ספר שטחי ורדוד המתיימר לדבר על נושאים העומדים ברומו של עולם הסופרת מציגה לנו רעיונות נישגבים והיא המומחית באה להסביר מהי יהדות לאותם אנשים שפשוט לא מכירים: נושאים כמו תיקון עולם, דת ומדינה, מעמד האשה , ישראל והעמים, ואפילו על כל חגי ישראל ! ספרתי מדובר על 47 נושאים שונים שנמצאים ביניהם וכולם נכללים בספר הקטן הזה !! מדובר כמות אדירה!! ונשאלת השאלה האם ספר כזה יכול להיות ספר רציני ? ככה לכתוב בשטף כמו מורה בעממי שבודקת מבחנים ומציינת בעט אדומה זה טוב ! זה טוב מאוד !! זה גרוע וכו' הסופרת נותנת ציון ומחווה דעתה על כל נושא נכבד שמסתכם בעמוד או בכמה שורות וממהרת קדימה כמו רוח סערה לנושא הבא. בלי ירידה לעומקם של הדברים, בלי הצגה מפורטת ומסודרת של דיעות שונות משני הצדדים , היא קובעת דיאגנוזה לכל נושא כמומחית בעלת ידע ומקוריות , מרפרפת בין הסוגיות הקיימות , ולא מאפשרת לקורא התמים שבאמת לא מכיר ולא כל כך יודע היא לא מאפשרת קצת להרהר ולחשוב על הדברים לעומקם ! ואכן הספר שטחי ועמוס בשגיאות ואי דיוקים.

הסופרת מאמינה שהיא בקיאה ביהדות ולכן היא גם מסמיכה עצמה לדבר בשמה של היהדות לאלה שלא מכירים. היא מדגישה לאורך כל הספר שהיא מגיעה מהמקום הכי דתי והכי חרדי ועל כן היא מומחית לדבר בשם היהדות שלא הכרנו.
דוגמא לרדידות נושא ברית המילה : הסופרת מדגישה ברוב חשיבות את העובדה שעדיין לא הוכח שזה בכלל בריא לעשות ברית מילה ויש דיעות לכאן ולכאן ווכן היא מציינת את העניין הסקסי שעדיין לא ברור מי נהנה יותר מסקס הנימול או הערל. זה מה שמעניין אותה בנושא לקרוא ולא להאמין ! סופרת שמדברת בשם היהדות ממתי ברית מילה ביהדות זה עניין של סקס טוב או רע ? הלא ברית מילה הוא אחד מעיקרי האמונה היהודית הוא חוק יסוד של האמונה היהודית, בבחינת יהרג ובל יעבור ! כל יהודי מקיים ברית מילה עוד מימי אברהם אבינו! ישנם בעולם עוד מילארדי מוסלמים בני אברהם וישמעאל שלא שואלים אם זה טוב או רע אלא מקיימים את מצוות ברית המילה לכל זכר בגיל 13! ויש עוד כהנה וכהנה דוגמאות לרדידות ושטחיות בספר ! ונשאלת השאלה לאיזה סוג קוראים נכתב הספר הזה?

שמו של הספר "קיבוץ ברלין" מביע את הרעיון שבספר האומר שלמרות שגיבור הספר אורי דולב עזב את הקיבוץ , התנתק מהארץ ובורח לברלין מסתבר שהקיבוץ "משמר הצפון" נשאר איתו תמיד והוא עמוק בלבו גם בברלין הרחוקה.
הספר כתוב בשטף כיומן אוטוביאגרפי והוא נוגע בשלושה נושאים ילדות כייפית ונפלאה של חיים יפים בקיבוץ "משמר הצפון" חיים בטבע השתובבות עם חברים והמון שמחה מצד שני השרות הצבאי קרבי כשברקע מלחמת יום כיפור (החלק הזה מאכזב כי הוא כתוב בצורה קלילה ולא אמינה כאילו מדובר באיזה מבצע ) והחלק השלישי הוא הוא נבירה בזכרונות העבר הרחוק של ההורים והמתערבבים עם זכרונות ילדות של הדור השני וזאת כדי להגיע להבנה על מהלך החיים של כל הסובבים.
בספר יש אמירה על דור המייסדים "יכול להיות חשבתי שאנחנו בני הדור השני היינו האכזבה הגדולה של המפעל החלוצי החלום הקיבוצי מתנפץ אל מול ההוה"
מסתבר שהאושר נמצא בכוס תה ביום שמש נעים ואפשר להגיד שזו בעצם המחשבה של כולנו
אהבתי את הספר

