יש ספרים ששמם הולך לפניהם וכולנו יודעים שאלו ספרים ש'חייבים לקרוא', "נשים קטנות" הוא אחד מהם. ולמרות זאת, אמנם רכשתי אותו לפני שנים רבות אבל עוביו תמיד גרם לכך שספר אחר יקדים אותו בתור.. באופן מפתיע, דווקא בינג' רקוב מול "חברים" והצפייה בג'ואי מתמוגג מהספר-הוא זה שהביא אותי להתחיל את הקריאה בו- ומשם לא נזקקתי לחיזוקים נוספים.

הספר אמנם ארוך אבל כתוב בצורה רהוטה ומושכת, שהרצון להמשיך 'רק עוד פרק אחד' לא יכול לעזוב אותך... אני חייבת לציין שכן חלקו הראשון מוצלח יותר בעיניי מחלקו השני- אבל עד שמגיעים אליו כך מספיקים לפתח מחויבות לדמויות השונות (ובמקרה שלי אל ג'ו בעיקר כמובן) שתורמת לרצון להשאר איתן עד הסוף..

בשורה התחתונה- מוכיח את הגדרתו כספר 'חובה', ואיבד כוכב בודד על האורך בלבד, שבחוויה האישית שלי לעיתים פגם. אהבתי במיוחד את אחרית הדבר במהדורה הזו, הזדמנות קצת להעשיר את הידע על התקופה מה נכתב ועל הסוגות השונות שהיו אז..

3.. 4.. 3.. 4.. 3. ואילו רק בגלל הסוף הצפוי ולא סגור כאחד.
את הספר קיבלתי מתנה וחיכתי מאוד לקרוא בעקבות התקציר שנשמע מעניין במיוחד. בפועל נהניתי מהקריאה רק לאחר כמות עמודים נכבדת שגרמה לי להסתקרן לגבי ההמשך ויותר מהכל- האם אנה רצחה או לא רצחה?? מה שהעיב בעיניי היה התיאור המפורט (באיזה רחוב פנה דרך איזה רחוב הלך ואיזה קפה ועוגה הזמין...) שלפעמים במקום לתת תחושת מלאות, העיק קצת ומנע זרימה.. בסה"כ נהניתי מהספר, ממליצה לקרוא אך ללא יותר מדי ציפיות.

יצא ספר חדש לגרוסמן? ולא ידעתי? מזל, ככה זכיתי לקרוא אותו במהלך חופשה(:

ביני לבין ספריו של גרוסמן מערכת יחסים הפכפכה ופתלתלה. מצד אחד ישנם אותם ספרים אשר מככבים ברשימת עשרת הגדולים שלי (אישה בורחת מבשורה, יש ילדים זיגזג...), ומהצד השני נמצאים אותם ספרים אשר ננטשו באכזריות על ידי, אחרי שלא צלחה דרכנו המשותפת (שתהיי לי הסכין למשל). אמנם אתי החיים משחק הרבה לא נכנס לעשירייה, אבל אין ספק שהוא מקבל ממני חמישה כוכבים.

כשהתחלתי את הקריאה בספר, לא הבנתי איך העלילה שאני נכנסת לתוכה נכתבת על ידי גרוסמן. הסיפור לא הרגיש 'גרוסמני קלאסי', אבל הכתיבה המוצלחת עשתה את שלה ולאט לאט נשאבתי לסיפור ונשבתי בקסמה של המשפחה. במהלך הקריאה לא הרגשתי שאני קוראת מכתביו של גרוסמן (ואולי זהו סוד ההצלחות בינינו? אותם ספרים אשר יותר 'קלים לעיכול' ולא נכתבים באותה שפה גבוהה ששמורה לו ולדומיו?), אך לעומתי בן זוגי הסקרן שהציץ מעבר לכתפי וגנב משפטים בודדים טען שכן מרגישים שהסיפור מוגש על ידו.

