זה ספר לא קל. לא בהגות שלו (יש קטעים שלא הבנתי ונראה לי שגם לא אבין) לא בנושאים שהוא עוסק בהם: מוות, זיכרון, בדידות, אובדן, השלמה. לא הסיפור האישי. או האירוע במשפחה. אני זוכר שקראתי את הספר לפני הרבה זמן ויותר דילגתי בחלק הראשון והתעמקתי בשני והפעם, כשהתגלגל איך שהוא הספר שוב אלי, בדיוק להפך.
דניאל אוסטר, דודו של פול, היה ראש עיריית ירושלים הראשון לאחר קום המדינה ונאבק דאז באי-הפיכתה לעיר בינלאומית. האמת, קטע. בספרים שלו בכלל הוא חושב על מקריות:

הוא זוכר שבאביב 1966, זמן לא רב אחרי שהכיר את אשתו לעתיד, נשבר אחד מקלידי הפסנתר שלה: פה שמעל לדו האמצעי. בקיץ ההוא נסעו שניהם לאיזור נידח במדינת מיין. יום אחד, כשעברו ברגל בעיירה כמעט נטושה, נכנסו לאולם אסיפות ישן, שלא השתמשו בו זה שנים. שרידים של איזו אגודה היו פזורים בכל מקום, רשימות שמות. האולם היה מאובק ושומם, להוציא פסנתר שניצב באחת הפינות. אשתו החלה לנגן (היא היטיבה לנגן) וגילתה שכל הקלידים פועלים פרט לאחד: פה שמעל לדו האמצעי. זה אולי הרגע שבו תפס כי העולם ימשיך לחמוק ממנו לעד.

זה ספר מחשבות. שלוקים קטנים. רסיסים מהחיים. לא מעט על ספרים. יונה ופינוקיו ורובינזון קרוזו. בייסבול. יש גם בבלת. ספר שגורם לך לדפדף, ומה שמשונה זה שכל פעם אתה מדפדף על חלק אחר.

“האשה הזקנה זכרה ברבור שלפני שנים קנתה בשנגחאי בסכום מגוחך. העוף הזה, התהלל הרוכל בשוק, היה פעם ברווז שמתח את צווארו בתקווה שיהיה לאווז, והביטו עכשיו! - הוא יפה מדי למאכל.
ואחר-כך הפליגו האשה והברבור על פני אוקיינוס שרוחבו אלפים רבים של לי, ומתחו את צווארם לעבר אמריקה. בדרך המתה האישה באוזני הברבור: ״באמריקה תהיה לי בת בדיוק כמוני. אבל שם אף אחד לא יאמוד את ערכה לפי עוצמת גיהוקו של בעלה. אף אחד לא יסתכל עליה מלמעלה, כי אני אדאג שהיא תדבר אנגלית אמריקנית מושלמת. שם תמיד כרסה תהיה מלאה מכדי לבלוע פירור של עצב. היא תדע את כוונתי, מפני שאתן לה את הברבור הזה - יצור שהיה ליותר ממה שקיוו לו״.
אך כאשר הגיעה אל הארץ החדשה, באו פקידי הגירה וחטפו ממנה את הברבור שלה, והאשה נותרה חובטת בזרעותייה ורק עם נוצת ברבור אחת למזכרת. ואחר כך היה עליה למלא כל כך הרבה טפסים עד ששכחה מדוע באה ומה הותירה מאחור.
כעת האשה היתה זקנה. והיתה לה בת שדיברה רק אנגלית מושלמת. כבר הרבה זמן רצתה האשה לתת לבתה את נוצת הברבור הבודדה ולומר לה: ״הנוצה הזאת אולי נראית חסרת-ערך, אבל היא באה ממרחקים והיא נושאת את כל כוונותי הטובות״. והיא חיכתה, שנה אחר שנה, ליום שבו תוכל לומר זאת לבתה באנגלית אמריקנית מושלמת״.

