תמיד כמהתי לכתוב ספר ביוגרפי על חייה של אימי מכיוון שאני חושבת שהיא ראויה לכך, ראויה לכך שקולה יישמע, קול האדם הקטן שמאורעות גדולים נחתו עליו.
ספרים כמו טירת הזכוכית, המספרים סיפור חיים קודר ובלתי יאומן, לכאורה, מאשרים זאת.

למרות שקראתי אותו לפני מספר שנים, רשמיו המזעזעים עודם מהדהדים בתוכי.
רישומים של משפחה לא מתפקדת, שהילדים נאלצים להתבגר טרם זמנם ולחוות חוויות קשות אינספור. מדוע? מדוע לעולל זאת לילדים זכים ורכים בשנים?
בעודי נזכרת בספר, ידי מתהדקת לאגרוף. אב אלכוהוליסט. משפחה לא מתפקדת. המילים ממשיכות לחתוך בבשרי, הדמעות מציפות את העיניים והגרון חנוק. אני מנגבת בכדי שבני המשפחה האחרים לא יראו זאת ויתחילו בהמטרתן של שאלות חטטניות, טורדניות.
כל רצוני שלא ירגישו בדבר ולא אצערם בצערי במקום לשמחם בשמחתי.
אולי לחלקכם סיפור כזה הוא סיפור בדיוני, קוראים, מזדעזעים ושוכחים, ממשיכים בשגרת יומכם, נאנחים בהקלה שאתם חיים חיים שלווים ורגועים, אך לא עבורי.

אימי היקרה, הנפש היקרה לי מכול, עמוד הטווח של הבית, גזע העץ האיתן שענפיו פורצים כאפיקי נחל שוצפים, גדלה במשפחה לא מתפקדת. סביר להניח שהרשויות היו מתערבות, אילו היה הדבר מתרחש כיום, והילדים היו נלקחים. בלי הנד עפעף אך התקופה ההיא, שנות ה-70 של המאה הקודמת, המצב היה אחר, המודעות הייתה אחרת.
למה אני מתכוונת משפחה לא מתפקדת? ענייה, עוני שאילץ את סבתי להיעדר שעות רבות מן הבית מכיוון שהיא הייתה המפרנסת היחידה. כל הדאגות הכספיות הושלכו על ראשה. לא היה לה רגע דל בחייה האומללים וידועי הסבל והצרות.
אב לא מתפקד, נעדר ימים רבים מן הבית, וכאשר הוא שב ממסע נדודיו, יותר נזק מתועלת הוא עושה. כשאתה מכור לטיפה המרה, קשה מאוד לנהל בית לתפארת, השימוש בידיים, אלימות תמידית ואירוח חברים שיכורים בכל ערב, מעשנים, שותים עד הלילהף נהפך לטבע שני.
ואמא שלי, כשמגיעה הביתה, בהיותה בת 15, נאלצת להתמודד עם גברים מבוגרים ממנה, לסלק אותם מן הסלון, גברים שברגע של שיכרות עלולים לעולל לה דברים. והמחשבה שזינקה במוחי כשהיא סיפרה לי את כל זה, איך לעזאזל היא לא פחדה?
ואיך לעזאזל היא לא ניסתה להתאבד בכל פעם שהיא ידעה שהיא צריכה להגיע לבית כזה, שהאימא מצויה שעות רבות בעבודה, והאב נעדר מן הבית, והיא צריכה לדאוג לכול כי היא האחות הבכורה, להיות מעין אמא קטנה?
וברגע של שיכרות ושל עירפול חושים, מים מתחלפים בשמן מנועים, ואמא רצה עם אחיה הקטן לשכנה במקום לבית חולים, מנסה לא לדאוג, להיות בוגרת, בוגרת מכפי גילה כי אם לא היא, מי יעמיד את המשפחה הקורסת הזאת ממילא על הרגליים? מי יילחם בשיניו בכדי לאחות את השברים ולהרכיב את התצרף שחלקיו התרוממו להם ברוח ועפו לכל קצוות תבל?

אינספור פעמים התלוננתי על זוטות. אינספור. ותמיד אימי אמרה לי את הדבר הבא, כדרך קבע, דרך חיים היצוקה בגופי וזורמת בדמי:
תגידי תודה שלא עברת את מה שעברתי. אני משתדלת יום-יום לעשות הכול כדי שלא תעברי את מה שעברתי אז.

