מקימינועה ירון-דיין10אני עובר משבר קריאה. כל ספר שאני פותח לא מעניין אותי. זאת לא פעם ראשונה שזה קורה לי. כיוון שקריאת ספרים היא אחת הפעולות האהובות עליי, זה מתסכל אותי נורא. אז אמרתי לעצמי "אולי זאת הזדמנות? אולי אנסה לקרוא ספר שבחיים לא הייתי קורא?". ככה הגעתי לקרוא את מקימי. מצאתי אותו בתחנת ספרים ברחוב. ראשית - הוא הרבה פחות גרוע ממה שחשבתי. הוא דווקא מעניין, והקריאה בו רצה. סיימתי לקרוא ביומיים. אומנם זה יום כיפור, אבל אני לא קורא מהיר. מצד אחד - יש בספר את כל הקלישאות הצפויות של חוזרים בתשובה, ובפרט של הברסלבים. מצד שני - הוא בהחלט מעורר מחשבה. תמיד אני מקנא באנשים שיודעים "מה נכון". מן הסתם, נועה ירון הייתה אומרת לי לנסות, אבל לא נראה לי שזה יקרה. האם אני ממליץ על הספר? נראה לי שכן מה הציון שאני נותן לו? אני באמת לא יודע, וזה כבר מעניין.
שנה בלי ציפוריםניסים לוי7נושא המודיעין מרתק אותי. תמיד שאלתי את עצמי איך מגייסים מודיעים בקרב האויב, מי מתגייס ולמה. (ברור שבשביל כסף והרבה ממנו - אבל תמיד חשבתי שזה לא מספיק). גם הצד השני מרתק: מיהם אנשי השב"כ או המוסד? מה מניע אותם? (כמובן, חוץ מחשיבות השמירה על ביטחון המדינה) "שנה בלי ציפורים" שופך אור על העניין הזה - ובמובן זה הוא מעניין. כיצירה ספרותית, זה לא ספר מוצלח בכלל: הדמויות שטוחות כפלקט, והעלילה די משעממת. לפי הספר, נראה שאנשי שב"כ מדברים (או לפחות דיברו בשנות ה-80) כל הזמן במין סלנג "גברי" כזה: "אני מכיר את הנוד שלך לפני שהוא יוצא לך מה..."; "אני הנהג שלך, ואתה יכול לעשות איתי הכול, חוץ מלז... אותי" וכו'. זה פשוט די מטופש ולא נעים לקריאה.
השופטשי אספריל9הספר הוא טוב, מעניין ומרתק. הרבה זמן לא קרה לי שהייתי במתח ממה שעומד לקרות, וממש היה לי קשה להפסיק לקרוא. כשהייתי ילד היו המון ספרים שהיו עושים לי את זה. היום – מעט מאוד. אבל מה מפריע לי? תמיד זאת זירת הכסף: (גם) בספר הזה מסופר על אנשים סופר-מצליחים (כלכלית או מקצועית) שמגלגלים מיליונים או מועמדים להיות שופטי בית המשפט העליון. ואז מתגלית איזו "גדולה" שאין בחיים של כמעט כולנו. היה יותר מעניין אותי לקרוא על אנשים "רגילים" שדבר כמו שכתוב בספר היה קורה להם (אני בכוונה לא כותב מה). איך הם היו מתמודדים? לפני הספר הזה קראתי את "געגועים לאולגה" של אהרן מגד. מסופר שם על פקיד עירייה - אדם אפור, לא מעניין ולא מצליח - שמחליט לצאת לפנסיה מוקדמת. הוא מתכוון להקדיש את זמנו לכתיבת ספר שיביא לאנושות איזו "אמת נשגבת", שכל העולם חיכה לה, והתוצאה? נו, אתם בטח מתארים לעצמכם. במידה רבה אני מעדיף ספרים כאלה. לטוב ולרע – אלה החיים. רובנו (לפחות אני) לא נהיה מולטי-מיליונרים וגם לא שופטים. אבל שוב – "השופט" הוא ספר טוב מאוד ואני ממליץ עליו בחום. הייתי נותן לו 4.5 כוכבים.
רומן רוסימאיר שלו14מותר להגיד שלא אהבתי? שמרוב עצים לא רואים את היער? שעדיף היה להתמקד בדבר אחד? שקראתי כבר לא מעט ספרים טובים בהרבה על העלייה השנייה ועל ההתיישבות בעמק? שבעברית "המופתית" של שלו מצאתי לא מעט טעויות (ולא רק בדמויות שבכוונה מדברות בעברית דבורה)? אומנם מראש ידעתי אני לא מתחבר למאיר שלו. את עשו קראתי לפני אולי עשרים שנה ולא אהבתי, אבל אמרתי לעצמי "לטס גיב איט אה טריי!" גם לספרי הילדים של שלו אני לא ממש מתחבר (למרות שהילדים שלי משוגעים על קרמר), וגם את הספר של אביו "פרשת גבריאל תירוש" לא אהבתי – ואני גם מתקשה להבין מה יש לאהוב בו. לא יודע, אולי זה משהו בי.
