כהרגלי אתחיל בציטוט של דיאלוג מתוך הספר:
"-אבל אפילו אתה לא בטוח אם המתקפה על המתקנים שלהם תצליח.
- אבל אני כן בטוח מה יקרה אם לא נעשה שום דבר, לא התקפה גרעינית היא מה שמפחיד אותי. אני חושש שהאויבים שלנו ינצלו את הגנת המטרייה הגרעינית של איראו כדי להפוך את חיינו היומיומיים לגיהנום. רקטות מעזה, רקטות מלבנון, חלקים שלמים מהמדינה שלא יהיו ראויים ליישוב. ומה אז? אנשים נלחצים טבהדרגה מתחילים לעזוב. והמדינה היפהפייה שעזרתי להקים ולגונן עליה קורסת.
- יכול להיות שאתה פסימי מדי.
- למעשה, זה התרחיש האופטימי שלי.
- והפסימי?
- הכל עלול להתפוצץ, כמו בלילה שטיטוס הטיל מצור על בית המקדש השני.

===
זה לא דיאלוג מחודש יוני 2025, זה דיאלוג מהספר שפורסם בשפת המקור בשנת 2012, ונכתב מן הסתם עוד קודם. בדיאלוג הזה אחד הדוברים הוא ארי שומרון, המנהל המיתולוגי של "המשרד" שהוא העתק בידיוני של המוסד. הדובר השני הוא גבריאל אלון, הג'יימס בונד בעל העיניים הירוקות שבכל ספר של דניאל סילבה מציל את ישראל ואת העולם.

עכשיו, שוב כדרכי לאחרונה, אני אתלונן קצת על האתר, משום שעם חלוף הסקירות וריבוי הביקורות שלי, אני מנסה לכתוב גם אורכי וגם רוחבי, לקשר אל ספרים אחרים רלוונטיים שקראתי. אז נעזוב את זה שאי אפשר לצרף קישור חי, אני יכולה להבין את הבעייתיות בזה באתר שחמישים אחוז מהמשתמשים שלו מוכרים משהו, אבל גם חיפוש הביקורות הפך להיות בעייתי. אם בעבר הייתי מחפשת בתוך הביקורות שלי, על פי שם פרטי או שם משפחה של הסופר. זה היה קצת מייגע לפעמים, בעיקר אם יש לך חמישים ומשהו עמודי ביקורות, השמות של הסופר מתחילים בכ' או ל' והדפדוף לא מאפשר סינון לפי אות או דילוג על עמודים מרובים. לא משנה כי כבר לא קיים, דף הפרופיל הוחלף והגישה לביקורות לא ברורה.

מזל שכבר הכינותי מראש ובדקתי, ואלה ספריו של סילבה שכבר קראתי וכתבתי עליהם:
"סוכן במלכוד" - הוא מספר 7, ובביקורת עליו כתבתי כי התרגומים לעברית של סדרת "גבריאל אלון" התחילו עם הראשון בסדרה ("המחסל") ועברו ישר לשישי ("הבלדרית") תוך דילוג לא מוסבר על השני, השלישי, הרביעי, והחמישי. כך שלמעשה זה השלישי שתורגם, והוא גם ספר המשך ישיר ל"הבלדרית". בביקורת הזאת גם נתתי ביוגרפיה קצרה של סילבה ועוד אחת של הגיבור שלו גבריאל אלון שהיה בחור צעיר בזמן אולימפיאדת מינכן 1972.

"העריק" הוא מספר 9 ובביקורת עליו ציינתי כי סילבה אוהד ישראל גדול, וזה כיף לראות בתוך כל הים האנטישמי העכור, וזה מה שהעניק לספר את הכוכב השלישי, למרות שהייתי ממליצה לו להעמיק את התחקיר שלו קצת יותר. בשתי הסקירות ציינתי שסילבה צריך לבקר בישראל ולא רק ללמוד עליה דרך האינטרנט וגוגל מפות, ובתגובה גלית כתבה לי שסילבה התגורר תקופה בישראל, מידע שלא מצאתי לו אימות. נראה לי שהוא שמע את מה שאמרתי, או שאולי לא רק אני אמרתי את זה.

