוריון החל מהקונגרס הציוני הראשון בראשותו של הרצל, ועוד לפני כן מילדותו של בן גוריון בפלונסק (רוסיה/פולין).

באותה הזדמנות למדתי קצת מי אלה כל בעלי שמות הרחובות בערי ישראל ומה תרומתם לעשיה: אוסישקין, גולומב, נורדאו ובלפור. את ז'בוטינסקי וברל כצנלסון כמו גורדון וטבנקין בכל זאת כבר הכרנו איכשהו.

וכך לאורך הספר אנו עדים על חתירתו ללא לאות של בן גוריון לנסות להביא ביטחון לעם היהודי וזאת רק דרך מדינה, כמובן לא בלי לרצות להוביל ולשלוט במהלך העניינים דרך הקמת מפלגת פועלי ארץ ישראל - מפא"י, הנהגת ההסתדרות וכן עמידה בראש הסוכנות היהודית שבעצם היתה ממשלה זמנית עד להקמת המדינה שהיה ברור לו שתקום. גם לאחר שקמה המדינה הוא לא היה רגוע לגבי הביטחון לעם היהודי ולכן זמן קצר אחרי קום המדינה התחיל לארגן את הכור בדימונה.

הספר מספר גם על מצבי הרוח של ב.ג., נסיעות וחופשים ארוכים ממשפחתו, התפרצויות כעס בעיקר יותר ויותר לעת זיקנה, התבודדויות וכן גם הזדקקות נואשת לחברי הילדות שלו. אבל הרי ידוע - נחמדים אמיתיים לא מנהיגים עמים ולא מובילים אותם ליעדים גדולים.

מעטים הם המנהיגים שקמו בסדר הגודל של בן גוריון שחתר והקים לעם נרדף מולדת. אגב הוא התחיל כסוציאליסט אבל הוא בהחלט לא המשיך כך ולא היה שמאל, רעיונותיו למשל לגבי התושבים שישבו פה בארץ היו מאד פרגמטיות אם אפשר לקרוא לזה כך.

על כל פנים הוא היה האדם הנכון בשבילנו ובזמן הנכון, רק בל נדבר על השואה כי פה אין לי מה להגיד.

היתה פעם התחכמות כזו: "מהו ההבדל בין הר לבין מנהיג? - הר, ככל שמתקרבים אליו הוא גדל". הספר הזה מציג תצפית קרובה ומקטינה על דוד בן גוריון: אדם קטנוני, כפייתי, חסר השכלה פורמלית, אגואיסטי, חסר-כריזמה בצעירותו, עסקן פוליטי שעלה לגדולה לאחר שכל המנהיגים הראויים ירדו מהבמה. המעניין בכל זה הוא שהקטנה אישית זו של דוד בן גוריון אינה מקטינה את דמותו ההיסטורית, לא את פועלו, ואפילו לא את הביוגרפיה הזו. הספר הזה כתוב ע"י מספר מוכשר, והוא נקרא בנשימה עצורה למרות העומס המבהיל של הפרטים והאירועים המתוארים בו. קרה כאן משהו היסטורי, שמנהיג בינוני בצעירותו, עסקן מושבע ואדם שלא בלט בתכונותיו כמנהיג לעומת מנהיגים ציוניים בני-זמנו - הפך בהדרגה למנהיג החשוב ביותר שקם למדינה-שבדרך, עד כדי כך שהוא מזוהה כיום כאבי האומה ומייסד המדינה, נביא, מעצב הלאומיות החדשה, מצביא. צריך לקרוא את הספר הזה כדי לראות כיצד הוא הופך בהדרגה מאחד משורת המנהיגים לאיש החשוב ביותר בתקופתו, לאיש שקיבל את ההחלטות המכריעות, שקבע את העקרונות למדינה הצעירה.

זה די מדהים לראות את הסתירה בין האיש הלא-מושלם הזה לבין האופן בו הנהיג את התנועה הציונית ואח"כ את המדינה הצעירה. ישנם דברים שמעולם לא נתתי אליהם את דעתי, כמו את דעיכתו הארוכה כאדם וכמנהיג, כמו הדרך בה איבד בהדרגה את שליטתו במפא"י ובממשלה, וכמו העובדה שבשלב מסויים של חייו איבד את המצפן ואמר דברים והיפוכם בהפרשי זמן קצרים ובצורה מביכה לעמיתיו ואפילו למי שקורא את הספר הזה. אבל הספר הזה הוא חשוב לקריאה: הוא מציג לנו דמות אנושית פגיעה וחסרה שמצליחה למרות הכל לעורר השראה ולהוביל בביטחה את המדינה הצעירה אל חוף מבטחים, והוא מאפשר לנו להיפגש שוב עם ההיסטוריה הציונית.

המחבר הוא בעיקר עיתונאי ולא היסטוריון, ולכן הוא מספר סיפור שמתמקד באיש עצמו ודרכו באירועים העיקריים של הציונות. זה איננו ניסיון לספק ניתוח אנליטי של התהליכים. וזה מספיק טוב כדי שזה יהיה ספר מרתק. זו גם חוויה מיוחדת ללמוד על הניגוד בין הדמות האנושית המיוסרת לבין פועלו המונומנטלי של האיש שבזכותו קיימת היום מדינת ישראל. ממליץ לקרוא.