דווקא ברגע כזה, כשאני נזכרת מה שנאלצה לעבור, מגיל ינקות ממש, הדמעות מתחילות לרדת ואני שונאת את עצמי. אני שונאת את עצמי שלפעמים אני אגואיסטית, שאני כפוית טובה, שלמרות שאנחנו לא עשירים, לא נאלצתי לעבור את מה שעברה, שיש לי חיים נעימים בסך הכול ושהיא ואבא עובדים כמו חמורים כדי לפרנס אותנו,
ושאני יכולה ללמוד,
ולבנות לעצמי עתיד,
ולהתחתן,
מה שהיא לא יכלה כי היו לה דאגות מרובות מאוד, אנשים רבים לדאוג להם.
את כל הכסף שהיא חסכה היא נתנה לבני משפחתה,
עזרה לסבתה,
לאח שלה,
לדוד שלה,
ואני לא צריכה לעשות זאת,
אני לא צריכה לעבוד קשה על מנת לתת את כל הכסף למשפחתי המורחבת,
אם ישנה אפשרות, למרות הקושי הכלכלי שדוחק בנו מעת לעת,
אני יכולה לחסוך את חלקו.
לראות את האחרים לפני עצמך, לראות את אחיך ואימך לפני עצמך.

והעובדה החשובה: אבי אדם נורמטיבי יחסית. גם לו יש קשיים אומנם וחיי עימו לא היו מרגליות ושושנים אך הן כאין וכאפס לעומת מה שאימי עברה. היה קושי גדול אומנם להתוודע למשבר הגדול שפקד את משפחתי והעובדה שאבי זמן מה לא חי בבית אך צלחנו אותו.
הצלקות המטאפוריות מעטרות את גופי אך אני חשה שהתחזקתי מן המשבר. נעשתי אדם אחר. אישה אחרת.


זו הסיבה מדוע הקריאה בספר זה ערערה אותי. היא הזכירה לי את אשר אמא נאלצה לעבור, ובדומה לג'אנט, היא לא וויתרה, היא לא ינקה דפוס התנהגות דומה, אלא להפך, צמחה מתוך ההרס ונשבעה בתוך תוכה שאת ילדיה שלה לא תגדל באותו אופן,
היא לא תזניח אותם ותגדל באהבה רבה, אהבה שלא הוענקה לה אישית.
היא הצליחה בכך.

את הספר עצמו קראתי לפני זמן רב אך נימתו הרגישה, המרגשת והנוקבת נצורה בליבי גם שנים אחרי.

לאחר שהתבגרה והתחתנה, חייה של אימי לא נעשו מתוקים כדבש, אף הם, חייה החדשים, היו רצופים טלטלות. גם בהם העוני והחולי דפקו על דלתותיה, ממתינים בסבלנות אין קיץ להתפרצות המיוחלת, בה יוכלו לכופף אותה מטה מטה אך היא נלחמה, היא נלחמה בשיניים בכדי ליצור למשפחתה החדשה עתיד טוב, חיים שלה לא היו מכיוון שנולדה למציאות קשה.
למרות כל הקשיים והאובדן שהיא נתקלה בו שנים אחר כך, היא לא וויתרה.

כאשר אני קוראת ספר שכזה, שמתאר משפחה לא מתפקדת, אסונות שפוקדים את האדם, אני נזכרת בקושי שהיא עברה. בכל טריקות הדלת שהיא נתקלה בהן, ובאופטימיות הנצחית שלה. במימרה הקבועה: יהיה בסדר. לא להתייאש.
ספר כזה גורם להשתדל לגייס את כל הכוחות הנפשיים האצורים בי ולייחל להצלחה. בסופו של דבר מה אימי רוצה? שאצליח. שתדע שכל הקרבותיה ומלחמותיה האינסופיות היו לא לשווא.
למרות הצלחותיה הכבירות בתחום הקריירה, היא החליטה להניח הכול בצד ולהתרכז בגידול משפחתה האהובה.

טירת הזכוכית, חיים קטנים, וזרח הלילה, ספרים אהודים מאוד, המתארים מעין איוב מודרני שלא שפר עליו מזלו, שדרכו הסלולה רצופת סלעים, לא אבנים, סלעים ענקיים שמקשים את ההליכה, הוא המציאות.

כולי תקווה, ואני בדרכי לשם, מפלסת את דרכי אט אט אך בבטחה, שביום מן הימים היא, אימי שניפצה את כל הסלעים בחייה וממשיכה לנתץ ולנפץ גם כיום, האם שליגלגו על משפחתה, משפחה עם הורים בעלי מוגבלות, תספוק ידיה בגאווה, וכך כל קרוביי, אלה החיים ואלה המתים יווכחו שהגעתי למשהו בחיים. להישג גדול. שהשמעתי את קולי ותרמתי את תרומתי למפעל העצום הזה שקרוי חיים. מפעל גדוש כל טוב אך גם כל רע וידעתי לנתב לעצמי נתיבים ולסלול לעצמי דרכים. להיות אדם בעולם הזה ולהניח את כף רגלי בבטחה.
לראות את בני משפחתי כמודל והשראה. כיצד החיים מערימים קשיים ואתה מחליק את דרכך בין הקשיים הנופלים להם ממרומים. להנציח את אלה שאינם. אלה שחייהם נגדעו באיבם. ולזכור את החיים, להעניק להם משמעות נוספת.
איני מרבה לפרט על חיי הפרטיים אך לעיתים ישנם ספרים או מצבים שהם מחייבים זאת.