"הנערה החדשה" הוא ספר מספר 19, ואת הביקורת עליו לא פתחתי בציטוט אלא בתלונה על האתר, וכמו כן טענתי בסקירה ששמו בכלל לא מרמז על העלילה שבו משום שהנערה מפסיקה להיות חדשה די מהר, ויוצאת מהתמונה לפני מחצית הספר, וכל השאר הם תככים בינלאומיים שאינם קשורים. זה ספר פוסט האביב הערבי וזה ניכר בכתיבה לעומת שני האחרים.

===
ולספר הנוכחי. מעבר לעבודתו הבטחונית החשובה ב"משרד", גבריאל הוא רסטורטור, כלומר אדם שעוסק בשיקום יצירות אומנות, וזה מה שהוא עושה בתחילת הספר, מתגורר ברומא ומשקם את יצירתו של קראווג'ו "קבורת ישו" שהיא חלק מרכוש הוותיקן. וכאן מתחילה גם העלילה, משום שמישהי מתה, באותו מקום עצמו. התאבדות של אוצרת אומנות מכה גלים מטבע הדברים, ומוסדות הוותיקן פונים לגבריאל לחקירה שקטה של הנושא. מתברר שזו לא התאבדות ושהנושא סבוך ממה שנדמה, גבריאל נחלץ לעזרה ובסוף גם מלווה את האפיפיור בביקור דרמטי בירושלים ומגלה תגלית מפתיעה עמוק מתחת לאדמה ולכיפת הסלע, לא לפני שהוא מגיע לווינה הטראומתית מאוד עבורו ומציל שם את הקהילה היהודית ממתקפה קטלנית.

בתחילת הספר יש מפות של קריית הוותיקן ושל העיר העתיקה בירושלים. את ירושלים העתיקה אני מכירה היטב, אם כי לא את המחבואים שסילבה הצליח להחביא שם. את קריית הוותיקן אני לא מכירה בכלל. הייתי ברומא, התכוונתי להגיע, יצאתי לשם עם אחותי, אבל ככל שהתקרבנו התחילה תחושת מחלה הולכת ותוקפת אותי והרשתי שפיזית לא אוכל לצעוד בשערים שמהם יצא כל כך הרבה רוע לעם ישראל, על אף שרובם משמש כיום סתם מוזיאון ולא בהכרח מוסד דתי.

בכל מקרה הספר נע בין פוליטיקה, ריגול, מתח וגם קצת רומנטיקה. כמה הוא מותח מאחת ועד לקח לי שבועיים לסיים אותו? לא מעט. עם זאת ניכר שסילבה ביקר במקומות שעליהם הוא כתב, ובעיקר במנהרות הכותל, גם אם נדמה לו שאפשר לראות את העיר העתיקה מרחוב נרקיס 16. ניכר שיעל אכמון עוד לא הבינה שאין "חדר 456C" בבניין ישראל ושאפשר לתרגם את זה עם ג', אבל כאן אני באמת באמת קטנונית, אבל זה חלק מההנאה בספרים של סילבה - הם נכתבים על מקומות שאנחנו מכירים מקרוב.

***
סקירה מספר 1060
תאריך כתיבה: 7.12.25

אין תימנים במוסד. גם לא אתיופים, או מרוקאים. סתם עובדה שראיתי לנכון לציין.
לוחמי מוסד הם ישראלים עשויים פלדה שסבא שלהם נולד בוינה ונרצח בסוביבור ב1941. יהיה להם שם מעוברת לתפארת ועיניים יוקדות והם יעשו כל דבר כדי להגן על ישראל. ואני מתכוונת כל דבר. אפילו למרוח עשרה עמודים על בעיות התחבורה של רומא.

גבריאל אלון הוא הגיבור הוותיק שלנו. הוא לא סתם מחסל מוכשר ומרגל מבריק ומתכנן שאין שני לו, הוא גם רסטורטור בעל מוניטין. צריך נגיעה אמנותית.
אם יש משהו שגבריאל אלון גרוע בו, זו האמינות. אבל למה לדקדק בקטנות.
יש לו עיניים ירוקות בצורה לא טבעית ושיער כהה (צבע העיניים לא טבעי? אלוהים אדירים. האיש צריך להיות כבר בן שישים לערך. עם כל מה שעבר, השיער שלו אמור היה להלבין מזמן).
הוא נשוי לקיארה היפהפיה (הפתעה הפתעה) אבל לשם הילת הטרגדיה יש לו עבר נוגע ללב: לפני שנים התפוצץ מטען והרג את בנו היחיד. אשתו (הקודמת) נפצעה קשה והיום היא מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. יש לה רגעי צלילות מעטים, באחד מהם היא הרשתה לו להתחתן שוב.
אתם לא בוכים, לעזאזל! מה עוד אני יכולה לעשות? מה עשיתי לא נכון? דרכתי לכם על בלוטות הרגש עם מגפי שלג סיביריים. איפה הדמעות איפה?

יש במוסד גם אנליסטית מבריקה, שמגלה כל ניסיון פיגוע בדקה התשעים. תמיד בדקה התשעים, כדי ששאר הלוחמים יוכלו להרים תכנית סמוך לשעת השין ולנסות לא להסתבך דיפלומטית עם שמונה מדינות שונות. ואני לתומי חשבתי שאנליסטית מבריקה באמת היתה יכולה אולי לזהות מגמות קצת יותר מרגע לפני הפיצוץ הגדול. היא בטח פשוט רוצה לפנות את הבמה ללוחמי השטח המסוקסים, יפי הבלורית והתואר.

אם שאלתם, רק לוחמי מוסד הם שלמות בהתגלמותה. לכמרים קתולים יש אישה יפה בארון, וכל הערבים חורשי מזימות. אני יכולה להבין את זה. לכולנו יש חולשות. אלא אם אנחנו גבריאל אלון. והאפיפיור, הו האפיפיור.
האפיפיור שלנו הוא אוהב ישראל אמיתי. כלומר, לא צלוי או מטוגן. חי ובועט. הוא מבקר בישראל ומתקיף את הפלסטינים שמשמרים את מצב הפליטים כדי לסחוט הון פוליטי. אחר כך הוא הולך ליד וָשֵם ונשבע שָם, בשם העולם הקתולי, לעמוד לעזרת העם היהודי.
עזבו מציאות. אפילו בספרות לא חשבתי שאזכה לראות את זה.

ואם הזכרנו מציאות.
אתמול נסעתי ברכבת הקלה בירושלים. ישבה מולי אישה שמנה עם בלונד צבוע ברישול ובלקברי כתום מקסים. היה לה נזם באף. היא לא היתה יפה.
בצד השני של המעבר עמדה בחורה, קצת גבוהה מדי, גמלונית משהו. תווי פנים מוארכים, שקטים, וגומה בסנטר. היא לא היתה יפה.
כשניסיתי לתמרן את דרכי החוצה נתקלתי בטעות במישהי. היו לה עיניים בירוק לא טבעי (מזכיר לי מישהו) ומצח גבוה וסווטשרט קטיפה. היא לא היתה יפה.
אני לא אומרת שאין נשים יפות בעולם. אני אומרת שהאחוזים שלהן בספרות עברו את גבול הטעם הטוב.

עוד נתון מעניין:
אביב, אבני, אברהם, אדרי, אודם, אוחיון, אוליאל, אופן, אורבינו, אליאש, אלכביר, אמדדי, אמסל, אנגל, אניספלד, אסולין, אפל, ארבלי, ארונוף, ארנברג, אשר.
אלה השמות הראשונים המופיעים בדף הקשר היישובי. אם הייתם דניאל סילבה, אוחיון לא היה נכנס וגם לא אורבינו. גם ארנברג ואניספלד היו נשארים בחוץ. היו לנו שוקי ארבלי או ציפי אביב או גאולה אודם. ורציתי, באמת שרציתי, לרדת עליו חזק. אבל אז נכנסתי לערך "המוסד" בויקיפדיה ומצאתי את הרשימה הבאה:
שילוח, הראל, עמית, זמיר, חופי, אדמוני, שביט, יתום, דגן, פרדו.
האחרון עשה לי טוב על הלב. ישראל נוטשת לאט מאחוריה את זאב ברק, זכרונו לברכה.