שמו של הספר "הר אדוני" ותמונת הבומארנג הנראה כצלב מתעופף וטס גבוה נראים בעיני כסמלים המספרים את המחשבה שמסתתרת מאחוריהם.
ונשאלת השאלה למה הסופר ארי דה לוקה להשתמש בסמלים דתיים כמו שם הספר
"הר אדוני" או מה ראה להפגיש את הקורא עם דמותו הטרגית והמעוותת של היהודי הסנדלר הגיבן דון רָפָניֶלו אשר למרות כל הסבל שעבר עליו הוא אישיות של נתינה הוא תופר ומתקן בחינם נעליים לכל עניי העיר איש חכם ובעל דעה וידע , איש רוחני הנושא עיניו ונפשו לירושלים .
"הוא עושה למחשבות מה הוא עושה לנעליים מניח אותן על הדוכן הפוכות ומתקן אותן" ואומר בהתרסה לאלוהים "אנחנו בלי פספורט, בלי זכויות, אנו בני אדם חיים מסורבי מוות צריך לקבל גם את העונשים ההיתוליים שלו" , גם שמה של הנערה "מריה" שלמרות היותה מנוצלת מינית דווקא היא מתגלית כנשמה טובה וטהורה. וגם הופעת "החמור" בתחילת הספר וגם בסופו " בכתבי הקודש יש רבה ידיעות על החומר בהמה מועילה , מעריכים אותה, אבל הצעקה שלו לעומת זה היא חסרת תועלת ענקית , נוגעת רק לו ולאלוהים" וכן סמלית דמותו של הנגר מאסטרו אריקו שמזכירה יוסף הנגר בעלה של מריה ועוד.
הספר הוא סיפורו של נער מתבגר אשר בתוכו בוערת תשוקה בלתי מוסברת דמויית בומארנג שבתמונת הספר הוא נראה כמו צלב מתעופף. הבומרנג של הנער רוצה להתפרץ מתוכו ולהשתלח הרחק ולא ידוע אם שחרורו יהיה לטוב או לרע "יחד גדל גם הרוע יחד איתי עם כח הזרוע לשחרר את הבומרנג גדל כוח שמסוגל לתקוף" "מהלך מוטעה של האחר מסיר את "המסמרים" מהמכסה , והדם הרע מזנק החוצה" ההוכחה לכוחו המתפרץ נמצאת בסוף הספר הנער "מכבה את העין הטובה ומשחרר את הבומארנג שפוגש בדיוק את היהודי הסנדלר עם הכנפיים והנוצות "העולה והולך למקום העקבה המתלקחת של הבומראנג". (שנשמע כקורבן עולה.) ואז הנער חוזר ופוקח את העין הטובה, תופס את הצל הפושע הרוכן מעל מריה ומשליך אותו מהמרפסת בחוזקה.

נראה כאילו הסופר משווה את רָפָניֶילו היהודי הגיבן כקורבן נצחי של הרוע בעולם.
כמו ישו בזמן צליבתו בגולגולא ששם הוא נצלב ביחד עם עוד פושע והיה קורבן עולה. בסוף הספר אנו מוצאים שוב את מוטיב החמור הקול שיוצא מגרונו של הנער שאומר:
"זה קול, זה הקול שלי, נעירת חמור שקורעת את ריאותי, אני צועק ובשביל הצעקה שלי אין מקום על גליל הנייר ומעל מונדידיו" בגאולה המשיח יבוא על חמור ככתוב בספר זכרייה פרק ט' גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִיַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" שהוא המשיח!
בעיני נראה כאילו מדובר במחאה כנגד העוול וההשמדה שעבר העם היהודי , ודמותו של הנער שאיננו יודעים את שמו מסמל את הדחפים הנפשיים והגופניים החבויים בתוך כל אדם עוד מנעוריו והם מפרצים בסופו של דבר לטוב או לרע
חיה הלר

כמה מילים על הספר הנסיך הקטן
כשגמרתי לקרוא את הספר הרגשתי עצב ועגמומיות לא ברורה,
כנראה שבכל אחד מאיתנו מסתתרת דמותו של "הנסיך הקטן"
זו אותה נקודה זוהרת בלבו של כל אחד מאיתנו כמו כוכב נוצץ שחבויים בו זיכרונות ילדותנו שהייתה כולה תמימות ואמונה.
כל אחד מאיתנו היה פעם נסיך קטן ילד בודד וסקרן שחיפש חבר אמיתי לְאַלֵף .
זה ספר פרי דימיון והלך רוח ומחשבה של הסופר אנטואן דה סנט-אכזופרי בהיותו בודד וצמא במדבר סהרה כאשר מטוסו נפל שם. בסיטואציה שכזו כאשר אדם נמצא לבדו בסכנה מוחשית, ללא נפש חיה מסביבו, לבדו ללא אפשרות לשמוע הד קולו!
להיות רק לבד עם עצמו מתבונן ביאוש בשממה המדברית האין סופית ובלילה מסתכל בתקווה בשמיים הנוצצים הפרוסים מעליו והם יפים נוצצים וזוהרים באין ספור כוכבים. "נוף זה בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו" (כדברי הסופר)
זה המקום שרק בו יכולות לעלות ברוחו המחשבות על האדמה הנוראה שמתחתיו ועל הכוכב המסתורי המופלא הנוצץ מעליו , מקום שמעלה בו שאלות ומסקנות על מהות החיים ותכליתם , מסקנות על חברות, על נאמנות, מחשבות על בני האדם וכל עמלם הריקני, על אהבת אמת , וחברות ובעיקר לדעת שהאמת נמצאת בנסתר.