ספרים כאלה, שמתארים אירועים כמעט בלתי אפשריים, וכיצד הדמויות שנסחפו בעל כורחם "להרפתקה", מצליחות להחלץ ולספר על עצמן ועל הקורות אותן. להמשיך להיות אופטימיות למרות התופת והרוע שעברו. ג'אנט היא אישה מדהימה והזכירה לי מאוד את אמא. היא שאבה כוחות ממקור לא ידוע, לא ידוע מאין הכוחות האלה להמשיך בחיים, לדבוק בהם בעיקשות. כשקוראים סיפור חיים כזה הצרות מתגמדות להן. מגחיכות את עצמן. אתה חושב לעצמך: על מה ולמה התרגשתי מעניין פעוט כל כך כשהאדם לצידי או בספר שזה עתה עיינתי בו עשה את הבלתי ייאומן?

ספרים כאלה מכניסים אותך לפורפורציות.
מעניקים לך צלם אנוש דווקא כשצלם האנוש אינו קיים או חבול מאוד והכול מקרטע. לפרוץ מתוך החשכה אל אור היום בתנאים שאינם תנאים היא ממלאת. למצוא את הכישרון החבוי בעת קשה היא מתת אל.
לא עובר יום בלי שאני מאחלת לעצמי להיות חצי ממה שאימי ואחיה היו. שצלחו את החיים בגיל כה צעיר ועשו דברים גדולים שאנשים חולמים עליהם. אז חלקם מתו בגיל צעיר,בדמי ימיהם ממש, אבל הם חיו כל יום כאילו זה יומם האחרון. הגשימו את עצמם. נאבקו למען מטרתם ולמען משפחתם בתנאים לא תנאים. ולעניות דעתי, זו גבורה אמיתית, גבורה אמיתית שאני הקטנה רק מייחלת לה.
גם אני הקטנה, כל רצוני לעשות את הבלתי אפשרי. לנסוק גבוה אל השמיים, ולדעת שהשמיים הם הגבול ואין דבר העומד בפני הרצון. גם לא מסכת ייסורים יומ-יומית אינה גזרת גורל. כל חומה היא חומת זכוכית שבהנף יד אפשרי לשבור.

סיפורה האוטוביוגרפי של הסופרת האמריקאית ג'אנט וולס, הסיפור הבלתי יאמן הזה מתחיל כשג'אנט נוסעת במונית למסיבה וכשהיא מציצה מבעד לחלון,
היא רואה את אימה נוברת במכולת זבל גדולה ואז מסתבר שהוריה חיים כהומלסים ברחובות ניו יורק.
הזיכרון הראשון של ג'אנט מתחיל בגיל שלוש כשהיא נעמדת על כיסא ומבשלת לעצמה נקניקיות,
היא ידעה שאימה עסוקה בציורים שלה ולא תתפנה להכין ארוחה לילדיה, על כן אם הם רוצים לאכול, הם יאלצו לדאוג לעצמם...
אם תהיתם איך הסתיים הבישול הזה, אז הוא הסתיים בכך שהחצאית שלה עלתה באש והיא אושפזה בבית חולים עם כוויות חמורות.
הוריה, רקס ורוז מרי וולס, הורים משכילים שהתעקשו לחיות ולגדל את ארבעת ילדיהם בדרך ייחודית להם.
האב רקס עבד בעבודות מזדמנות והאם עסקה באמנות רוב הזמן,
למרות שהייתה מורה בהכשרתה,
היא העדיפה לצייר ולכתוב שירים וסיפורים.
האב היה מכור לאלכוהול ורוב הזמן המשפחה נדדה בדרכים.
הם התגוררו בבתים ישנים ומטים לנפול וכשהנושים החלו לרדוף אחריהם,
הם שוב ארזו את מיטלטליהם הדלים, נסעו למקום אחר והתחילו שוב הכול מחדש...
לאב היה חלום לבנות למשפחתו טירה עשויה מזכוכית, היו לו תוכניות ושרטוטים שהוא הכין.
הוא גם בנה מכונה שתוכל למצוא זהב.
קשה לקרוא על הזנחת ארבעת ילדי המשפחה בידי הוריהם, על רעב, בגדים קרועים ובלויים, קור מתמיד,
מגורים בבתים ללא מים זורמים וללא חשמל, אב אלכוהוליסט שיעשה הכול כדי להשיג בקבוק משקה
ואם שלא יודעת מהי אחריות הורית ועם זאת הילדים יצאו חכמים באופן מיוחד.
הסופרת ג'אנט שמספרת על חייה וחיי משפחתה, עושה זאת ללא ביקורת שיפוטית וללא כעס על הוריה,
היא פשוט מספרת על מה שעברה.
היא אפילו מרגישה חמלה על הוריה.
מומלץ בחום.

