זה היה אמור להיות הספר שיוכיח אחת ולתמיד לקוראי אתר זה שזכיה בפרס בוקר אינה בעוכרי הספר ולא צריכה להפוך אותו לצנינים בעיני הקורא. זה כמעט עבד, אבל אז 100 דפים לפני הסוף הספר נהרס. או לפחות כך הרגשתי כשסיימתי אותו.
אני אוהב עבי כרס. אני לא קורא הרבה מהם. ספר עב כרס הוא סוג של מחוייבות שאם היא לא צולחת אתה עלול להיות שבוי בה לזמן רב, אבל כשהיא עובדת, זה נפלא. הספר הזה מעל 800 עמודים ועד עמוד 700 בערך הוא היה נהדר.

יש הרבה מחשבה בספרים מהיכן להכנס לעלילה. מההתחלה? מהסוף ואז לחזור? מהאמצע? בהתפתחות הדרגתית או בזריקה של הקורא למי העלילה הקרים והעמוקים ( הסגנון האהוב עלי ). אלינור קטון בחרה נקודת כניסה מצויינת . שנים עשר אנשים מתכנסים בחדר עישון במלון. בחוץ סוער וכשזר מגיע ונכנס בפתאומיות לחדר כולם משתתקים ומתנהגים כאילו אין קשר בינהם. זה לא ראשית הסיפור אבל גם לא אמצעיתו והאסוציאציה שפתיחה כזו יוצרת מיד היא כינוס הבלש את כל החשודים לפתרון הרצח.
אדם עשיר נעלם ובאותו לילה זונה שהייתה איתו נמצאת מעולפת בצד הדרך מסוממת. האם היה רצח? איפה הגופה ומי הרוצח?
למעשה רוב הספר כתוב כתעלומת רצח כאשר לא ברור אם בכלל היה רצח ומניעיו.

זה רומן היסטורי שמתרחש בניז זילנד ב1866 בעיירת כורי זהב. מסתבר שהייתה גם בהלת זהב בניו זילנד. ניו זילנד היא אחת המדינות היפות לטייל בהן . שופעת ירוק ומים אבל זה לא ניכר מהספר . היא אפורה וגשומה וקרה.
הספר בנוי משניים עשר חלקים ( כמו חודשי השנה – או מופעי הירח ) החלק הראשון הוא הארוך ביותר והוא רובו של הספר וככל שמתקדמים מתקצרים החלקים ונוצרת תנועה של תאוצה.

הספר מאוד קריא ו "זורם" . יש בו חורי עלילה והתנהגות לא מובנת של דמויותיו אבל זה חלק מהקסם שלו. הבעיה מבחינתי הייתה שלקראת 7/8 מאורכו הספר מגיע לנקודת הסיום. נשארים דברים פתוחים ולא מובנים, אבל שם נגמר הספר ואז במעיין כתיבה מואצת הוא חוזר להתחלה. להתחלה שלפני פתיחת הספר ובעצם מסביר את הקשרים של הדמויות בספר . הרבה ספרים עושים את זה . רומן רוסי וכימים אחדים של שלו הם דוגמא טובה לספרים שמסתובבים סביב אירוע ובחלק האחרון מספרים אותו. גם שם זה מיותר ,מבחינתי, האירוע והשפעתו נטחנו כל כך הרבה בספר שלא צריך את הפרטים המדוייקים של איך הוא קרה.
100 העמודים האחרונים של הספר מנסים למלא את החללים שיצרו את הקסם בסיפור. הסבר אחד הוא סוריאליסטי וכמעט פספסתי אותו, אבל הוא החלק הטוב בחזרה לאחור. החלק השני , הריאליסטי , הוא פשוט גרוע. יש דברים שעדיף להשאיר לדמיון.

זה ספר שיש בו גימיק. השם : המאורות, שמות הפרקים ואורכם וטבלאות ההורוסקופ. בשבילי הגימיק והשמות המיוחדים חלפו מעל הראש ויתכן שפה פיספסתי חלק ממה שהסופרת ניסתה להעביר. בסופו של דבר הגמיק , לדעתי, השתלט על הנרטיב וחבל.