ספר יפה, עשוי וכתוב בייחודיות. עוסק בנושא הגירה ומפגש תרבויות, זהות עצמית וחברתית, בחירות בזמן ייאוש - בעת מלחמה פנימית, בין עמים, במשפחה. נושאים אחרים בין השורות - מצוקת התבונה שנעלמת, ריקנות מודרנית ומנגד עולם גס ומיושן. זה סיפור על מרוצת דורות - על דברים שעוברים ומשתנים או רק מחליפים מסכה. הספר סיני, נראה לי שבסופו של דבר הוא דורש לקבל את התואר הזה - עורמה, חריפות, תרבות עתיקה, ערכי מזל ושמחה. סין-אמריקה.

אפשר לקרוא אותו כמו קובץ סיפורים נפרדים - סיפור הצב בבריכה, התאומים העזובים, סיפור גבירת האגם - לבין ספר שמלכד נקודות מבט שונות למקשה אחת.

״מסכת האירועים המתוארים בספר זה מתרחשת בשנים 1740-1745. בימים ההם השתרעו מושבות האדם הלבן לחופי האוקיינוס האטלנטי של צפון אמריקה ובעמק נהר ההדסון. יערות בראשית עבותים כיסו אזורים נרחבים, ובהם מצאו להם מחסה האינדיאנים אדומי-העור״.

הדמויות בספר: זוג חברים: נתנאל באמפו, צייד הצבאים, איש יערות צעיר ; הרי הנמהר - מגיע אל האגם הגדול ביערות לחזר אחרי ג׳ודית, הבת של טום הזקן ; טום הטר - ימאי לשעבר, איש נוקשה שמגדל את שתי בנותיו בעצמו בבית על האגם ; ג׳ודית הטר - בתו הבכורה של טום, יפת-מראה וחזקה. מכירה את אנשי הישוב והקצינים אבל מתגוררת עם אביה ביער ; הטי הטר - אחותה של ג'ודית ובתו השניה של טום. פשוטה, תמה, קשורה למשפחה ולכתבי הקודש ; צ׳ינגצ׳גוק - המנהיג הצעיר של שבט המוהיקנים וחברו של באמפו. הוא מגיע לאגם בגלל מלחמה עם בני שבט אחר ובגלל שאהובתו, וה-טה-וה, נפלה אצלהם בשבי ; רייונוק - מנהיג שבט המינגו, ערמומי, אכזרי ואמיץ ;

הספר נכתב כחלק מסדרת ספרים שהמפורסם בהם הוא ״אחרון המוהיקנים״. הספר הוא אחרון וראשון. אחרון - בגלל שהסופר ג׳יימס קופר כתב אותו דווקא אחרי שהוא כתב את כל ספרי הסדרה. ראשון - בגלל שמבחינה כרונולוגית מתואר בספר כל מה שהתרחש לפני שאר הספרים.
אני התחלתי לקרוא בספר (הטוב בסדרה בעיני) כאילו זה הספר הראשון שעלי לקרוא (כתוב על הכריכה - ״הראשון מבין ארבעת הספרים״). רק אחר-כך הבנתי את הסדר בו הספרים נכתבו. ובאמת, יש בו משהו מהבשלות של להיות האחרון ומהראשוניות שיש לפתיחה.

חשבתי להתחיל את הביקורת דווקא בציטוט של בלז פאסקאל:
״הרינו מוצאים עמידה זו באמצע בין שתי קיצונויות בכל כושרותינו כולן. חושינו אינם קולטים כל דבר קיצוני; שאון רב מדי מחרישנו ; אור רב מדי מעוורנו ; מרחק רב מדי וקרבה רבה יותר מדי מפריעים בעד ראייתנו ; אריכות יתר וקיצור יתר מעמעמים את הדיון ; אמת רבה מדי מהממת אותנו ; יסודות ראשונים מובנים מאליהם יותר מדי בשבילנו ; תענוג רב מדי למשא הוא עלינו ; הרמוניה רבה מדי לא נעימה במוסיקה ; אין אנו חשים לא את החום הקיצוני ולא את הקור הקיצוני ; כל התכונות שיש עמן גוזמה יתרה, אין אנו קולטים אותן: שוב אין אנו מרגישים בהן כי אם סובלים אותן. גיל רך מדי וזקנה מופלגת, השכלה רבה מדי ומועטה מדי. כל הקיצוני הריהו לנו כאילו אינו, ואף אנחנו איננו קיימים מבחינתו: הוא נעלם מאיתנו, או אנחנו ממנו״.