קראתי את הספר הזה בפעם הראשונה לפני כמעט 20 שנים, כשהייתי בתיכון. לא הייתי אז הורה ולא ידעתי הרבה על החיים, ולכן גם חוויית הקריאה הייתה בטח אחרת. זכרתי את הספר מאוד לטובה, כספר מצוין.
כיום, אני נשוי ואב לילדה קטנה, וחוויית הקריאה בספר הייתה קשה מאוד. זה ספר טוב, אולי אפילו טוב מאוד, ולכן הוא כל כך קשה. ההזנחה ההורית המתוארת בו, האגואיסטיות של ההורים, הדברים שהם מעבירים את ילדיהם בגלל תפיסת עולמם הקיצונית- כל אלה היו לי קשים. אבל כיום אני גם מבין שבדיוק בגלל התיאורים האלה, וגם בגלל תיאורי החיים בצל העוני, זהו ספר "חשוב", שהרבה אנשים צריכים לקרוא.
זוהי לא יצירת מופת. בחלקים מסוימים הרגשתי שהספר קצת חוזר על עצמו ואפשר היה לקצר. אבל זו חוויית קריאה חזקה, לפעמים יפה, לפעמים מצחיקה, לפעמים מכמירת לב, הרבה פעמים מכעיסה.
מה אפשר לבקש יותר מספר?

הספר הזה כל כך ריגש אותי, טילטל והצחיק והעציב... אבל בעיקר בעיקר גרם לי לחבק את הילדה שלי כל כך חזק ולהבטיח לה בכל ליבי שאדאג לה כל עוד נשמתי באפי.
הספר הזה הוא סיפור חייה הבלתי ייאמן של ג'אנט וולס ושלושת אחיה. ממש כמו שכתוב על הכריכה האחורית, הוריה היו משכילים, אינטילגנטים, אבל החליטו לחיות את חייהם בדרכים ביחד עם ארבעת ילדיהם הקטנים. האם אני מסכימה עם דרך החיים הזו? ממש לא. אבל חייבים לציין שגם הם, בדרכם, האמינו בלב שלם שהם נותנים לילדים שלהם את הטוב ביותר ומכינים אותם לחיים הבוגרים בצורה הטובה ביותר.
הספר כתוב מצויין! שפה קולחת וכתיבה נעימה. הסופרת כותבת על הוריה ומשפחתה ביד חומלת למרות הכל. היא מתארת את זכרונות ילדותה וכשאני קראתי אותם בתור אישה מבוגרת, בתור אמא, הרגשתי את הלב שלי מתכווץ בכל פעם מחדש. היו הרבה פעמים שהייתי חייבת לעצור כי תוך כדי קריאה נזכרתי שמדובר בסיפור חיים אמיתי לגמרי: היא מתארת סיטואציות מסויימות בעיניה של ילדה, ואני שקוראת אותם כמבוגרת רק רציתי לצעוק ולטלטל את ההורים, את מערכת הרווחה ואת כל העולם בשביל הילדים האילו. סיפור ההתבגרות וההשרדות של ילדי משפחת וולס הוא לא פחות ממדהים. ההחלטה שלהם והמעבר והיציאה מתוך החיים האילו שההורים שלהם החליטו לחיות. מעניין גם שדווקא שם המשפחה שלהם Walls, קירות, הוא מה שההורים שלהם לא היו מסוגלים לתת להם. לא קירות במובן הפיזי של בית חם, וגם לא קירות מטאפוריים של תמיכה והגנה. כמו טירת זכוכית, הכל היה שביר כל כך. ולמרות כל זה המשפחה הזאת נשארת מלוכדת וחמה בדרכה שלה.

זה לא ספר חדש, אבל אם קרה ועוד לא קראתם- אני ממליצה מאוד!

בובע מייסעס של סינדרלה מודרנית. כך אני מסכמת את הספר.
האבא סיפר מעשיות לילדה והילדה מספרת מעשיות לקוראים. והם מתים על זה.
'טירת הזכוכית' למבוגרים הוא כמו 'אשמת הכוכבים' לנוער. שני הספרים מניבים שלל ביקורות משתפכות ודומעות, וידויים מרגשים, כעס על העולם הלא צודק ותלי תלים של זיכרונות ילדות ותובנות הוריות.

וכל זה בגלל סיפורי מעשיות.


ילדים שגדלים באינקובטור הוֹרִי גם אחרי שיצאו מהרחם, כשהם עטופים, מוגנים ומכורבלים כמו אתרוגים יקרים, כנראה יהיו רכיכות חולניות ושבריריות הנידפות ברוח. ילדים שמקבלים את החיים בזאפטה לפנים, יקשיחו ויהיו עמידים יותר.
המוטו של ההורים לבית וולס הוא "מה שלא הורג אותך מחשל אותך" אלא שהילדים שלהם עמדו במבחן הזה יותר מדי פעמים.