לא ידוע אם הנסיך הקטן על כל סמליו היפים מת או שהוא חזר שוב לכוכב הקטן שממנו הוא הגיע. אבל תמיד כשנרים עיניים לכוכבים שבשמיים נשאל את עצמנו האם יש אחריות טוב וצדק בעולם
האם אכלה הכבשה את השושנה , כן או לא?

זוּלֵיכָה פוקחת עיניים
כתבה גוזל יכינה , תרגום חמוטל בר-יוסף

אחד הספרים הטובים שקראתי בהתרגשות ובנשימה עצורה! הסופרת המופלאה גוזל יכינה פוקחת את עיני הקורא ומכניסה אותו הישר אל העלילה. לתוך הסבל והעוני , זורקת אותו אל תוך הקור הנוראי שפוקד את האיכרים הפשוטים שהפכו לקורבנות אדם הנודדים בשם המהפכה. בספר אנו פוגשים שיירות אדם מזי רעב, ללא רכוש מוצאים בכח ממקומות הולדתם ומובאים ברגל וברכבות אל הערבות השוממות והקפואות של סיביר , אלו אנשים מבוגרים חסרי כל הולכים לחיות במדבר של קרח של מינוס 40 מעלות .
הסופרת מצליחה לזעזע אותנו בסיפור חייה של זוליכה שגזלו ממנה את ביתה את משפחתה ואת רוחה , שדרך נדודיה עד סיביר הרחוקה אנו חשים את גודל העוולות שנעשו לעם הרוסי בשם המהפכה !!
זו חברה שאיבדה צלם אנוש ! אין רחמים!! וביחוד אצל הבולשביקים הממונים מטעם שלטונות המהפכה דווקא אותם מנהלים ושומרי חוק הם אוסף של בורים שרשעותם ושחיתותם מזעזעת. כולנו מכירים את ההיסטוריה של אותה תקופה 1930-1945 היודעת לספר על 20-30 מיליון אזרחים רוסיים שנרצחו ע"י השלטונות .
בעיני גיבורי הספר מדברים אלי\ינו כסמלים
זוליכה שהיא הגיבורה הראשית מסמלת בעיני את אמא רוסייה אדמה באותן שנים 1930-45 אומה ענייה נגזלת ושותקת, שעם הזמן פוקחת עיניים מגלה את העולם שסביבה, נלחמת בכל הרוע שמסביב וזאת כדי להציל את בנה יוסף

ד"ר וולף קרלוביץ המכונה לייבה – מסמל את השכבה הנאורה את המלומדים והמדענים, שבחרו להתעלם מהמצב הנוראי העובר על ארצם. בחרו שלא לראות את עוולות המהפכה. ורק בגלות בסיביר הם לפתע מתעוררים וממלאים את תפקידם.

איוון איגנטוב – מסמל את השלטון של אותם ימים – הוא נציג החוק האכזרי הממונה על ביצוע הגלייה , שגם הוא בסופו של התהליך הופך להיות כמו כולם קורבן המהפכה . הוא נשלח לשרת את השלטונות ולפקד על הגולים שהוא הביא ברכבות לאי שם בסיביר הרחוקה והקרה כאשר במשך כל חייו הוא מנסה לרצות את הממונים עליו אך לבסוף כמו מליוני בני אדם אחרים הוא מאבד הכל במשטר רצחני שעובד באיומים, הלשנות ובגידות .

יוסוף - הבן של זוליכה הוא קרן האור בספר הוא מסמל בעיני את הדור הצעיר החדש שקם בברית המועצות. דווקא הוא שנולד בתוך כל הזוועה הקור העוני והבערות, שגדל בתוך כל הרשעות הוא בוחר לברוח מהמקום הנורא כדי להגיע למקום של רוחניות של אור של צבע לבית ספר לאומנויות במוסקבה.

