“את איה בחרתי לקרוא כי המשפט: התפוח לא נופל רחוק מהעץ תמיד הוכיח עצמו כנכון.
בנים דומים לאבותיהם ובנות (נו טוב, הבת שלי) מוכיחות שהן חסרות מנוחה, קופצניות ובעלות רגישות למכנסי ג׳ינס הדוקים אך מלבד ההשוואות השטחיות הללו, ישנן כמה תכונות בסיסיות שהן חלק בלתי נפרד ממערכת הדי.אנ.איי שלנו, עוברות בתורשה ואנו מקבלים אותן בין אם נרצה או לא.
צליל קולי דומה לזה של אמי, הבעות פנים פתאומיות; חיוך או קריצה. טיקים שובבים שיוצאים לי אם אני מגחכת או אפילו רושפת מכעס מזכירים את מחוות פניה של אחותי.
אין מקום לטעויות אנו מאותו הדם, מאותו אדם, שהחליט על קיומנו.
וכך קרה ששמעתי על ספרה החדש של אותה ילדה-אישה, בתו של אחד הסופרים ״מישירי המבט״ שכבר פחדו מספיק כדי להפסיק לפחוד.
החלטתי לקרוא את ספרה הייתה בגדר No Brainer, לא חשבתי פעמיים ורכשתי את יצירתה.
ייתכן ויאמרו כי טעיתי ואין זאת הגישה נכונה: לכל אחד סגנון משלו ואין מקום להשוואה אך בעיני זאת האינדיקציה לטוב ולרע והסתבר שהתיאוריה הזאת נכונה.
זהו ספרה הראשון, ביכורים כך קוראים לזה אך לא היה שום דבר בוסרי בסיפור.
כל מילה ומשפט היו במקום ועושה הרושם שהסופרת בישלה את הנזיד הטעים הזה מזה זמן מה, על אש קטנה ובהשגחה צמודה, הרחק מהרדאר הספרותי.
היא לקחה את הזמן , אגרה את הכאב, אספה את השרידים ורקמה הוויה בלתי נשכחת, מציאות כואבת שהיה לי העונג להכיר.

אדם, הדמות הראשית בעלילה הינו פסיכיאטר.
עליו לאבחן נערה צעירה בשם אנה שהואשמה ברצח אמה.
מתפקידו לבדוק האם היא כשירה לעמוד למשפט או שמא תעביר את חייה במוסד לחולי נפש.
הוא חושף בפנינו את התלבטויותיו ואנו למדים כי הבחירות שהוא עושה ועשה בעברו אינן פשוטות ויש לכך השלכות הרות גורל.
עברו הבעייתי והדרך בה בחר אביו לגדלו מערימים בפניו קשיים.
קשה לו החיבור לאנשים, הוא לא בוטח בהם שכן חרדת הנטישה שהייתה נטועה בו מילדות צפה ועולה על פני השטח כל אימת שישנו נסיון להתקרב אליו.
הוא מתרחק, מתבודד ונועל את עצמו בממלכת האי-רצון, מושג מופשט לבית משוגעים שהוא ״קצה של מקום, מקום שהוא קצה למי שאין לו לאן ללכת ואין שם למישהו״
הדמויות בסיפור מרתקות ונושאות שמות שאינם בהכרח מין ההוויה הישראלית אך טומנים בחובם משמעויות עמוקות: ארנסט, אביו המאמץ של אדם המנסה לאהוב אותו כאם, להשלים חסכים ועם זאת לא להעמיד בפניו גבולות, כן כשמו אך כנותו אינה אמיתית וזרה.
פייר, פציינט הדר במוסד שאותן מנהל ארנסט והוא כולו פרסומת לעצב, פיירו הליצן הבוכה.
מלכיור, חבר ילדות של ארנסט ושופט. דמות שאותה אהבתי במיוחד: אמפטית, רכה וזורמת כנהר הנילוס.
הדמויות הנשיות מרים, מריה, אנה ורחל מככבות גם בכתבים הקדושים ליהודים ולנוצרים:
הן היו אימהות, סבלו וננטשו.
עפ״י הברית החדשה אנה ילדה את מרים, אמו של ישו ומריה הייתה אשתו. רחל נועדה לסבול ולבסוף מתה בלידה.
כל אישה בסיפור נושאת את כאבה, את עונשה.

היצירה אינה חפה מבעייתיות; מאוד התחברתי לדמויות, עקבתי אחר התפתחותן אך דומה היה כי ננטשו באיזשהו שלב, לא הבנתי בדיוק אם ע״י הכותבת או בגלל אדם.
הן לא קיבלו סוף ראוי ונותרו מבולבלות ותוהות.
המעמקים שאליהם הגיעה קניוק סחררו אותי קמעה, פיזית חשתי לחץ באוזניים.
היא כותבת מופלאה, נבונה מאוד ועמוקה. יכולה לעשות בייצפר לכל הפסיכיאטרים באשר הם אך חלק מאמרותיה היו לי בגדר תעלומה ולא ירדתי לסוף דעתה.
אך גם את האב, יורם, לא תמיד הבנתי וזה לא שינה לי כהוא זה מהעלילה.

תפוחים לא נופלים רחוק מהעץ.
ויש גם מבין אלו הנופלים, מתוקים במיוחד וראויים למאכל!”

“3.. 4.. 3.. 4.. 3. ואילו רק בגלל הסוף הצפוי ולא סגור כאחד.
את הספר קיבלתי מתנה וחיכתי מאוד לקרוא בעקבות התקציר שנשמע מעניין במיוחד. בפועל נהניתי מהקריאה רק לאחר כמות עמודים נכבדת שגרמה לי להסתקרן לגבי ההמשך ויותר מהכל- האם אנה רצחה או לא רצחה?? מה שהעיב בעיניי היה התיאור המפורט (באיזה רחוב פנה דרך איזה רחוב הלך ואיזה קפה ועוגה הזמין...) שלפעמים במקום לתת תחושת מלאות, העיק קצת ומנע זרימה.. בסה"כ נהניתי מהספר, ממליצה לקרוא אך ללא יותר מדי ציפיות.”