אז מה יש לנו בספר הזה?
ספוילרים בהמשך השביל
אישה (יפה) מתה מובילה לרשת גניבת עתיקות שמובילה לתא חיזבאללה שמוביל למזימות חשאיות של אימאם שיעי (קיצוני. כל הנשים יפות וכל הערבים קיצוניים) לפוצץ את הר הבית ולפתוח אינתיפאדה שלישית.
המלאך הנופל יצא לאור עוד לפני 2016, ולכן לא יכול היה לדעת על אי אלו התרחשויות עתירות סכינים. אני לא יודעת איך קוראים להן בצה"ל או באמ"ן או בקבינט (שלא לדבר על הבית ברחוב נרקיס), אבל כאן קוראים לזה האינתיפאדה השלישית.

שירותי הביטחון הזרים תמיד כושלים, אתם יודעים. גבריאל אלון מציל יהודים מפיגוע בוינה ומחלץ את הוותיקן מאי נעימות בדרג בינלאומי ונפצע קשה ואז חוטף דיפלומט איראני ובין לבין מונע מלחמת עולם שלישית ועוד מספיק לחזור הביתה אל קיארה היפה שמחכה לו עם כוס יין ואני פשוט לא מבינה, למה שלא יאמר פשוט יהי אור ויהי אור?
מלאך נופל, נופל, נופל. כבר שנים עשר ספרים והסבל לא תם.

אנחנו מכירים את הטיפוס הכל-אמריקני. סופרים אמריקנים ממוצא יהודי המציאו לנו את הטיפוס הכל-ישראלי: הוא לוחם ללא חת, נאה להפליא ועקשן להדהים. קשה להתקרב אליו, אבל כל הנשים בסביבה ימשיכו לנסות. הוא נושא על כתפיו את ההיסטוריה היהודית כולה, ירושלים היא הבית, גרמניה היא ארץ שדי העבר. הוא לא בוכה אף פעם אבל זועם לעתים קרובות - זעם צודק, כמובן - ואין מגבלות פיזיקליות שימנעו ממנו להגן על ארצו. הוא יכול לקפוץ לגובה שתי קומות, להיות בחמישה מקומות בו זמנית, לעוף באוויר ולחטוף את אייכמן. אה, אופס.
אני לא סובלת אותו. הבו לי סוכן מוסד נמוך ושמן ומקריח. קראו לו מצדי איסר הקטן. העניקו לו יכולות לחימה מדהימות (שרכש בעמל) ותנו לו להמשיך להגן עלינו בשקט, מאחורי הקלעים, בזמן שכולנו מתענגים על ספר דפוק בשבת אחרי הצהריים.

האיש שלנו בוותיקן\ מאת גל פרל פינקל
http://bit.ly/1THV786


הספר "המלאך הנופל" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2016) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של "גבריאל אלון, הרסטורטור המהולל של יצירות הציירים הגדולים מרגל, מחסל ישראלי בדימוס" (עמוד 19), המקורב לשועי עולם למן הבית הלבן ועד לכס הקדוש בוותיקן חוזר. בניגוד לחלק ממן הבולטים שבסופרי הריגול לסילבה עצמו אין רקע בקהילת המודיעין אלא בעולם העתונות. הוא סיקר את מלחמת איראן-עיראק ועבד ברשת CNN. בעידודה של אשתו (שבהשפעתה התגייר) כתב את המותחן הראשון שלו, "המרגל שלא ייאמן", אודות קרב מוחות בין המודיעין הגרמני לסוכני הביון הנגדי הבריטי, על רקע הפלישה לנורמנדי.