הספר הוא יצירה נפלאה הכתובה בלשון ציורית ומתורגמת ע"י המשוררת חמוטל בר יוסף שבזכותה הספר נקרא כמו שירה והתיאורים המרהיבים מאפשרים לקורא להרגיש את הדמויות להתערבל ולהתמזג עם הטבע ולהיות חלק ממנו.
חיה הלר

על הספר שפת הנביאים מאת: רוברט סנט ג'והן

ספר נדיר, ספר שכובש אותך מסקרן מותח ומהנה. אך אין ספק שגדולתו של הספר כשהוא גם מצליח לגעת בך רגשית, זה ספר שגורם לך לחשוב ולשאול שאלות , שמלמד , שמחדש ואפילו מעורר התנגדויות או כעסים, זה ספר כזה שנשאר איתך במחשבה עוד זמן לאחר שכבר סיימת לקרוא אותו.
וזה מה שקרה לי עם הספר "שפת הנביאים" שהיה עבורי הפתעה בלתי צפויה. כתב אותו רוברט סנט ג'והן סופר אמריקאי לא יהודי שביקר בישראל בשנת 1948 ממש בתקופת מאורעות הדמים שהתרחשו בארץ. הוא ביקש להבין מהו הסוד הגורם ליהודים הבאים משבעים ארצות שונות להתלכד לאומה אחת? והוא הגיע למסקנה "כי פרט לתשוקה בוערת למולדת משלהם הייתה לשונם המשותפת הגורם המאחד הגדול שבמזגם". הוא הבין שלשפה העברית היה כוח מכריע בבנינה של האומה וזה הדבר אשר דחף אותו לחקור לשאול ולדעת ממקורות ראשונים על האיש אליעזר בן יהודה - מחייה השפה העברית.

ועל כך מדובר בספר "שפת הנביאים" . הספר כתוב בשפה עממית פשוטה וקולחת אין בו תיאורי רגשות, או הבעת דעה או בקורת. מדובר בעובדות שמספרות את קורות חייו של אליעזר בן יהודה איש אחד בעל חזון נבואי והוא גאולת עם ישראל, ארץ ישראל והשפה העברית.
בספר יש המון התרחשויות ומאורעות שונים בתקופה סוערת בחיי עמנו לטוב או לרע. אבל דווקא גודש הפעילות הבלתי פוסקת שלו יום ולילה . שטף המעשים בתנאים קשים ומסוכנים המועברים לקורא באובייקטיביות הם שגורמים לתדהמה והתפעלות מהדמות השיגעונית מהפכנית של אב"י
שעולה מתוך ההתרחשויות הרבות שבספר.

אכן הספר שהשאיר בי רושם עצום לגבי דמותו המופלאה של אליעזר בן יהודה

הוא נולד כאליעזר פרלמן בשנת 1858 בעיירה לושקי שבליטא בבית יהודי חרדי קשה יום, ילד קטן ורזה שלמד בחדר כמו כל הילדים שבעיירה. עקב בעיות כלכליות אמו האלמנה שולחת אותו הרחק אל דודו העשיר ללמוד בישיבה הגדולה ושם בדרך מקרה הוא פוגש איזה חבר שמשכנע אותו ללמוד דווקא אצל הרב יוסף בלוקר אשר מצד אחד לימד אותו תורה , אך מצד שני חשף את הנער לקריאה בספר "תועבה" שנקרא "רובינזון קרוזו" אוי ואבוי לפתע הנער התמים עם הפיאות הבהירות והלבוש המסורתי קורא בסקרנות ובהתלהבות רבה ספר הכתוב כולו שומו שמיים בעברית! מדובר בנקודת מפנה במחשבותיו. זה היה המקום וזה הספר שהדליקו בלבו של הנער את הניצוץ הראשוני לאהבת השפה העברית.
הדוד שנחרד מהכפירה הנוראית ממהר לשלוח את הנער חזרה לאמו. אך אליעזר הקטן נמלט והוא עייף ,רעב , ורועד מקור הישר אל בית כנסת הקרוב וכמו באגדות והנה בבוקר מוצא אותו שלמה יונאס ישן רועד מקור על ספסל שמחוץ לבית הכנסת , וכמו באגדות הנער מוצא חן בעיניו והוא מזמין את אליעזר כבן בית נוסף למשפחתו ופורס עליו את חסותו ואת אהבתו . בבית הזה של שלמה יונאס קורה המפנה ששינה את חייו לדרך שאין ממנה חזרה .
הנער החרדי קיצוני מגודל הפיאות מגלה בבית זה עולם אחר שממלא את רוחו ונפשו בשאיפות אחרות. הוא מתחיל בחשק רב ללמוד שם צרפתית, גרמנית ורוסית והכל בעזרתה של דבורה בתו של יונאס שמתאהבת בנער הצעיר ממנה ומלמדת אותו על עולם פלאות שהוא לא ידע . הוא מתחיל לקרוא בשקיקה ספרים הוא מכיר דברים חדשים ושונים מכל שידע ומנקודה זו רבותי הכל היסטוריה.