הדרך הנכונה היא איפשהו באמצע, בין האינקובטור לזאפטה.

מבלי להעליב, המילה 'זבל' מתארת את בני משפחת וולס באופן המיטבי: חבורת הזבל שהחיים שלה בזבל וששוחה (או לפחות משתכשכת) במיץ של הזבל - באופן מילולי. לפעמים הם הצליחו להוציא זהב מזבל - באופן מטאפורי. ואין רע בכך. סליל עץ של כבלי חשמל שהופך לשולחן קפה הוא ביטוי למיחזור ולקיימות, עוד לפני שמישהו בכלל שמע על כך.
באנגלית זה מצלצל יותר טוב: from trash to treasure


320 עמודי הספר הם more of the same.
עוד הזנחה, עוד התרשלות, עוד התנהגות אנוכית, עוד מעשה שלא ייעשה, עוד אדישות והקשחת לב שלפעמים מתפרשות כהתאכזרות. מתישהו לתוך הספר זה כבר הפסיק להפתיע ולזעזע, ומשם הסיפור הפסיק להתפתח. רמת העניין גבוהה אבל היא נותרת כל הזמן באותו מישור. הסיפור הוא כמו מוניטור שמראה קו חיים של אדם מת.
המעבר משכונת הפחונים במדבר לפארק אווניו בתפוח הגדול לא עשה טוב לספר, והחלק האחרון שלו היה חפוז, קופצני, מחורר ומרושל. אם כבר סבלנו את לכלוכית לאורך חלק הארי של הספר, הייתי מצפה שוולס תרחיב קצת יותר לגבי המטמורפוזה שהפכה את לכלוכית לסינדרלה. אולי בכך גם מתמצה ההבדל בין ניו יורק על שלדי המתכת והזכוכית מרקיעי השחקים שלה לבין המדבר וההרים הפראיים והבתוליים. זה קצב אחר ואין זמן לכלום.

הכתיבה הפאסיב-אגרסיב של וולס קצת עצבנה אותי. היא מתארת את חייה בשיוויון נפש כאילו זה קרה למישהי אחרת, והיא בסך הכל מספרת יודעת-כל אך לא מעורבת. איפה הרגש? איפה הכעס? איפה התוכחה? איפה הביקורת? איפה האצבע המאשימה? כילדה, וולס אולי לא הבינה שזה דפוק ושזה לא צריך להיות ככה - כי זה מה שהיא הכירה, אבל המספרת היא וולס המבוגרת והיא כבר מבינה שמשהו היה לגמרי דפוק. זה לא בא לידי ביטוי בכתיבה שלה. כתיבה זו מוגדרת בתקציר כ'אופן חומל' אבל אותי זה לא מאוד שכנע.
ילדים שמתביישים בהוריהם זה עצוב. כבר בעמודי הפתיחה ג'אנט וולס מתביישת בהוריה, מה שאומר שהחינוך המכיל, המקבל והאלטרואיסטי שההורים ניסו להנחיל לילדיהם ושבגללו הם קיבלו הנחה גדולה מבתם הסופרת – החינוך הזה לא הוטמע מי-יודע-מה. גם הלכידות המשפחתית המהוללת לא עמדה במבחן המציאות כי האחות הקטנה נטשה את משפחתה ועברה לארץ השמש, הבוטוקס והסיליקון, קליפורניה.

ארבעה ילדים מוזנחים, סבתא עשירה ומרושעת, אמא שנעלמת, מרתף, מחסור באוכל...
כתבו על זה פעם. קראו לזה 'פרחים בעליית הגג'. פה, בשינויים קלים, זה היה 'דרדרים במרתף'.

ראיתי באינטרנט ראיון של ג'אנט וולס אצל אופרה ווינפרי. וזה לא שראיתי במקרה - רציתי ללמוד קצת יותר על ג'אנט וולס ובין היתר הגעתי לאופרה. ראיתי אישה ג'ינג'ית יפה ומאוד מאוד מאוד passionate אבל היא לא שונה מכל אמריקאית מלוקקת שעוברת את הזיכוך שלה בדיי טיים טי.וי.
אז נכון שקידומי מכירות ויחצנות הם חלק בלתי נפרד מהוצאה לאור של ספר בעולם קפיטליסטי ונכון ש"בדרך לראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס עוצרים על הספה של אופרה בשיקגו", אבל בכל זאת, ציפיתי לראות מישהי שונה, מישהי שהילדות המיוחדת שלה הטביעה בה חותם ייחודי. ולא ראיתי. היה שם הרבה "אני ואני ואני ואני" אבל מה שלא היה שם הם ענווה וצניעות.