מוגלי, גור אדם, נחטף מהכפר שלו על ידי טיגריס בשם שיר-חאן וגדל אצל משפחה של זאבים. אמא-זאבה ואבא-זאב מביאים אותו אל מועצת העם החופשי (מועצת הזאבים) כדי שכולם יקבלו את גור האדם ללהקה. המועצה מתכנסת כל ירח מלא בין היתר כדי שהזאבים הבוגרים יכירו את הגורים החדשים, ככה שלא יפגעו בהם והם יהיו חופשיים להסתובב עד שיהרגו את האיל הראשון בעצמם.
חוק הג׳ונגל קובע שאם יש וויכוח בקבלה של גור ללהקה צריכים לתמוך בו שניים שהם לא ההורים שלו. אבל מי יתמוך בילד של בני אדם? באלו, דוב חום שמלמד גורי זאבים על חוקי הגונגל מוכן ללמד אותו ובאגירה, פנתר שחור, תומך בו ומשלם עליו פגר של פר אחד.

״רועה בקר זה אחד המקצועות העצלים בעולם. הפרות הולכות ולועסות, שוכבות לנוח, אחר כך מתקדמות שוב, והן לא גועות אפילו. והתאואים אומרים משהו לעיתים רחוקות, אבל נכנסים בזה אחר זה לבריכות ומתקדמים לעומק הבוץ עד שרק אפיהם ועיניהם הכחולות-בהירות מציצות מעל פני המים, ואחר כך הם שוכבים כמו בולי עץ. השמש מרקידה את הסלעים בחום והילדים-רועים שומעים דייה אחת שורקת לה בשמיים. הם ישנים ומתעוררים, ישנים ומתעוררים שוב, וקולעים מעשב יבש סלים קטנים ומכניסים לתוכם חרגולים. או שהם מתבוננים בחרדון על הסלע. אחר כך הם שרים שירים שבסופם סלסולים ונדמה כאילו היום ארוך יותר מחיי אדם. הערב יורד והילדים קוראים והתאואים קמים במאמץ מתוך הבוץ הדביק, ברעש שנשמע כמו יריות רובים שיורים בזה אחר זה, וכולם משתרכים על פני המישור האפור בחזרה אל הכפר״.

יש בספר עוד סיפורים שקיפלינג הוסיף לסיפור המרכזי אבל לטעמי הם פחות טובים מהסיפור של מוגלי. הסיפור על כלב הים חביב, והשאר פחות.

את העצים אנחנו בעיקר נושמים, האם אפשר להבין אותם?
אפשר לסגל קצב מתאים, היכרות ארוכת-טווח, עצים הם עניין איטי במיוחד.

בספר נתקלתי בקיץ האחרון. זה ספר מדע רך - כלומר ספר שעניינו להכיר. הוא נכתב בידי יערן שחי ולמד את היערות סביב הבית שלו.
הוא בנוי בצורה של פרקים קצרים - 40 נושאים כשלכל נושא מוקדשים כמה עמודים. יש חזרות ויש פרקים יותר עמוסים אבל הרוב מעניין ומציע זווית אחרת על עצים.