קשה שלא להתפעל מה כבר כותב עלם צעיר לבחורה לאחר שהוא עוזב את הבית כדי להמשיך בלימודיו (ציטוט ממכתבו לדבורה)

"מטרתי הראשונה היא להשיג רמה כלשהי שתאפשר לי לבוא במגע עם האישים היהודיים הגדולים בני זמננו כדי לעניינם בתוכנית לשיקומו של העם היהודי על אדמת אבותיו . חפץ אני ללמוד את תולדות עמנו ככל אשר אוכל. מקווה אני למצוא הכל באוניברסיטה המכונה סורבון." פשוט לא יאומן שכזו היא שאיפתו של עלם צעיר !!

והחיים כסטודנט ממש לא קלים הוא לומד באוניברסיטאות שונות ונחשב כעילוי .
הוא מצליח להתבלט ולקבל מילגות. שולח מאמרים לעיתונים והכל בנושא אחד
ויחיד "עם ישראל" וחותם בשמו החדש שבחר לעצמו בן יהודה אליעזר.

הוא מתגורר בעליית גג של בית יש בפריס, בלי כסף וללא כל אפשרות להתחמם. הוא אכל בקושי איזו ארוחה אחת ביום ואף היא דלה
ובריאותו נפגעה קשות. הוא חלה בשחפת מחלה שתלווה אותו מאז עוד סוף ימיו.
"רעיונותיו המהפכניים של אב"י לא היו מקובלים באותם ימים, וחלקם הגדירו אותו כקנאי ופנטיקן. ובחברה האינטלקטואלית של פריז בה הסתובב חלקם גם התנגדו ולעגו לרעיונותיו,
אליעזר נחוש בדעתו לעלות לארץ ישראל, בחינת ''נאה דורש ונאה מקיים''.
הוא מציע נישואין לדבורה , שלמרות התנגדות הוריה, היא עדיין מאוהבת בו והם מחליטים להתחתן ולעלות לארץ ישראל בשנת 1881 כשהוא בן 22 .
הם מגיעים ליפו ומשם לירושלים שמתגלה כעיר מוזנחת ומלוכלכת , תושביה יהודים ברובם דתיים פאנטים עניים מרודים , היהודים האשכנזים לומדי תורה ועניים , לא עובדים ולא מתפרנסים אלא חיים בדוחק מכספי החלוקה. העיר ואנשיה מתאכזרים לבן יהודה ודבורה.
אני מתרגשת לקרוא בספר פירוט רב את התלאות שהזוג הצעיר הזה עובר
ואני יודעת שכל המסופר בספר הוא אכן אמת לאמיתה!!.

אליעזר מחליט באופן חד-משמעי שבביתו בני המשפחה ידברו אך ורק עברית !!
אבל העברית במציאות עדיין שפה של בית הכנסת שפה עתיקה מאוד ומליצית , אבל הוא שואף שכל היהודים יוכלו לדבר רק בעברית!!
כדי שיוכלו להיות לעם חופשי בארצו. ולכן צריך להחיות את השפה ולגרום לה להיות קלה ופשוטה שתהיה יומיומית ועממית . הוא משקיע את כל גופו ונפשו, הוא עובד יומם ולילה כדי לחדש מילים שלא נמצאות בשפה, הוא מתווכח עם הוגי דעות ידועים בעולם וסופרים ורבנים שמתנגדים לו, אך הוא לא מוותר ממשיך לחקור מקורות למילים בודק אותם בספרים ומשווה ורושם אותם על אלפי פתקים.

פשוט לקרוא ולא להאמין איך האיש בגופו הדל והחולה ממוקד חדור מטרה יוצא בעט ונייר להלחם לחיים או מוות בעניין החייאת השפה העברית.

הספר לא מדבר על רגשות אלא מתמקד אך ורק ביצירה ובעשייה הבלתי מתפשרת של בן יהודה שמטרתה היא אחת תחייתו של עם ישראל בארץ ישראל והחייאת השפה העברית שתלכד אותו לעם אחד! כאמרתו: שבלעדי תחיית הלשון הלאומית, גם תחיית הארץ לא תהיה.

ומעתה השפה העברית היא השולטת בחיי שניהם . בנם הבכור איתמר נועד להיות 'הילד העברי הראשון' מדובר במעשה מסוכן ולא פשוט לדבר עברית בירושלים של אז בין אותם יהודים פאנטיים בעלי דעות דתיות קיצוניות שראו בדיבור בשפה העברית כפירה וחילול שפת הקודש!!

הם נידו את כל בני המשפחה והטילו עלייהם חרם ולא רצו להתקרב למשפחת
בן יהודה . ברור היה לכל יושבי הקרנות בירושלים העתיקה, כי הנולד הראשון לבית אב"י הוא בודאי מן יצור כלאיים משונה בעל מום מלידה .