ואפילו לא צריך לקרוא את הביקורות כדי לעמוד על קנקנו של הספר.
מספיק לבדוק באילו רשימת קריאה הוא מופיע.
ושונרא נתנה בהן סימנים:

עתיד
ארצה לקרוא
בתכנון
הייתי רוצה לקרוא
הרשימה החמה
יום אחד
לחפש באגף המבוגרים
לקרוא
מתכננת לקרוא
ספרים שאני רוצה לקרוא
ספרים שאני רוצה לרכוש
ספרים שאקרא
ספרים שהייתי רוצה לקרוא
ספרים שצריך לקרוא
ספרים שרוצה לקרוא
עולמות שברצוני לבקר
צריך לקרוא
צריכה לקרוא מתישהו
רוצה להגיע אליהם
רוצה לקרוא
רוצה לקרוא - בעקבות המלצות וביקורות כאן

עבר
אהבתי
ביוגרפיות מרתקות
המדף שלי
המומלצים שלי
ספרים טובים שקראתי
ספרים יפים
ספרים שקראתי
ספרים שקראתי
ספרים שקראתי כבר
פשוט ספרים טובים
קוראת לסדר ממליצה
קראתי השנה
תשע"ו

ייתכן-אולי-בספק-מתישהו.. אבל מסתמן שבטוח
אולי
אולי מתישהו
מחכים לי על המדף / אייפד
ספרים שמחכים לי על המדף
שלי
מדף הספרים שלי
ספרים שממתינים שאקרא אותם
לקנות בעתיד הקרוב
אין לי - יקנה בעתיד

בלמ"ס
ג'אנט וולס
Snowkiss
רשימה
קאזו מאקינו
והכחול היום כחול מאוד
כל מיני
סיפורי משפחות
רותם
ספרים


אה, בקרוב הסרט!!! עם ג'ניפר לורנס!!!!!!
נו, לפחות זה לא יהיה עם המעצבנת ההיא מ'אשמת הכוכבים'.

הספר טירת הזכוכית כתוב טוב והקריאה בו מרתקת יחד עם זאת מספר הערות לגבי התוכן.
ההורים של המחברת נראו לי לקראת סוף הספר כדמויות כמעט פלקטיות. כל כך נעולים בתוך הדמויות שנתנו להם או שהם לקחו לעצמם שבעיני הם הפכו בלתי אמינים.
כמובן שאלתי את עצמי מידי פעם היכן היו שירותי הרווחה בסיפור הקשה הזה אבל מיד עניתי לעצמי - איפה שהם תמיד כשמישהו נזקק להם.
מעניין הקטע שבו עולה נושא ההומלסיות. כחברה אנחנו מרבים לבכות אותם ולחפש פתרונות. מסתבר שיש סוג של הומלסיות שהוא טבוע באופי עד כדי כך ששום נסיון 'הצלה' לא יעלה יפה.
לגדל ילדים באופן שהלמידה שלהם נעשית כתהליך טבעי ואורגני הוא משהו שתמיד האמנתי בו, כמובן שניתן לעשות זאת בלי הרעבה והזנחה.

חיים כשברי זכוכית

יש ספרים שהפתיחה שלהם הולמת בך בעוצמה, אך גדולתו של ספר זה בכך שהוא לא גורם לרתיעה, אלא לסקרנות ולמשיכה ההולכת וגוברת. כך היה שהתחלתי לקרוא את טירת הזכוכית, של ג'אנט וולס. הפתיחה שלו היא כל כך ויזואלית ודרמתית, כשל סרט, בו חולפת ברחוב מונית בה אישה צעירה בדרכה למסיבה, המשקיפה דרך חלונות המונית, לשולי הדרך, ולפתע במקריות, מבטה נתקל באימה הנוברת במצבורי אשפה. המונית לא נעצרת לרגע, ובכך היא מציינת מערכת יחסים סבוכה וטעונה בין האישה לאימה הקשישה, באופן שמעלה שאלה גדולה, איך הצליחה הילדה של האם החיה בשולי החברה ובתחתיתה לשרוד ולהתרומם מעוני שעלול להותיר צלקות פיזיות ונפשיות במי שחווה אותו?

וולס, לא משאריה אותך לרגע ללא תשובה, היא מחזירה אותך באחת לזיכרונות ילדותה, הממשיכים להכות אותך ללא רחם, בתיאורים ראליסטים לאופן בו עוני במדינה כמו ארצות הברית נראה ומרגיש. במקום שבו אם אתה נופל מניחים לך להתרסק, כצדק פוריטני ופרוטסטנטי הגורס שאת גמולו כל אחד מקבל, לפי התנהגותו בעולם הזה, או במלים אחרות מה שאתה מבשל לעצמך תאכל. אבל מה קורה שהמאכל כלל לא ראוי לבני אדם וקל וחומר לילדים פעוטים, שהחיים שלהם הם הישרדות לא כתוכנית ריאליטי, אלא כמציאות חיים, בה פסע ביניהם ובין מוות בסביבה מסוכנת ומזניחה?