קטע מהספר - על היחס בין עצי חוף לעצי יבשה:

How does water get to the forest, anyway, or - to take a step back - how does water reach land at all? It seems like such a simple question, but the answer turns out to be rather complicated. For one of the essential characteristics of land is that it is higher than water. Gravity causes water to flow down to the lowest point, which should cause the continents to dry out. The only reason this doesn’t happen is thanks to supplies of water from the clouds, which form over the oceans and are blown over land by the wind - a few hundred miles of the coast. The farther inland you go, the drier it is, because clouds rained out and disappear. When you get 400 miles from the coast, it is so dry that the first deserts appear.
Trees have a large surface area covered in leaves. Each summer they use masses of water from within, which they release into the air through transpiration. this water vapour create new clouds that travel farther inland to release their rain. As the cycle continues, water reaches even to the most remote areas. This system works so well that the downpours in some large areas of the world, such as the Amazon basin, are almost as thousands of miles inland as they are on coasts. From the ocean to the farthest point inland there most be forest, and, more importantly, the coastal forest should stand to serves as the foundations for it all; If it do not exist, the link falls apart...

צרפת שנת 1794. הפלג האזרחי משתלט על מוסדות המלוכה הישנה. רובספייר עולה לשלטון. מערפות עולות ויורדות. מגילת זכויות אדם מופצת ברחבי המדינה. באוויר ריח של שינוי פוליטי - אירופה בוחנת ומסגלת את עצמה לדרכים בלתי מוכרות. משפחה של סוחרים של אריגי משי בפרברי מארסיי. הצעירה משלושת האחים, דזירה, איז'ני כינוי חיבה, יוצאת לחלץ את אחייה אטיין שנתפס על-ידי השלטונות בגלל שהיה כבייכול עם קשרים למשטר הישן. היא נרדמת בחדר קבלה צפוף של פקידי ממשל. חייל צעיר מלווה אותה לבית שלה אחרי שהיא מתעוררת ומגלה שכבר שיחררו את אחיה. הם משוחחים, והצעירה מחליטה בגחמה של הרגע להזמין אותו ואת אחיו, איש צבא צעיר בשם נפוליאונה, לבית המשפחה שלה - היא רוצה למצוא שידוך לאחותה הבכורה עם אחד משני האחים.

"אין קרבן, אף לא הקרבת החיים...המילים הללו העירוני משנתי. כשאדם יודע שהגיע עד לקצה גבול חייו חושב הוא בוודאי על העבר, על נעוריו, על שנות התקווה והציפייה. בזכרונו עולה איזו משוכה, נוף, נערה צעירה אשר נשענה לצידו והרי לא עבר עדין זמן רב מאז ראה לאחרונה את אותה הנערה. סיגליות בפארק פורחות עתה, אנשי משמר עומדים בטלים בחדר ואין להם מה לעשות, על כן מצווה איש על אחד מהם שיקטוף סיגליות בשעה שהוא עצמו חותם על מכתב התפטרות מתפקידו".

כתוב ברגישות, עם עומק ועוצמה. יש מכשול של שפה גבוהה אבל זה גם חלק פנימי של המכשולים של הדמויות. הספר מבוסס על אירועים שהיו אבל בעיקר איך שהמחברת מצליחה להעלאות את התקופה על הכתב. לא יודע כמה קל להשיג את הספר אבל אם נתקלתם בו

שרלוק הולמס הוא חבר נאמן (ממש כמו ווטסון בשביל הולמס). באמת. הוא תמיד נמצא שם על המדף, קורץ, מעשן, מעניין, איש אמת. כאילו מושלם אבל טועה, גאוותן אבל גם ענו, דקדקן אבל מפספס.
בסיפורים יש הרבה ידע, מגוון מעמדות, טיפוסים, אנשים. יש להם אופי מוסרי חזק אבל לא צדקני, ומסביב לונדון של סוף המאה ה-19 והנופים של אנגליה.

״זה לא ילך ווטסון! צחק. הבה נטייל לאורך הצוקים ונחפש ראשי חץ מאבן צור. לכך יש סיכוי רב יותר מאשר למצוא נקודת אחיזה בבעייה שלפנינו. להעביד את המוח ללא חומר מחשבה מספיק זה כמו להאיץ מנוע ללא כל עומס. זה הורס את המנוע. אוויר ים, שמש וסבלנות, ווטסון, והשאר יבוא מאליו״