הצלחת הספר הביאה את סילבה להפוך לסופר במשרה מלאה, אולם עיקר ספריו עסקו דווקא בגיבורו המיוסר של סילבה, שיורה, בוכה ומשחזר יצירות אמנות, גבריאל אלון. הסדרה שיצר משלבת מתח ופעולה עם עובדות היסטוריות אודות אמנות ותרבות, מתכון מנצח, כפי שהוכיח בשעתו דן בראו בספרו "צופן דה-וינצ'י" (וכמותו מככבים ספריו ברשימות רבי-המכר של הניו-יורק טיימס). אלון, יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה ויוצא יחידת צבא מובחרת. בשנת 1972 היה אלון סטודנט צעיר ומבטיח לאמנות ב"בצלאל". בספטמבר אותה שנה, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, גויס אלון לשורות המוסד בידי רב-המרגלים ואיש הפלמ"ח ארי שומרון (דמותו מבוססת ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), אשר חטף בשעתו את אדולף אייכמן. בהדרכתו נעשה אלון לאיש מבצעים מיומן, המיישם היטב את שיעורי "שלוף-דרוך-תירה" במהירות הבזק שלימד אותו.

זמן קצר לאחר מכן, "כשחזון קץ הימים של מיכאלאנג'לו עדיין טרי במחשבתו, נכנס גבריאל ללובי של בניין דירות אפרורי בפיאצה אניבליאנו. מול המעלית, עם בקבוק של יין תאנים ביד אחת ועותק של "סיפורי אלף לילה ולילה" באחרת, עמד אינטלקטואל פלסטיני רזה בשם ואאל זועייתר. הפלסטיני היה חבר בארגון "ספטמבר השחור", מבצעי הטבח באולימפיאדת מינכן, ועל כן נגזר עליו שלא בנוכחותו גזר דין מוות. גבריאל ביקש מזועייתר בשלווה שיאמר את שמו. ואז ירה בו אחת-עשרה פעמים, ירייה אחת על כל ישראלי שנרצח במינכן. בחודשים הבאים התנקש גבריאל בחמישה חברים אחרים ב"ספטמבר השחור", הופעת הפתיחה בקריירה מרשימה שנמשכה הרבה יותר משהתכוון. כשליחו של מורו ורבו, רב-המרגלים האגדי ארי שומרון, הוא היה אחראי לכמה מהמבצעים המהוללים ביותר של שירותי המודיעין הישראליים" (עמוד 28).

סוס מנצח כאמור, לא מחליפים. ספרו הנוכחי הוא ה-12 שכתב אודות רב-המרגלים הישראלי. הפעם נדרש אלון לפענח את תעלומת מותה של אישה צעירה שהתגלתה בוותיקן. הגרסה הרשמית קבעה שמודבר בהתאבדות אולם מזכירו האישי של האפיפיור, הקרדינל דונטי, חושד שאין זה כך. מותה עלול להוביל לסחרור גיאופולטי עם השלכות הרות אסון. אבל, אין חשש, פטריק קים החסון בעל הידיים המסוקסות, אה… סליחה, גבריאל אלון (הצנום והנמוך) חש להצלת העם והמולדת. הספר כתוב טוב, מותח ונעים לקריאה. קל להזדהות עם אלון ולא פעם הקורא יחוש כי הוא ממש מוכרח לגמוע עוד ועוד עמודים עד אשר וידא כי אלון נחלץ מן הסכנה בה הוא נתון.

לצד ההנאה המובטחת יש לציין שמדובר בספר נוסחתי מאוד. העלילה חוזרת על עצמה. בספריו קושר סילבה כמעט כדרך קבע בין נאצים (ישנים וחדשים), אוליגרכים רוסים הסוחרים בנשק וקבוצות טרור אסלאמיסטיות קיצוניות. לאלו מתווספים שלל סופרלטיבים ציוניים שאופייניים כל-כך למי שמביט על ישראל מבחוץ ונעדר כל ציניות וביקורתיות המחייבת את העוסקים בתחום.

