קריאה פשוט מרתקת. שני סיפורים קצרים שמכילים עומק פילוסופי ורגשי שגם רומנים עבי כרס לא מכילים.

הסיפור הראשון, "הדלת שבקיר", הוא מעין פרוטו-נרניה, ומי שמכיר אותי יודע עד כמה עמוקה האהבה שלי לעולם המופלא של נרניה. ובכן, בהתחשב בדמיון גם מבחינת עלילה וגם מבחינת הסאבטקסט בין שתי היצירות, באופן מובן מאליו התאהבתי בסיפור הזה.
הסיפור עוסק באדם שכאשר הוא היה ילד צעיר מאוד שוטט ברחוב, וראה דלת ירוקה מסתורית בקיר. הוא הרגיש משיכה עזה ולא רציונלית לדלת הזו, אבל מצד שני שיקולים פרקטיים גרמו לו לחשוש לעבור דרכה - מה אבא שלו יגיד וכו'.. לבסוף הוא נכנע לתחושת המשיכה הזו, וכדי לא לעצור בעצמו, הוא רץ ונכנס מבעד לדלת.
הוא מגיע לעולם פלאות שבו הוא מרגיש אושר שמיימי, וחווה בו דברים מופלאים; פנתרים ידידותיים מתלטפים בו, משחקים קסומים עם ילדים אחרים, אבל לבסוף הוא משתגר חזרה לעולם שלנו, לאחר שהוא מדפדף בספר שהוא ראה בו את כל חייו, מגיע לשלב בו הוא נכנס מבעד לדלת, ומעביר לדף הבא.

מאז, כל החיים שלו הוא עובר יחסים מורכבים עם הדלת הזו; לפעמים הוא משתוקק מאוד להגיע אליה, לפעמים הוא פחות חושב עליה, אבל תמיד - תמיד כשהוא נתקל בדלת הזו, כל פעם במקום אחר, הוא לא עובר דרכה. תמיד יש לו שיקולים כמו להגיע לבית ספר בזמן, או ללכת לראיון לקבלת מלגה, מה יגידו החברים אם הוא יעזוב אותם באמצע הליכה, עומס בעבודה וכו' וכו'..

יש כאן הרבה מהנושאים שיש בנרניה: האמת הגדולה יותר שבעולם האחר מאשר העולם שלנו, הטוהר של הילדות שנשחק תחת "החיים עצמם" אם לא מטפחים אותו (תחשבו על סוזן בנרניה), החיפוש במשך כל החיים אחר הרגש הראשוני והבסיסי שלך, ואולי אפילו גם כאן יש הד לתורת הצורות של אפלטון, שמאוד נוכחת בנרניה.
סיפור נפלא ומרגש.

הסיפור השני, "תחת הסכין", עוסק באופן דומה ב"אמיתיות" הגדולה יותר של קיום אחר, אבל הוא עושה את זה באופן פחות עלילתי ויותר תודעתי.
המספר הוא אדם שעומד לעבור ניתוח, כשהוא בטוח שהוא ימות בניתוח הזה, ולא מאוד אכפת לו מכך. הוא מוכן למוות.
sure enough, הוא מת במהלך הניתוח, ועובר חוויה חוץ גופנית מיסטית, כשהוא מתאר את היפרדותו מה"קליפה" כפי שהוא מכנה אותה, והשינוי התודעתי שלו במהלך הריחוף אל החלל החיצון.
אני לא אוהב זרם תודעה, אז זה קצת העיק עליי לפרקים, אבל אי אפשר להתכחש ליופיים של התיאורים ולמחשבות העמוקות שהמסע הקצר הזה מעלה.
מרגיש לי שיש כאן לא מעט השפעה מפילוסופיית יוון ורומי על המוות; אפלטון, קיקרו, ואפילו קצת-קצת לוקרציוס עלו לראשי במהלך הקריאה.
טקסט מדיטטיבי, כמעט דתי.

9\10
ממש מבאס שהוצאת "תשע נשמות" לא פרסמו עוד תרגומי סיפורים קצרים של ולס. אני צריך עוד מהסופר הנפלא הזה בחיי. יש לי עותק של "מלחמת העולמות" שמצאתי בספריית מסירה לפני חצי שנה, הגיע הזמן לקרוא אותו סופסוף..

"הייתי לבדי בחלל, ועמי יד צללים אדירת ממדים שכל היקום החומרי הוא גרגיר אבק לעומתה. נדמה היה שאני מתבונן בה עידן ועידנים. טבעת נצנצה על האצבע המורה; והיקום שממנו באתי לא היה אלא נצנוץ על עיקולה של אותה טבעת. והעצם שהיד לפתה דמה מעט למוט שחור. נצח בהיתי ביד, בטבעת ובמוט בחשש ובתדהמה, ממתין אין אונים למה שעתיד לבוא. נדמה היה ששום דבר אינו עתיד לבוא; שאני עתיד לבהות לנצח, לראות אך ורק את כף היד ואת העצם האחוז בה ולא להבין דבר וחצי דבר. האם היקום כולו אינו אלא רסיס הנשבר על קיום גדול יותר? האם כוכבינו הם האטומים של יקום אחר, וכוכביו — של יקום אחר, וכך הלאה עד אין קץ? ומה באשר אלי? האם אני איני שייך לעולם החומר כלל? תפיסה של גוף המתגבש סביבי החלה לחדור להכרתי. אופל התהום שמסביב לכף היד נמלא היתכנויות סתומות, צורות רומזניות ולא ברורות."