אני מרותקת לספר , הרגשתי כאילו מדברים על המשפחה שלי, כאילו השפה העברית עצמה הפכה להיות איזו ישות חיה בדמותו של אליעזר בן יהודה והיא הנלחמת על זכותה לחיות כי אחרת איך אפשר לקלוט ולהבין כמה סבל וחיי עוני ומחלות יכולים האיש ומשפחתו עוד לעבור למען הרעיון המהפכני.

בן יהודה טיפח בעיתונו "הצבי" את רעיון ההתיישבות והעבודה העברית הוא כתב מאמרים חוצבי לב ואמיצים כנגד כספי "החלוקה " שהיו עד אז טאבו! דבר שעורר עליו אויבים רבים בירושלים וביחוד את זעמם של החרדים שכעסו והלשינו עליו לשלטונות התורכיים ויצאו נגדו בעלילה זדונית בהאשמה שהוא מעודד בעיתונו למרד נגד השלטון הטורקי. על זאת הוא נשפט הוא נכלא וישב בבית הסוהר כשנה עד שהצליחו כמה ידידים לאסוף כסף לשחרורו.

גודש המאורעות והמעשים של אליעזר בן יהודה הכתובים בספר "שפת הנביאים" מעורר בנו יראת כבוד ורוממות כלפי האיש.

וטרגדיות נופלות על האיש, דבורה האשה הנאמנה שהקריבה רבות למען השפה העברית מתה ממחלת השחפת והיא רק בת 37 אשה למודת סבל ועוני שגידלה משפחה בתנאים קשים. והקורא מזדעזע ומתקומם לשמוע כי
"הקברנים האשכנזים שהגוויה הופקדה בידם הכריזו כי צר להם אך זה עתה קיבלו הודעה מוסמכת שהגב' בן יהודה שהייתה אשתו של אדם שהוטל עליו חרם דתי הוכרזה כטריפה הם אמרו לו "אנו חופרים קבר לאשתך מחוץ לגדר בית הקברות אסור לה לגופה טמאה שתהא מונחת בקירבת אחרים"
לקרוא את הדברים ולהתפלץ היתכן ??

זמן קצר לאחר מכן פוקדים את האיש עוד אסונות שלושה מבניו הקטנים מתים ממחלות שונות בזה אחר זה כאיוב ממש והסביבה הירושלמית העויינת שמחה לאיד ורואה בכך עונש משמיים על חילול השפה.

בספר אין רגשות של כל הגיבורים הפועלים בתוך המאבקים הקשים והלשונות הרעים לא כתוב איך הם מרגישים בתוך כל העוני והדלות והאסונות הנוראים אבל אנחנו קוראים את הדברים מרגישים וכואבים .

אליעזר בן יהודה אף פעם לא נשבר !!! על הקיר בביתו הוא שם שלט "הזמן קצר והמלאכה מרובה" הוא ממשיך לכתוב בעמידה את מאמריו הסוערים בעתון "הצבי"

הוא מתחתן בשנית 1892 עם חמדה אחות אשתו שבעצם הוא היה תמיד אביר חלומותיה. היא לומדת עברית במהירות רבה והופכת ליד ימינו ועוזרת לו בכתיבה ובעריכה ובגיוס כספים עד ליום מותו.

עיקר עבודתו בתקופת חייו האחרונה מתמקדת בכתיבת המילון העברי הראשון.
באיסוף כל הפתקים שהוא כתב ושמר במשך כל השנים ובהם מילים חדשות מילים מחודשות כדי להספיק להכניסן לכרכי המילון העברי הראשון .

אין ספק שהקורא עומד נפעם איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה ! הספר מציג בפניו בצורה אובייקטיבית ועינינית את אחד מהאבות המייסדים של ישראל החדשה באחת התקופות הגורליות ביותר בתולדות ישראל. הספר מציג בפניו סיפור של נביא הלוחם ללא חת , דמות מופלאה שמעוררת בנו הקוראים רגשי כבוד ! והתפעלות ובעיקר רגשי הוקרה !
הרגשתי שכולנו חייבים תודה ענקית לאיש הזה, הנביא שנלחם בכל כוחו למען השפה העברית שמקובלת עליינו כלשון רגילה דיבור המובן מאליו.