השיקגו סן טיימס הכתירו את סילבה כ"ג'ון לה קארה החדש", ואין לכך שחר. סילבה אף לא מגיע לרמתם של סופרי מתח ישראליים דוגמת מישקה בן דוד ויונתן דה שליט. כדאי לספר לו שכבר עברו כמעט 44 שנים מאז מבצע "זעם האל" ואלון כבר עבר את גיל 60. הגיל מאט את התרגיל. רק חסר שיצטט את גיבורי סרטי "נשק קטלני", ויודה שגם הוא כבר "זקן מדי לחרא הזה". סופרים שונים חישבו מחדש את גילו של גיבורם לאורך הסדרה במטרה להאט את קצב הזדקנותו (בספרים אפשר לעשות את זה). זה טוב שסילבה מקפיד להיצמד לביוגרפיה שיצר לגיבורו, אבל זה יוצר חוסר אמינות בנוגע לביצועיו של אלון בשטח.

חבל שכך, שכן בהחלט מדובר בסדרה עם פוטנציאל ׁ("העריק", הספר התשיעי בסדרה, היה מצוין). סדרות אחרות בז'אנר, כמו זו של סדרת ספרי ג'יימס בונד, שאביו מולידו, איאן פלמינג, הוא אבי ספרות הריגול המודרנית, או ג'ק ריצ'ר, כבר הוכיחו שניתן לכתוב מתח טוב באמת גם כאשר גיבורן הוא "האיש אשר תמיד חוזר, חוזר".

ספר ריגול נוסף שבמרכזו הסכסוך ישראלי ערבי.
הפעם גבריאל אלון, סוכן מוסד המככב בפעם ה-12 בספריו של דניאל סילבה, סופר יהודי אמריקאי.
העלילה הדמיונית נשענת על יסודות ועובדות ידועות ומוכרות מאד לכל ישראלי מהמציאות היום יומית.
המסגרת הסיפורית היא על גבריאל אלון שהוא איש מוסד וגם רסטורטור שעובד בוותיקן על הציור של קאראווג'יו "קבורת ישו" . בגלל עברו הוא מתבקש לפענח את מותה (רציחתה) של קלאודיה אוצרת ממחלקת העתיקות בתוככי הוותיקן. כך מתחילה פרשה שסובבת סביב שלוש הדתות, סביב אוצרות אמנותיים של הוותיקן וכמובן סביב כספים שמשמשים את הטרור האירני. בספר הקורא נחשף לתיאורים של חיי היום יום בוותיקן וגם לשקרים ולהסתרות הרבים. תיאורים די מעניינים
הספר מותח מאד ומעניין למרות שכבר קראתי ספרים רבים מהז'אנר הזה. אך הוא כתוב היטב ואמין. הזכיר לי את ספריו של דן בראון. אין ספק שהמקורות של דניאל סילבה לכתיבת הספר טובים והם,כנראה,ישירות מתוך מוסדות הריגול של ישראל. הסיפור מאד ישראלי למרות שהסופר יהודי אמריקאי.

מה אוכל להגיד על הספר הזה שלא אמרתי על ספריו האחרים והמצוינים של דניאל סילבה? דמותו האלמותית והכובשת של גבריאל אלון, סוכן המוסד האגדי, חוזרת לככב בעלילה מסעירה, המתחילה בקריית הוותיקן ברומא ומתקדמת לאיטה אל עיר הקודש הישראלית. בספר זה אנו מתוודעים לכמה מן הסודות האפלים השוכנים במדינת הוותיקן הקדושה, ולקשר שלהם לטרור עולמי. בכתיבה רבת כישרון ויוצאת דופן, סילבה מצליח להוביל את העלילה בדרכים מפותלות אל מקומות לא צפויים, שגרמו לי לקרוא את הספר בשקיקה. הרגשתי שבספר הזה סילבה הביע את עצמו יותר מבחינת השקפותיו הפוליטיות והקריאה המרשימה שלו של המפה הפוליטית במזרח התיכון ובעולם בכלל. סילבה הוא לגמרי פרו-ישראלי ואני סבורה כי ספריו המדהימים עושים שירות מדהים לתדמית של ישראל בעולם, יותר מכל תוכנית שיווקית שמשרד החוץ יוכל לייצא, כך שתמיד מסקרן אותי לקרוא מה קוראים מעריציו ברחבי העולם. מעבר לכך, כל ספר הוא פשוט תענוג קצבי ומסעיר, ולא הייתי מוותרת עליו בעד שום הון שבעולם.

ספר מתח מצוין.