****





״טבעו של הכיף״.

אם מישהו אחר היה כותב את זה, עוד היה לזה סיכוי. סיכוי לחבב את זה, להזדהות עם זה, ליהנות מזה.

כיף, אתם יודעים.

אבל לא. זה נפל אצל דייוויד פוסטר וואלאס, האיש שכנראה המושג ׳כיף׳ עבורו הוא זר כמו מנת אוכל אקזוטית שהוא אפילו לא אוהב, וכל מה שהוא יודע לעשות, זה לנתח את רשימת המרכיבים, את טכניקת הבישול, ההיסטוריה הקולינרית וההקשרים התרבותיים, לטעום על קצה המזלג ולירוק מיד לתוך ממחטה צחורה, ואז לנסות, באופן אינטלקטואלי מרוחק, להבין מה הילידים מוצאים בגועל נפש הזה.

כי מה זה כיף, בינינו? כיף זה כל מה שלא מתאמצים לחשוב עליו, זה שבא מעצמו, בקלות, בספונטניות, לקפוץ מעל גל בינוני בלי קצף בים, להחזיק ידיים עם אהובתך אל מול רוח חזקה בפסגה של הר, לצחוק מבדיחה טובה, לצרוח מחדווה ברכבת הרים. זה בטח לא לחשוב, המממ, רכבת ההרים הזאת עשוייה מכך וכך טונות פלדה, והקרונות נוסעים במהירות של 64 קילומטר לשעה בממוצע, במשך שלוש וחצי דקות, זאת אומרת מרחק של...

כשעושים את זה, הכיף הופך לאוקסימורון, ובורח מיד לאלף אלפי עזאזלים.
אין כיף בלנתח את הכיף. במיוחד, במיוחד אם אתה דייוויד פוסטר וואלאס, שראינו מה קורה כשהוא יוצא לשיט תענוגות בספינת פאר. הוא מטרחן אותו עד שיוצא כל החשק לעשות משהו בכלל.

ההרגשה שלי חמוצה קצת אחרי הקריאה, גם כי הוא לא סתם מדבר (ומטרחן אפילו מעבר לכמות הרגילה) על הכיף - הוא נוגע (במסה הראשונה של הספר) בכיף שבכתיבה. שזה בדיוק מה שאני חווה עכשיו באופן אישי, כשאני כותב את הספר שלי, ונהנה בטירוף. למרות שיש לו כמה וכמה תובנות חדות על העניין, נשארתי עם תחושה סינתטית פושרת של ״וואלה״. היה לי הרבה יותר חזק להבין את אותו דבר מקריאה אגבית של אחד הספרים הקודמים שלו. פה הוא מדבר על הדבר עצמו, ואני חייב להודות, זה הרבה פחות כיף. בעצם הניתוח הספירלי, המנדנד והנוקשה, הוא הרג את הכיף, הרג אותו לגמרי.

הספר כולל כל מיני מאמרים ורשימות שוואלאס כתב במהלך חייו, ביקורות על ספרים וביוגרפיות, מסות על כתיבה, הקדמות לשיעורים שהעביר באוניברסיטה, וכן הלאה. הרוב המוחלט של הרשימות בספר כמעט בלתי קריא. משעמם, מאומץ, משתבלל, אינטלקטואלי-בכוח, כזה שלא עניין אותי בשום שלב בחיי, אולי כי מתחת לכל הקליפה המתוחכמת אני טיפוס די שטחי. התפלספויות מחוכמות ואובר-אינטלקטואליות עושות לי פריחה, וכאן כמעט הכול כזה. רציתי לצטט פה קטע מהספר, ונשבע לכם, אין לי כוח אפילו להעתיק פה שתי שורות. עד כדי כך.

ובכל זאת, אפשר לדלות מהספר כמה תובנות מאוד מעניינות על מספר תחומים ויצירות ספרותיות, כמו למשל ניתוח הביוגרפיות על בורחס או דוסטוייבסקי, תיאור הסיבות לקושי של סטודנטים אמריקאים להבין את ההומור שיש בכתיבה של קפקא, ומורכבותו ואופיו של המדיום הטלוויזיוני (זה שהיה קיים עד סוף שנות התשעים) שגם אם הרגיש ארכאי ולא מעודכן היו בו לא מעט נקודות עניין אמיתיות ומקוריות להפליא.

אני לא נהניתי. ספר עיון שצריך לקרוא אותו בכובד ראש. יצאתי עם כאב ראש.

****

את יצירתו של דיוויד פוסטר וואלאס (מכאן ואילך דפ"ו) אני מכיר רק מצידה המסאי-עיוני, עוד לא הספקתי להניח את ידי על הצד הפרוזאי שלו, ממנו יצאו כמה קובצי סיפורים קצרים בעברית. האמת שאני בעיקר מחכה בסבלנות לתרגום העברי - הקורם בימים אלה עור וגידים בידיה של מיכל ספיר - לספרו 'מהתלה אינסופית'. בכל אופן, התחלתי ב"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", מסה מעניינת וטרחנית להבריק על עולם הקרוזים המפואר של ארצות הברית. הנימה האירונית מרירה גרמה לי לצחוק מספר פעמים בקול רם, אך לא פעם גלשה למחוזות השמורים לתושבי בית אבות שנלקחים לטיול בלונה פארק ומביטים בכל בנימה של "ישחקו הנערים לפנינו". המסה גדושה באנקדוטות מענגות ותובנות מעניינות והוא בעיטה ישירה לביצים של תעשיית האושר המזוייף.