ומעל הכל הספר הזה עוסק בשאלה גדולה, מדוע מגיע לילדים קטנים, לבטא את המחשת הפסוק המקראי, אבות (גם אימהות) אכלו בוסר ושיני בנים (ובנות) תקהינה. כך זה שהורים לא אחראים מגדלים את ילידיהם. מהי הזכות של הורים כאלה לגדל בכלל ילדים, והאם גורלם ילדיהם נגזר ברוח הפסוק התנכי, או שלמרות הכל אם הם ישרדו, הם יצוידו בכלים משמעותיים בכדי להתמודד עם מורכבות החיים, ולהעריך את הדברים הפעוטים שלעתים נראים בנאליים וחסרי ערך?

הספר הזה מתאר עוני כואב, אך הוא מצליח לעתים להעניק לו יופי ואופי מיוחדים, בפשטות שלו הנקייה ממסכות, מסתתר גם יופי שאיננו כפוף לחוקים שאנחנו בדרך כלל מתנהגים על פיהם. כשכונות העוני של פורטו שאומנם, עשויות מפחים, ויש להן צבעוניות מרהיבה, כאלה שאתה מחבב את המראה שלהן מיד, אבל אתה מייחל לעצמך, שאפילו ליום אחד בחייך לא תאלץ להתגורר בהן.

הספר הזה מעלה שאלות נוקבות, מהם חיים נורמטיביים, מהי משפחה נורמטיבית, האם בכלל יש ערך ואמת למילה נורמטיבי? מהי הורות נכונה, מה הופך משפחה ללא אחראית על ילדיה, מה גורם לבני אדם נפילה שממנה אין חזרה ותיקווה, למרות שהם משכלים, מעניינים, ובו בעת חסרי אחריות, כמו ברגעים שילדיהם נפצעים לעתים קרובות, הנדרש הוא להגיע לחדר מיון במהירות, אך ההורים מספקים לילדיהם את אמירתו של ניטשה, מה שלא הורג מחשל. האם לילדים האלה קיימת תיקווה למרות נקודה המוצא הבלתי אפשרית? זאת שאלה המעניקה לספר את נקודות העניין המרכזיות שבו.

טירת הזכוכית היא פנטזיה נפלאה, המתכתבת עם מציאות ראלית כאובה. החלום להקים בית שהוא טירה של זכוכית. חלומות ופנטזיה המשמשים לבריחה מהמציאות. משמעות הפנטזיה טמונה מהחומרים מהן היא בנויה - זכוכית שבירה שמעולם לא תגשים את עצמה. הפנטזיה הזאת המסמלת מציאות שבירה, מזכירה את פעמון הזכוכית של פלאת, לכאורה הוא מגן עליה מסביבתה, אך בו בעת חונק אותה מעצמה, ושקיפותו אל הסביבה מותירה אותה פגיעה.

הספר הזה מספק לנו הצצה חומלת לאופן בו חיינו כמו חיי הגיבורים לעתים יכולים להתהפך עלנו, להפוך אותנו לאנשים הנותרים בתחתית ללא כל תיקווה, מה שגורם לחשוב שיותר מכל אנו נדרשים לחמלה, ולרצון להיאבק במדרון התלול והחלקלק, המרכיב כל חברה חומרנית כשוט, אם לא תרוויח מספיק, אם לא תנהג כמצופה ממך, תחליק למטה. הספר הזה מספר על אנשים שמראש ויתרו על מרוץ העכברים, אולי משום שלא היו בנויים לכך, ואת האופן בו הם וילדיהם נדרשו לשלם את המחיר. ספר כואב, יפה בדרכו שלו, ומעורר מחשבה עגומה ותיקווה גדולה.

כבר קרה בעבר שהודתי ליותר מקורא אחד בסימניה על המלצה לספר. אבל אף פעם לא הודתי לשתי קוראות שסקירה אחת גרמה לי להחליט לא לקרוא, והסתייגות של השניה בקשה שאשלוף את הספר מהרשימה שעונה לשם "ספרים שלא אקרא בעקובת ביקורת בסימניה"
אז תודה לשונרא, הודות לביקורת שלך הנמכתי צפיות, אילו הייתי נגש לספר עם ציפיות גבוהות סביר שהייתי מתאכזב... חג שמח שונרא זה החג שלך תהני מהגדי, תזהרי מהכלב. כל מה שכתבת בביקורת על טירת הזכוכית נכון, טוב שהנמכתי צפיות. אבל נהנתי ואני חושב שהדחקת הפאתוס, ושיוויון הנפש... הקו השטוח של מכשיר ניטור החיים שתארת קולע למונוטונית בה מספרת ג'אנט ואלס את הספר, אבל לדעתי זה משרת את העלילה, ואת האווירה בסיפור...
תודה לאפרתי על: "קורא, אתה מפסיד" שגרם לי להוציא את הספר מהרשימה המבישה אליו הוכנס כלאחר כבוד, וכדברי הבדיחה על הגולנצ'יקים בתחרות האיות "לתת לו צ'אנס". גם לך חג שמח וכשר... אחרי כל התרוצצויות הניקיון וההכנות מאחל לך חג נינוח בקרב המשפחה,וקצת זמן לקרוא ספרות חול (יעל השיגה אותך בביקורת על "אישי"), גם את צדקת.