במהלך הקריאה הרגשתי איך סקרנותי לגלות את סיפורה המלא של המשפחה וסודותיה גדלה בי יותר ויותר! את הסוף כמובן, לא אגלה(:

"זה היה רק חלק ממשחק הפשרות שכולנו שיחקנו" (דודי סמית, הטירה היא שלי) וכך גם אני בתחילת קריאתי חשבתי שאני עתידה להכנס לספר של 'פשרה', מאותם ספרים שאת מתחילה בקריאתו ותוך כדי עמודיו הראשונים את מבינה שזו לא הולכת להיות 'יצירת המאה', לא תחווי עם הספר רגעים של התנתקות מהסביבה, ולא תחכי כל רגע שאת בלעדיו לחזור לקריאתו. אז חשבתי.
פתיחתו של הספר אכן מאכזבת, משפחתה של קסנדרה מצטיירת כעוד משפחה עניה אשר פגשנו לא פעם והתיאורים הארוכים על מצבם אינם מחדשים לנו דבר. מהגעתם של משפחת קוטון גם אנחנו הקוראים חווים שינוי במצב הרוח וברמת העניין שאנו מגלים בספר. כתיבתה של סמית כקסנדרה נעשית בצורה נפלאה, ומבלי שנדע אם התכוונה לכך או לא, העלתה אצלי כקוראת אסוציאציות רבות לג'יין אוסטן (שעצמה מוזכרת לא מעט בסיפור), ולא פעם יכלתי לדמיין את תפאורת העלילה ככזו המקבילה ל"גאווה ודעה קדומה".
סמית מצליחה להשאיר את העלילה חיה בזכות התפניות הרבות, ואפילו אני נשארתי פעורת פה אל מול הסוף המפתיע.
בשורה התחתונה- הספר יצא כחידוש שאת גרסתו הקודמת לא קראתי ולכן איני יכולה להשוות בין השניים, אך אם לא קראתם את "רשימות קסנדרה"- ממליצה מאוד כספר שאינו ספר של 'פשרה', אלא יקבל ממני את התואר של ספר 'מנחם', קלאסי לימים גשומים מתחת לפוך.

נרגשת להיות הראשונה שכותבת ביקורת על ספר מתח שלגמרי שווה קריאה!

יום א' של המתים הינו ספר מתח תקופתי שקריאתו נעה בין 1945 ל-1992, אך לא בצורה מעיקה אלא ככלי שלנו הקוראים להצטרף לחוויותיהם של הדמויות השונות, ולהחשף לפרטים נוספים בחקירה. העלילה כזו שאינך יכול לצפות את הבאות וכמו החוקרים עצמם גם אני כקוראת מצאתי את עצמי מופתעת מתוצאותיה הסופיות.

הכתיבה (והתרגום) טובים, ומספקים לקורא את היכולת לקרוא בצורה שוטפת, במקרה שלי את רובו קראתי ביום כיפור ללא צורך לערוך הפסקות רבות(:

ספר המביא לנו הקוראים הצצה קטנה למה שקרה, ועדיין קורה בהסלמות השונות בצד השני.
סייד קשוע מצליח לכתוב מציאות בצורה ששואבת אותך לתוכה- כתיבה קלילה וזורמת אך עם זאת מאוד עמוקה.

אזהרת ספוילר

הדירוג כמעט וירד ל-4 בעקבות הפרקים האחרונים והקיטשיות של 'נו באמת, זה נגמר בהסכם שלום?', אבל אז הטוויסט שכל כך רלוונטי- אוקיי אז יש הסכם שלום, לאיזה צד אני (אותו הערבי הישראלי) בכלל מרגיש מחובר יותר? לאיזה צד אני רוצה להשתייך? בניית הזהות של כל אדם שהוא בעולם מאוד מורכבת, מי אני קודם: אישה? יהודיה? ישראלית? שמאלנית? אשת חינוך? אולי בכלל אני מוגדרת על ידי המשפחה שלי, הבת של מי אני? אחות של? על אחת כמה וכמה המושג ערבי-ישראלי, מורכב אף יותר. התחושה ברחבי הכפר של שמחה מהסכם שלום, ואבל (כפי שתואר במילותיו של קשוע) בעקבות ההשתייכות לפלסטין, מאוד מבלבלת ומגבירה את חוסר הגדרת הזהות הזו ומחזירה את אותה 'אמיתיות' לסיפור.