בסיום הספר נכתב "הוא זכה לראות את היום בו נערך משאל עם בארץ ישראל שכמעט כל יהודי בארץ רשם בטופס שלו בסעיף "שפת אם" את המילה "עברית"
אליעזר בן־יהודה מת בביתו שבירושלים בליל שבת, (16 בדצמבר 1922), בהיותו בן 66, חמדה מצאה אותו אוחז עט ביד מול הנייר , והשכיבה אותו על מיטתו,
והרופא הגיע כשכבר לא היה בין החיים.
ושאלת השאלה מה היה קורה אילו לא פגש אליעזר הקטן את אותם אנשים בילדותו שעוררו בו את הרעיון על תחיית השפה העברית? ובכלל האם כל ההתרחשויות בחיי האדם ובעולם נתונים ליד המקרה והגורל או שהם מכוונים מלמעלה.
חיה הלר

בקורת על הספר מזל קטן
מאת קלאודיה פיניירו

ספר מעניין ומרתק, שקראתי אותו בנשימה עצורה. הרעיון של הספר נמצא בשמו שנקרא "מזל קטן" רעיון המדבר על כוחו המוחלט של הגורל שאותו מנסה הסופרת להעביר בספר . איך כל מהלך חייה השלווים של גיבורת הספר מרי לוהן, נקטעים ונהרסים בתוך שנייה גורלית אחת!! זה קורה ממש באותו רגע בו היא עוברת מחסום רכבת ונתקעת עם רכבה על המסילה ללא כל אפשרות לחלץ מתוכו את הילד הקטן (חבר של בנה) מאסון הרכבת הדוהרת במהירות עצומה ומוחצת אותו למוות.
"מהו הרגע שנקבע הבלתי נמנע? שואלת הסופרת האם החיים הם שלשלת של ארועים שבאים כהמשך של זה, איזה מהארועים הללו אלמלא קרה היה עשוי למנוע את הזוועה ההיא? כלומר נסיבות הקשורות לגורל ולא לאחריות" באסון כזה תמיד עולות השאלות כמו "מה היה קורה אילו לא..." או "למה זה קרה לי ולא לנהג אחר ? " או "למה דווקא היום ולא ביום אחר?" שאלות שאין לחיים תשובות עלייהם.
הסופרת מנסה להוכיח לנו הקוראים שבחיים המזל הוא שקובע את מי נפגוש בחיינו, היכן נעבוד מה נלמד והיכן נחייה. הכל תלוי במזל הקטן שהוא בא לטוב או לרע ! עובדה שבעקבות האסון הנוראי כאשר היא שבורה ומדוכאת היא עוזבת את החיים מאחוריה ובורחת אל הבלתי נודע ודווקא אז ברגע שהיא תלושה כאשר היא לגמרי אבודה ממש במזל מישהו מחליף מקום במטוס ויושב לידה, זהו כמובן רוברט שיאסוף אותה לביתו בבוסטון ומכאן נמשכת ידידות ואהבה של עשרים שנה.
ושוב אנו נתקלים בהתערבותו של המזל הקטן הפעם במשחקו הטוב ושוב חוזרות ועולות השאלות הבלתי פתורות כמו:
"מה היה קורה אילו לא ..."
חיה הלר

תרנגול פרסי (פרי סני)
דעתי על הספר:
למרות הכתיבה הקולחת של הסופרת ותיאורי הנוף וההווי המקסימים ולמרות השפה הנפלאה עם שפע הריחות העסיסיים ההומור וכל הבישולים,
עדיין לא מצאתי בספר "תרנגול פרסי" כל קשר אוטנטי דומה למהלך חיי היהודים שחיו בטהרן בתקופתו של השאח .
הכי נראה למישהו הגיוני שבכל המשפחות היהודיות המופיעות בהרחבה בספר כולל משפחתו של איברהים לא נמצא אפילו לאחד מהם שם יהודי?
אז מאיפה נמצאו לסופרת שמות משונים שכאלה שבחרה לתת לכל הנשים והגברים היהודים שבטהרן?
התיאורים הצבעוניים של הבישולים והאוכל שאפשר למצאם אצל העם הפרסי לא מכסים על כך שאין בספר כל התנהלות קהילתית של ריחות
ומנהגים המייחדים כל בית יהודי פרסי מסורתי.
הספר בא לספר לנו הקוראים קורותיה של משפחה (דמיונית) יהודית בטהרן , אך במקום זאת אנו מתבלבלים עד לעייפה בעיניני "התרנגול הפרסי"
כאשר לאורך כל הספר מתנהלים המון יחסי מין שהסופרת לתמהוני גם לא הצליחה לפתח בהם טבעיות , אלא שיחררה אותם בכתיבתה הקולחת בפרץ מיני מוזר וממש לא מתאים ולא הגיוני למהלך חייהם של היהודים והמוסלמים שחיו אז בפרס. קחו למשל את אבי המשפחה הוא מופיע כיהודי אמיד, זה איש ללא רגשות אישיים או ביתיים , אדם שטוף זימה חושק בנשים נשואות מוסלמיות משכיב אותן ואפילו מכניס אחת להריון וגם נולד לו אפילו ילד ממנה ! והילד הקטן הזה לפתע גודל כמשרת בבית יהודי עשיר אחר וכו' וכו' וכו'
או למשל דמותה של גיבורת הספר האם "מולוק" לא מצאתי בה כל רגש המייחד את האמא היהודייה הפרסייה , לבד ממחשבות וחשקים מיניים ניסתרים וגלויים גם לבעלה "התרנגול הפרסי" וגם לשליח הסוכנות "התרנגול הישראלי" שאיתו היא גם מקיימת יחסים מיניים ובוגדת בבעלה!