זאת לא דיסהמלצה. אהבתי את רוב הספר ואולי לאחרים הוא יעבוד יותר טוב.
עשו מהספר סדרה שלפי הטרילר היא לא נצמדת לנרטיב:
https://www.youtube.com/watch?v=kW0PMsvmsLg

מילה אחרונה על פרסים ובוקר בפרט. אני מסכים שזכיה בפרס זה או אחר לא בהכרח מעידה על טיב הספר, אבל היא גם לא נוגדת אותו. בשבילי זו עוד רשימה של המלצת ספרים שאולי או אולי לא אוהב. מתוך רשימת הספרים שזכו בפרס בוקר מהיווסדו קראתי שמונה ספרים . מתוכם שניים אהבתי מאוד ( חיי פיי וילדי חצות ) והשאר נעים בין אהבתי לבסדר. יש לי לפחות ארבעה מהם ברשימת קריאה עתידיות. שניים מהרשימה לא סיימתי.
את הספר הזה לא בחרתי בגלל הפרס. הוא נבחר בגלל השם המסקרן , עוביו, העטיפה היפה וכי הוא השלים לי מסע עולמי לניו זילנד.
יצאה לי לקרוא 3 סופרות ניו זילנדיות שנה שעברה. את שלושתן אהבתי ובשלושתן היה משהו מעט quirky או שובב אבל אני לא חושב שזה משהו על כתיבה ניו זילנדית. רק הספר הזה התרחש ממש בניו זילנד.

חשבתם פעם על פרסים ספרותיים? אני חשבתי עליהם בכל פעם שנגרם לי מפח נפש, אחרי קריאה של ספר שזכה בפרס יוקרתי. אני לא יכולה לומר - אם כי כבר שמעתי מישהו שאומר ולא פעם אחת - שכל זוכי פרס כזה או אחר הם גרועים. אבל אפשר לומר בזהירות שיש פרסים שנסתר מבינתי ההיגיון הטמון מאחורי בחירתם. למשל פרס נובל לספרות, ש-18 חברי ועדת הפרס ממונים לכל חייהם. עדיף להם ספר שאינו קריא מדי, שהסופר מייצג את מדינתו, ויש בו ייצוג גבוה יחסית (יחסית למספר הספרים היוצאים בהן לאור) למדינות עולם שלישי. אתם מדמיינים לכם את הדיונים המתקיימים שם, בין חברי ועדת הפרס? "יש לי סופר ניגרי" מצהיר אחד "שכתב ספר על ציפור שיר צבעונית, בניב של בני שבט הבודוסטאן" "זה לא משתווה לספר שלי" מתלהם השני "כתוב בניב איסלנדי עתיק, ומתאר 100 צורות של שלג" "כן", אומר השלישי "איסלנד כבר זכתה אצלינו, לא? עם לכסנס, נדמה לי. והם מאד עשירים שם וגם לא קולטים הגירה, אז..."

הספר הזה זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2013. ראיתי אותו על המדף בספרייה - צח ונקי, עדיין לא נפתח. לשאלתי ענתה הספרנית שאיש טרם קרא אותו. חשבתי שזה בגלל אורכו הבלתי סביר - 806 עמודים בפונט צפוף וקטן. חזרתי אתו הביתה וגם בסימניה לא מצאתי שום רמז למישהו שקרא אותו או חיווה את דעתו. מה שנראה לי מפליא ומיהרתי לקרוא אותו. 122 עמודים עד שם הצלחתי להגיע. כתוב בסדר אבל מתיש אותך כמעט מהתחלה. עם סיפור לא ברור (לפחות עד עמוד 122 הוא לא ברור) המון דמויות שקשה להבין מה הן עושות בסיפור, אריכות פרטנית עד קטנונית של כל פרט בסיפור המעשה, שמות עולים ויורדים במהירות, כל אלה לא גרמו לי להתעניין או למהר לחזור לספר.

אני לא אומרת שזה ספר גרוע - אין לי אפשרות לדעת אחרי שקראתי חלקיק ממנו. אבל קטון אינה ממהרת לגרום לקורא להתחבר לספרה, ומותחת את סבלנותו עד קצה הגבול האפשרי. הספר יוחזר לספרייה כשהוא עדיין נראה חדש - לדעתי אחד הבודדים שייראה שם כחדש עוד חודשים ושנים. רק דבר אחד מעניין אותי - עד איזה עמוד הגיעו חברי ועדת הפרס כשקראו אותו?

806 עמודים!!! אבל כתובים בכשרון רב. סיפור מרתק המשלב עלילה עם סיפור היסטורי של עיירות כורי הזהב בניו זילנד במאה ה- 19. נכון שלעיתים קשה לעקוב אחר העלילה, הרבה דמויות שלכל אחת סיפור משלה המשתלב איכשהו בדמות האחרת.ראיתי את הביקורת על הספר של מי שקראה עד ע' 122 ואשר פסלה אותו. כנראה שועדת פרס בוקר לשנת 2013 עשתה את מה שאני עשיתי - קראתי עד ע' 806 . הסיפור מעניין, לא מעט עלילות משנה, יש פה הרבה אנתרופולוגיה המתארת אורח חיים בתקופה שונה עם דמויות של מהגרים - סקוטים, אירים, סינים, אנגלים ועוד היוצרים חברה חדשה סביב הבהלה לזהב. אהבתי! מתאים למיטיבי "לכת" המסוגלים לא להיבהל מהעובי של הספר.