השעות הקטנות של הלילה. מים נושקים למים, דף נושק לדף, אני גומעת את הדפים בשקיקה מרוסנת, בקצב שמכתיבה לי עטו של הסופר. הקטנטנה המונחת בחיקי גומעת אותי בלהיטות, מכתיבה לי את שעות הערות והשינה. שתינו מתענגות, כל אחת מן המשקה שלה, והיא שולחת לי חיוך רפלקסיבי מסטול וממיס. אני מסטולה מעייפות אבל נותנת לעיניים שלי לרצד על עוד כמה שורות לפני שמניחה את הספר, גם היא מותירה את הפיטמה בפיה עוד קצת לפני שמתנתקת ממני.
התנתקתי מכאן בתקופה האחרונה. שינויים רבים התרחשו בחיי, שינויים טובים שמילאו את כל כולי. לא הייתה לי פניות לכתיבה, בקושי לקריאה. שבועות רבים לא הייתי באמצעו של אף רומן ראוי לשמו. רק לאחרונה חזר לי החשק לחזור ולהתהלך בין מדפי הספרייה, רק אחרי שרוקנתי מתוכי את הקטנטנה, חזרו משפטים להירקם בראשי.
קטנטנה אחרת, שגופה הנשי זעיר אך מעוצב היטב, היא אחת מגיבורי הספר. שמה קטינה. קטינה סובלת מחרדות המשבשות את חייה. חושך מבעית אותה. בלילות אינה מסוגלת להישאר בגפה. הספר נפתח בפגישה אקראית בינה לבין יוסף, הגיבור הראשי, אשר עלה מבגדד בשנות החמישים. קטינה היא בת יחידה, צברית בת צברים, והללו שולפים קוצים דוקרניים נוכח הקשר המתפתח בין השניים. האב, יעקב גולן, הוא עובד בכיר בשירותי הביטחון, אדם בעל אישיות עוצמתית ונוכחות כריזמטית שדי בשמו לפתוח דלתות בתנופה. דלתות התעסוקה, לעומת זאת, סגורות בפניו של יוסף, העולה מעיראק שאין ביכולתו וברצונו להתמזג עד תום בסביבה הציונית העוינת את מוצאו, ועל מופנמתו ושתקנותו הטבעיים נוספת שכבה של חשדנות ומרירות. אתו של יעקב נתקלת בשכבה זו בבואו לתהות על קנקנו של יוסף, אך הוא עצמו איש קשה שאבהותו הרכה כחמאה והמשתדלת יתר-על-המידה להחליק את חיי בתו, רק מקשיחה את מפגשיו איתו. שיחותיו עם יוסף הן זירת קרב מדממת, אך גם בעלות עניין רב לקורא. השניים אנשים אינטליגנטים, וכך גם הדיאלוגים ביניהם, שכמו במשחק שחמט בין יריבים שווים יש בהם צעדים, מהלכים, ניסיון לצפות את כוונת היריב, ושקט מרוכז בין לבין. את השקט הזה סמי מיכאלי אינו מתפתה להפר בהסברים, וזוהי אחת ממעלות הספר. אם יעקב ויוסף אינם זקוקים להכביר במילים כדי להבין האחד את השני, חזקה שגם הקורא.
בספר שני צירי עלילה מרכזיים. הראשון, תעלומת
חרדותיה של קטינה. כמו יוסף, איננו יודעים מה הגורם להן, ומדוע היא ממלאת את פיה מים מול האדם לו היא נושקת. פחדיה מרחפים מעל ההתרחשויות כמו עננה רעילה, וטוענים את הספר במתח שמחזיק את הקורא דרוך עד סופו.
בציר השני אנו מלווים את יוסף בעבודתו ברשות המים, אותה קיבל בזכות היכרותו עם קטינה. יחד עם חברו המחוספס לצוות הזוגי, הם חורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה ומודדים את ספיקת מקורות-המים של המדינה הצעירה. אם סברתי לתומי שמדובר במקצוע רגוע כמו פכפוך מעיין, הרי שהדימוי המתאים לו הוא הניגוד המוחלט: אש וגופרית. מעיינות מהבילים עד עילפון, קירבה לגבולות ואש אויב, שרפות, שיטפונות, דרכים משובשות שיש לפלס - העבודה הציעה אפשרויות מוות מגוונות, אך גם עצמאות ונוף בתולי. אתרי הטבע בו מתרחשות הרפתקאותיהן של המודדים והאמיצים מקבלים מקום של כבוד, ומי שמכיר את הסביבה הגיאוגרפית יהנה כנראה אף יותר. גם משימת המדידה עצמה מצוירת לפרטים, אך לו נמדוד את הבנת הקורא הממוצע (כמוני למשל), ספק אם הייתה מספקת. נספח על אופני המדידה והמכשירים המשמשים לה יכול היה להועיל. הספר מסתיים בסצנת הישרדות מרהיבה בריאליזם שלה, שהמונח ספיקת מים מקבל בה משמעות מחודשת.
כשניגשתי אל הספר (בהמלצתו של בעלי חובב המים והמעיינות), העובדה שהגיבור עיראקי פיתחה אצלי ציפייה לפגוש ספר דומה בתוכנו ובסגנונו ל"מפריח היונים" (וכן המשכו "תרנגול כפרות"), ממנו נהניתי מאד. לא היה בסיס לציפייה הזו, והיא אכן התבדתה. אין קשר בין השניים. בעוד מפריח היונים אופטימי, ססגוני, ומסופר בפשטות בהירה, הספר הנוכחי אפל, איטי, עשיר בדימויים יפים ומתוחכם יותר. אם הראשון הוא נהר הירדן אחרי הפשרת השלגים, הרי שהאחרון הוא יאור שורץ תנינים.
לא תכננתי לכתוב ביקורת בקרוב. אולם אהבתי ונהנתי מהספר, וחרתה לי כמות הביקורות המעטות שזכה לו באתר. הוא ראוי ליותר.