הסיפור אמין לפרקים, ונקודת המבט הפילוספית המוזרה של האמא בסיפור מקוממת לפרדים, אהבת האב מרגשת, אלכוהלסטיותו מתסכלת. ההתמודדויות מנת חלקם של הילדים, גורמת לך לחשוב... אם מה שלא הורג מחשל הילדים לבית משפחת ואלס צריכים להיות הרקולסים (כדברי האחות הבכורה) ואולי, הם באמת כאלה לפחות 3 מתוך 4.
יש בספר הרבה תובנות על הורות, ומה אנחנו בחברה המערבית מצפים מהורים, איזה הקרבת עצמי נתפסת כברורה מאליה, כחלק מהגדרות התפקיד ברגע שהקמת משפחה. ההורים של הסופרת לא בהכרח מתמסרים לגישה זו, ויש קטעים שההורות שלהם יכולה להראות לנו בילתי נתפסת. הם מאכזבים את ילדיהם פעם אחרי פעם, מוותרים ומתנגדים להיות חלק ממרוץ העכברים שאנחנו קוראים לו חיי היום יום המודרניים, הם מוותרים, הילדים נפגעים שוב ושוב.
יש הרבה קטעים מרגשים בספר והכתיבה המונוטונית לא פוגעת בטלטלה שחווה הקורא לפרקים. ההורים הלא מתפקדים כפי שיקראו להם רבים מאיתנו, אוהבים את ילדיהם אהבת אמת, למרות שאם נמנה את המעללים שעוללו לילדיהם, ואת ההזנחה סביר שנגיע למסקנה הפוכה.

יש לי חבר מהתיכון, בחור מוכשר, בתיכון עם מבחני קבלה, הוא היה מהמובילים. היינו ראש לאריות.. אותו בחור מנהל חיי הומלס, מבחירה, אמנם בלי ילדים, אבל גם בלי קורת גג. הוא רזה פרוע ומלוכלך, אבל כשאני פוגש איתו ומשוחח, הוא תמיד צלול לא מנסה להטיף וגורם לך לחשוב: כמה שעות ביום אתה עושה דברים שהיית מעדיף לא לעשות? כמה פעמים ביום אתה נמצא במקום אבל היית מעדיף להיות במקום אחר? כמה פעמים בחודש אתה מרגיש שאתה עשוי לכרוע תחת העול של לפרנס ולחנך משפחה גדולה ונורמטיבית...?
את הסקירה הזו אני רוצה, להקדיש לו- הוא בטח לא יקרא, אני שמח גם בשבילו שהאביב הגיע.


_חג חרות שמח_

הסופרת צירפה אותנו למסע של חייה, מגיל 3 ועד חייה כיום, באומץ רב. אחד הספרים היותר מיוחדים שקראתי (אני מתה על "מבוסס על סיפור אמיתי"). קראתי אותו בעניין כה רב שלא הצלחתי להוריד אותו מידי (בארבעה ימים בלעתי אותו). אני משערת שאם הייתי אמא היה לי הרבה יותר קשה לקרוא אותו. אתה מדפדף ועובר עמוד אחרי עמוד ופשוט לא מאמין שזה אמיתי. איך הורים מולידים ילדים בידיעה שלא יוכלו לטפל בהם? איך האבא מעז לבזבז את כסף המשפחה על האלכוהול שלו כאשר הוא מודע שילדיו אוכלים מרגרינה עם סוכר מרוב רעב?! אך הקסם בסיפור, הוא שג'נט וולס -AkA הסופרת וגיבורת הסיפור- גורמת לך להיות ילדה שוב, להרגיש שכל הסערה שנקראת החיים שלה זו הרפתקה אחת גדולה, ולהבין את הוריה ולהיות מוקסמת מהמעשיות שלהם ומעולם החלומות-הלא-מושגים שהם חיים בו, ובעיקרון לאהוב אותם למרות הכל. הספר גרם לי לצחוק, לבכות, לכעוס ולהישאר פעורת פה. הוא גרם לי להוקיר תודה על משפחתי ועל כל הדברים הכי קטנים, שהם לא קטנים בכלל. מצאתי את עצמי מהרהרת בספר הרבה אחרי שסיימתי אותו ונוצר לו מקום קטן בלב שלי. כמובן שראיתי אחרי כן את הסרט שמבוסס עליו, סרט מדהים ממליצה בחום! בקיצור, אם אתם רוצים ספר שיראה לכם עולם מנקודת מבט קצת שונה, זה הספר בשבילכם.