הספר השני של דפ"ו שקראתי היה "אקספרס הדיבור הישיר" שגרם לי להגיע למסקנה שדפ"ו הוא גאון. אהבתי את ההתבוננות המכובדת אך האירונית במירוץ של האנטי מועמד מקיין לנשיאות ארצות הברית תוך ההצהרה כבר בתחילת המאמר שהוא אינו מבין בפוליטיקה והעורך נתן לו לבחור לסקר את ארבעת המועמדים האחרים והוא בחר דווקא במקיין (זה שהלך לעולמו לאחרונה), עוד אהבתי ובמיוחד את רשמיו של דפ"ו משהייה בסט של הבמאי דיוויד לינץ' בזמן שזה עבד על סרטו הסוריאליסטי "כביש אבוד". גם הוא מובא מנקודת מבט של לא כזה מבין בקולנוע, אבל יש לי כמה תובנות שיפוצצו לכם את המוח.

"טבעו של הכיף" הוא עוד קובץ מאמרים של דפ"ו והוא עוסק בספרות וסופרים. דפ"ו נמצא במגרש הביתי שלו (תרתי משמע כמו שיובן בהמשך) נטוע עמוק בתחום חייו בניגוד לעמדת צופה מהצד שאפיינו את השניים למעלה. 'טבעו של הכיף' הוא שמו של המאמר הקצר הראשון שפותח את הספר. הוא דן באמביוולנטיות של המושג כיף בכל מה שקשור לכתיבת פרוזה. בהתחלה לכתוב זה כיף, אחר כך במידה והספר שהוצאת מצליח, הוא הולך אחריך כמו תינוק פגום המייצר ציפייה בלתי אפשרית לספר הבא, כבר לא כזה כיף. המאמר השני עוסק בצד המצחיק ביצירתו של קפקא או באופן מדויק יותר איך ללמד סטודנטים להכיר בצד המצחיק של קפקא. שני המאמרים כיפיים לקריאה ומאירים פינות חשוכות בעולם הספרות.

בהמשך הקובץ מופיעים שני תיאורי קורס בספרות אנגלית אותם העביר דפ"ו כמרצה, שהייתי מוצא אותם אירוניים ופרודיים בעליל עקב הפדנטיות והטרחנות הגדולה, אם לא הייתי לומד בעבר אצל פרופ' ב"ז קדר מהאוניברסיטה העברית בירושלים שלקח אותנו הסטודנטים במהלך הקורס שלו ("המגפה השחורה באירופה", אוי האירוניה) לביקור בכל שבעת מדורי הגיהינום ובחזרה: נלחם בנו על כל קוצו של יוד, העיר על כל טעות מזערית כאילו ביצענו מילולית מעשה סדום באליעזר בן יהודה, הכריח אותנו לכתוב עבודת רפרנט בהתראה של שלושה שבועות בנוסף לכתיבה של מאמרי ביקורת על עבודות חברינו (שגרמו לסכסוכים איומים ומשחקי אגו). אבל מה, אם אני יכול להגיד שלמדתי משהו באוניברסיטה אצל מישהו זה יהיה בעיקר אצל פרופ' ב"ז קדר.

שני המאמרים שאהבתי ביותר בקובץ הזה הם על הביוגרפיה של דוסטוייבסקי מאת ג'וזף פרנק, שבעולם קצת יפה יותר היה מתורגם לעברית, ומאמר ביקורת על הרומן "הפילגש של ויטגשטיין" מאת דיוויד מרקסון שבעולם קצת יפה יותר וכו'. לגבי המאמר הראשון טוען דפ"ו שלא ניתן להבין לעומק את יצירותיו של דוסטוייבסקי מבלי להכיר את העולם בו חי נשם ופעל הסופר הרוסי, שנות ה-60 של המאה ה-19. הביוגרפיה המונומנטלית של פרנק בת 2400 עמודיו בארבעה כרכים (יצא גם כרך חמישי, המאמר נכתב לפני שהוא תורגם לאנגלית) מפרטת את עולמו של דוסטוייבסקי ואת רוסיה בתקופה זו. היא שופכת צבע מעט אחר על יצירתו, וכמי שקרא כמעט את כל כתביו של דוסטוייבסקי אני לא יכול שלא לשווע לתרגום הביוגרפיה. המאמר השני הוא מופת של כתיבת ביקורת. כזו המשנה לחלוטין את כל מה שחשבת על סיפורת ומוכיחה את דלות הביקורת הנכתבת כלאחר יד כפי שקורה לא מעט במקומותינו.

כל אוהבי הספרות והסופר הזה מבנינו (אני מכיר כאן כמה כאלה) הרוצים להוסיף לעצמם נקודות מבט נוספות אשר יוכלו להשתמש בהן בקריאת פרוזה ועיון, כדאי להם לקרוא את הקובץ הזה. יש זמן. שמעתי שייקח עוד שנתיים לפחות עד ש"מהתלה אינסופית" יצא לאור.

אחלה שבוע :)