משחק הכיסאותדן רדלר12לקח לי בערך 200 עמודים להבין מה קורה. כל הזמן אמרתי לעצמי שבכל זאת יש בספר הזה משהו - אבל "ספרות" זה לא. התכוונתי לכתוב שהספר הזה זקוק בעיקר לעריכת ספרותית. חצי ממנו פשוט מיותר, ועל רוב תיאורי המין הייתי מוותר בשמחה. לא בשביל זה אני קורא ספרים. ופתאום הבנתי - זאת פשוט טלנובלה! זה מסביר את האורך של הספר ובעצם את כולו. אבל אז זה התחיל להטריד אותי: למה החיים שלי אינם סובבים סביב עסקים, פוליטיקה ומין? למה לא מנסות לפתות אותי צעירות יפיפיות המוכנות לבגוד בבעליהן ובכל היקר שלהן - רק כדי לבלות איתי? למה מעולם לא פתרתי בעיות מקצועיות באלימות, והראיתי להם מי אני (!)? בקיצור - למה החיים שלי כאלה משעממים ?! בדרך כלל אני לא כותב ביקורות לא אוהדות על סופרים ישראלים. מי אני שאפגע ביצירתו ובפרנסתו של מישהו שטרח ועבד? אבל ראיתי שרוב הביקורות שנכתבו חיוביות, והיה לי חשוב לאזן.
החומר האפלענר שלו4מעולם לא הייתה לי מאהבת, ומעולם לא קראתי ספר של ענר שלו (אם כי בטוח אקרא עוד). מתברר שהוא קרוב של מאיר שלו וגם של צרויה שלו. מתברר גם שאשתי היקרה מכירה אותו (הוא לקוח במרפאה הווטרינרית של אבא שלה). בכל אופן – איך אני בכלל מתחיל לתאר את הספר? מה הקשר הין רומן עם מאהבת (שעוסקת בפיזיקה של החומר האפל) לחומר האפל פה במציאות ממש? האם המציאות שסביבנו ברובה המוחלט מלאה בדברים שכלל אין לנו יכולת לראות או בכלל לחוש? ומה הקשר בין כל זה לרומן – שלפחות לכאורה – הוא סיפר די בנאלי על גבר שבוגד באשתו ומנהל תכתובות מיילים (השנה היא 2004) עם מאהבת הצעירה ממנו בעשרים שנה? האמת היא שנכון לעכשיו אין לי תשובה לשאלות האלה.
כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשוזאב צחור7הספר מתאר ידידות "סודית" שבין טרוצקי וז'בוטינסקי, שני אנשים שניסו, כל אחד בדרכו, לפתור את בעיות העולם ואת בעיות היהודים בדרכים שונות, אולי אפילו הפוכות. הספר נותן סקירה רחבה של תפיסת העולם ושל המעשים של כל אחד מהם במשך עשרות שנות פעילותו – ובמובן זה הוא מעניין ומאיר עיניים. ואשר לחלק הספרותי – לענ"ד זה ספר לא מעניין במיוחד. הייתי ממליץ על הספר הזה למי שמתעניין בהיסטוריה של שני האישים האלה. בתור רומן הוא אינו מוצלח.
החלום הרביעידוד מלמד7ביום העצמאות השבעים וחמישה של מדינת ישראל פורסמה בישראל היום רשימת שבעים וחמישה הספרים ש"כל ישראלי חייב לקרוא". עכשיו, אני מחזיק מעצמי אחד שקרא המון, ולהפתעתי קראתי פחות מחצי מהרשימה. די הופתעתי לראות ששמעון אדף הצליח להכניס לרשימה שני ספרים ואילו נתן שחם – אפילו לא אחד. אבל היי, אני אפילו לא קראתי חצי מהרשימה! איך אוכל לבקר רשימה כזאת?! מאז יום העצמאות הספקתי לקרוא כבר שני ספרים מהרשימה (את זה ואת "מבעד לקרקעית השקופה" המעולה!) ואני בעיצומו של השלישי (מינוטואר של בנימין תמוז). אם כל ישראלי "חייב לקרוא אותם" – מי אני שלא אקרא?! בכל אופן, הספר מתאר סיטואציה דיסטופית שאחרי חורבן ישראל. הכותב מצליח להשיג אשרת שהייה בגרמניה והוא כותב משם. בספר יש תיאור של הסיבות השונות שהובילו לחורבן (כלכלית, מדינית, ביטחונית, תרבותית), והוא אמור להיות מדאיג ורלוונטי לחיינו היום (הספר נכתב ב-1986). אומנם אני פסימיסט גמור בעניין עתיד מדינת ישראל, אבל הספר הזה לא החריד אותי ולא ממש חידש לי דבר. בסך הכול זה ספר בסדר. בפרק שבו הוא מתאר את חזרת היהודים לפולין ואת חזרתם לדת ולעיסוקים שלפני השואה אפילו צחקתי, ואני חושב שיש בספר הזה קריצה מכוונת ל"שונאים, סיפור אהבה" (הנהדר) של בשביס זינגר (לא אספלייר למי שמתכוון לקרוא). פרט לזה – לא מצאתי בספר עניין מיוחד. לענ"ד, זה ספר נחמד. הוא ודאי לא ספר "חובה לכל ישראלי" (אם הייתם מודאגים, כמוני).
מסע הפלאים של נילס [הוצאת מסדה]סֶלְמָה לָגֶרְלֶף5אומנם התרגום לא שרד את מבחן הזמן - אבל איזה ספר נפלא! במשך שבועיים עפנו אני וילדיי עם נילס, מרטין ולהקת אווזי הבר ללפלנד. דמיינו נופים מדהימים, עברנו הרפתקאות מסמרות שיער, גברנו על סמירה וחזרנו הביתה. אני גם נאלצתי לשבור שיניים על שמות כמו אקא מיקבנקסיה, מבצר גלימינגנסק ואחרים. הספר הזה הוא תיקון לסדרת הטלוויזיה: את אוגי האוגר (המיותר) לא הכרנו כלל, לאווז הבית קורים מרטין (ולא מולי) ולשועל קוראים בכלל סמירה (ולא שושו). ספר נהדר ממש! אני מקווה שיש תרגום חדש וטוב יותר. זה ארכאי ומעיק.