הסופרת לא הצליחה לעורר בנו כל רגש או התחברות למי מהדמויות, וכן גם לא אמון בעלילה שמצד אחד מענינת אך ממש ממש לא משכנעת .
איך ניתן בכלל לתאר באופן שכזה את מצב היהודים בתקופתו של השאח קודם עלייתם ארצה? הסופרת פרי סני בתוך כל החשקים ותאורי יחסי המין הרבים שכחה
את עבודת השליחים בפרס ולא הצליחה לתת כל משמעות למעשיהם. שכידוע השליחים הציונים עשו רבות למען הקהילה היהודית בטהרן ועוררו בנוער היהודי שם תסיסה רעיונית שנמרחה בספר. אז למרות שכל הדמויות הם רק פרי דמיונה של הסופרת עדיין הספר מבחינתי הוא פיספוס!
חיה הלר

כל ספר שמעורר בנו מתח, הזדהות ובעיקר מחשבה נחשב בעיני כספר טוב ומשעה ששקעתי בספר "גינת בר" הרגשתי כאילו נפתחה בפני האפשרות להתבונן הכי
קרוב על חלקת אלוהים קטנה המסמלת במהותה את הדבר האמיתי בעולם זה שהיה מאז ומתמיד תחת רגלינו ומונח ממש לנגד עינינו ואנחנו בכלל לא התייחסנו אליו....
ביומן חייו של האדם ישנם ציונים זוהרים על ניצחונות ותעודות הלל וגם סימונים של כישלונות וחוויות רעות והם מתמיינים על פי קודים פנימיים שבנו ומשתמרים על גבי זיכרון נשלף. והחיים שלנו הם תמיד מלחמה להישגים !
על כן "גינת בר" בעיני היא מעין הרפייה בזמן , שבאה בתקופת חייו המאוחרת של האדם. מעין הבנה מפוקחת לגבי שלל מלחמות חייו . זאת גינה הנטועה בלבו של האדם ועמקו שורשיה בו והשתרגו פארותיה בתוכו . נושאת היא גוונים משתנים ופירות לפי עונות וכולה זיכרונות וריח אדמה. מעין התבוננות של העומד מן הצד המשתדל שלא לדרוך ולא להתערב בשלמות הבריאה כאדם היודע את מקומו בעולם. גינה שיש בה אמירה ! הסתכלות אחרת בסביבה שאין בה "אני" אלא הצטמצמות וענווה המפנה את עצמה לתת כבוד אמיתי לאדמה ולכל יצורי הבריאה שבתוכה, המתפתחים בדרך טבעית להם ובחוקיות אין סופית כדוגמת "גינת בר" קטנטנה שהיא מעין תא זעיר המתנהל כחלקת אלוהים של הטבע.
הספר "גינת בר" בעיני , הוא ההכרה האומרת כי יש ללכת בכבוד בעולמנו זה ממש על בהונות, תוך ידיעה והשלמה עם אפסותנו ולשחרר סוף סוף את אחיזתנו מהדברים "החשובים" כביכול עד כדי שכילינו בהם את כל מרצנו ואורך חיינו. הנה לפנינו הם ניצבים כל גינות נוי ופרדסים שנטענו, כל בתים וכסף וזהב וסגולת מלכים, תענוגות בני אדם שדה ושדות, והנה הכל הבל ורעות רוח ! התנהלותנו הגאוותנית בעולם כאילו היינו נזר הבריאה מסתירה מעינינו את האמת הפשוטה שבעצם הכל מתנהל טוב מאוד בלעדינו ,העולם בשלו מתנהל בחוקיות מחזורית של "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת..." גורשנו מגן העדן ואנו עכשיו צמחים ןפרחים מתורבתים יודעי טוב ורע ואיבדנו מזמן את אמונתנו התמימה ויכולתנו להיות צמחי בר!
וב"גינת הבר" של מאיר שלו , שוב תעלנה כלניות ורקפות ויפרחו כרגיל בעונתן ושוב יכריז החצב על בוא סתו, ומכל מדרונות ההרים תשמע שירת האלונים וביניהם יקננו ציפורים נושאי זרעים . במרחב הפתוח ישאו חיות השדה קולם , רמשים וזוחלים מחפשים אחר אכלם, הכל מרימים בבטחה עינם ומחכים באמונה תמימה לבוא "גננו" של עולם.
חיה הלר