הדלת שבקיר תחת הסכין. ה"ג'ולס
ספר זה של ולס. מרכיב שתי נובלות הדלת שבקיר. ותחת הסכין.
אתחיל בדלת שבקיר. מה שריגש אותי בנובלה זו הוא הדלת שדרכה אפשר לעבור מהעולם הממשי אל המציאות האלמותית. מקום שבו האוויר משכר והנעורים והשמחה עוטפים את המבקר. תהיתי בלבי האם כמו שכתוב בכריכה האחורית של הספר 'האם קיים הגן הקסום הזה, המסוגל להתעלות על חיי היום-יום המעייפים והמעצבנים.
בעיני גיבור הסיפור הדלת שבקיר הייתה ממשית בקיר ממשי. דלת שנפתחת אל מציאות שאין למוות שליטה עליה.
הגיבור בהיותו ילד חש ומרגיש שכשהוא עובר את הדלת הוא שוכח את כל בעיות היום יום את הספקות את הפחדים את הצורך באיפוק ואת כל הבעיות האישיות בחיים. הוא הופך בין רגע לילד קטן, שמח מאוד ופעור עניים - לעולם אחר. בעולם זה יש שמחה צלולה האוויר נעים יש הרגשה של ביטחון ושחרור מכל הבעיות שיש לו בחיים האלה כאן בעולם זה שבו יורד גשם וקר וצריך לקום לעבוד להתפרנס לחיות כל הדברים שבאמת כבר מעייפים אותי לגמרי בחיים. כשהוא עובר לעולם האחר בתור ילד הוא מוקסם מהתוכים והקופים שהוא רואה מחיות יפות נמרים חביבים עולם נעים שאין בו פחד ויש בו ריגוש גדול ושפשוט כייף לחיות בו.
בגיל 17 הוא פוגש בדלת שוב הוא כבר נער מעשן מקטרת באנגליה נוסע ברכבת ושוב הוא עובר דרכה אך מיד חוזר למציאות מקבל מלגה באוקספורד באנגליה.
בגיל 40 הוא כבר נעשה איש של ממש נושא באיזה תפקיד בכיר של שר באנגליה. ואז בדפים האחרונים של הנובלה מוצאים את הגיבור מת בנסיעה ברככת בגלל איזה אי הבנה בין מנהלי הרכבות נפתחת דלת למנהרה שהוא פותח אותה ומת.
האיש שכותב ומספר את הסיפור של אותו גיבור הוא חבר טוב שלו שבטוח לחלוטין שחברו ניחן במתת בלתי טבעית, באיזה חוש, משהו שהנחו אותו אל מעבר מילוט חשאי ומיוחד לעולם אחר, יפה הרבה יותר משלנו. הגיבור צעד מהביטחון אל האפלה, אל הסכנה ואל המוות. אבל האם כך קרה גם בעיניו?.
הנובלה השנייה "תחת הסכין" מתארת אדם החושש מניתוח שעליו לעבור וחש כי מותו קרב. הרופא המרדים נותן לו כלורופורם, המנותח נשאר מודע לכל המתרחש סביבו, בעודו צף בין גוף לנפש, ובין חלל להעדרו : ברגע הזה כבר מתחיל מסע בדיוני ופילוסופי ברחבי התודעה.
בדף האחרון של הנובלה אומר לו קול "מעכשיו לא יכאב עוד".

טוב. עכשיו כבר שתיים בלילה ואני עייף רק אכתוב: זה ספר מעולה שמעלה שאלות רבות שאלות פילוסופיות שאלות שקשורות לאמונות של אנשים האם יש חיים אחרי המוות ועוד כל מיני נושאים שאני לא ממש מבין. מדובר פה גם על גלגול נשמות ומעבר לעולם שמח וכיפי וטוב. וגם בסופו של הסיפור השני האיש לא מת. הוא להפך הוא חש הקלה ושמח ומרגיש ששנה שלמה של תוגה ועצב נגולה מעל לבו. זהו זה הביקורת שלי ספר כמובן מעולה שיצא בסדרת פטיט של תשע נשמות כך שאפשר לקרוא אותו בשעה אחת. גם קצר גם קטן וגם טוב.
אני ממליץ מאוד על הספר הזה וגם ולס נחשב לאחד מאבותיו של הז'אנר המדע הבדיוני המודרני.
בקיצור ספר טוב וגם לילה טוב אני הולך לישון. רע ולדן.