ספרו של דידילורן מתמקד בלוקיון, עובד מפעל שאינו מרוצה מעבודתו בלשון המעטה.
עבודתו של לוקיון הינה הפעלת מכונה המשמידה ספרים, ואילו לוקיון אינו יכול לסבול זאת ובסופו של כל יום עבודה לוקח מספר דפים שניצלו מן השחיטה, ומשחרר אותם לחופשי לאוזניהם של נוסעי רכבת הפרברים. בהמשך נפגוש בעובדת הניקיון, דמות אותה ניתן לתפוס כ'נחותה' ובוודאי 'אינה משכילה' שגם היא מרותקת לעולם הספר, ולא רק זאת, היא עוד מעזה להעלות פרקים על הכתב!
בתרבותנו נתפסת הספרות כעולם תוכן השייך לאנשים המשכילים, וכמו הסטיגמה הזאת המתנפצת תוך כדי הקריאה מתנפצות גם סטיגמות נוספות (שומר שמדבר רק בחריזה ובמשקל, ועוד כאלו שלא אציין- שלא לגלות למי שעוד לא קרא(; ) ולכמה רגעים, הרי שהספר קצר וקריאתו קולחת, אנחנו נמצאים בעולם שבו המנקה תופסת את מקום עבודתה כממלכה עליה על שולטת, ושהשמן של שעה 10- מקבל את שמגיע לו.

"אם יש רק סוג אחד של אנשים, למה הם לא מסתדרים ביניהם? אם כולם אותו דבר, למה הם כל כך מתאמצים לשנוא ולבוז?"
כשאתה קורא את השורות האלו ב'אל תיגע בזמיר' אתה בן רגע עובר משנות ה-60 בהם נכתב הספר, אל ההווה- אמנם המצב הספציפי בו הספר מתמקד השתנה, אבל ההוויה כמו שמורגש נשארה כשהייתה רק בתצורה אחרת..

בספרה הרפר לי גרמה לי לראות את העולם מנקודת מבטה של ילדה בת 7, ילדה שעדיין לא מתנהלת על פי אותן הבניות חברתיות שהחברה מייצרת לה, שתפיסת הטוב והרע שלה היא כזו 'טהורה' שרואה אמת ומציאות אל מול מה שהמבוגרים שכבר הורגלו לצורת חשיבה מסוימת רואים.

ושלא תטעו- אולי על פניו זה נשמע שהספר הולך להיות ספר כבד ורציני, והתוכן שלו באמת כזה.. אבל עצם הבחירה לספר את הסיפור מנקודת מבטה של ילדה בכיתה א', מוסיף לספר את העובדה שמאוד כיף וקל לקרוא אותו ברציפות אם זו הדרך בה הקורא בוחר.

מומלץ מאוד, אחד הספרים היותר טובים שקראתי בשנה האחרונה

אז אני חייבת לפתוח ולהתוודות שבניגוד לרב הביקורות שקראתי פה, אני לא חסידה (או יונה;) גדולה של מאיר שלו.
עד כה לא יצא לי לקרוא מספריו והחלטתי להתנסות לראשונה ב'יונה ונער', לא בגלל המלצות מיוחדות אלא בעקבות שמו המוכר בלבד ואני חייבת להגיד שלא התאכזבתי.

בקריאת הספר הכרתי סופר שהצליח בקלות להכניס אותי אל תקופת חיים אחרת, ואל זמנים שונים שלא היו מוכרים לי עד היום. הוא גרם לי להתאהב בסיפורם של אירל'ה ותירל'ה, ובניגוד למרבית הפעמים בהם אתה כקורא יכול לחזות את העתיד ואת הספינים בעלילה, להיות מופתעת פעם אחרי פעם ופשוט להתפלא- איזה גאוני, ובכך להעריך את הספר עוד יותר.
בכתיבתו שלו מצליח לתאר כל דבר בצורה שמצד אחד גורמת לך באמת להרגיש בתוך העלילה, אבל מנגד אלו אינם תיאורים מייגעים שמכבידים על זרימת הקריאה ובדרכו ובשפתו הוא מצליח לתאר אפילו את הרגעים המיניים כדבר מה מאוד מכובד וציורי ולא כמשהו זול שנכנס לעלילה לשם הכנסתו.

למרות ואולי בגלל שאהבתי מאוד את הספר, אני מרגישה צורך להזהיר כי פתיחת הספר מעט קשה לקריאה ולוקח זמן להיכנס אליו אבל ברגע שנכנסתי היה לי קשה מאוד לעצור וגם ברגעים שבין קריאה לקריאה חשבתי על העתיד לבוא.

אין ספק שאחרי קריאת הספר אני אחזור ואחפש ספרים נוספים של מאיר שלו, המלצות יתקבלו בברכה(: