אני רץ
אני חייב להספיק כל עוד שאני מגיע
כל זמן שאני מזיע
וזה לא מפריע וממסטל אותי
ויש אצלך אור אני בטח עוד אחזור

אני יודע אני זז וזה פוגע
בלב שלי יש חור
שאי אפשר לסגור
ואני רץ

אני רץ/ דודו טסה

הספר הזה היה קשה . כי הוא מצד אחד מכניס אותנו לעולם של מישהו עם מאניה דיפרסיה.
ומצד שני גרם לי לתהות על חיי והאופן בו אני רואה אותם. האופן בו אני מתמודדת עם קשיים בחיים.

מסתבר שמאניה דיפרסיה מגיע אליך כשאתה צעיר, ותוקף אותך בגיל שהוא גם ככה מאוד התחלתי ולא ברור.
ובתור נער לא תמיד אפשר להבחין בסערת רגשות כזו ולהבין שהיא מה שהיא.
עוד דבר שמאפיין אנשים שלוקים במאניה דיפרסיה זהו חוסר סטטיות, כלומר עוזבים דברים בלי סיבה נראית לעין ומיד עוברים למשהו אחר, חדש.
הקושי להימצא במקום מסויים ולהיות נוכחים בו, באמת ובתמים להיות נוכחים ומרוכזים

הספר הזה מעניין. הוא הצליח להיות אמין, ולקחת נושא קשה כזה ולהפוך אותו ליצירת מופת.
השיר הזה מתאים כל כך לספר, באמת עלתה לי שורה שלו תוך כדי קריאה
לפעמים המוזיקה פשוט מדברת בעד עצמה. אז תשמעו את השיר הזה.
הספר הזה היה די קשה לקריאה, הוא מעלה כל מיני מחשבות קודרות למיניהן,
והוא גם מראה צד מסויים וזווית שונה ומאוד קודרת (אין לי מילה אחרת לתאר את זה) על החיים.
ויש משהו כואב בלקרוא אותו, ומשהו גם מאוד מפכח.

לא אשכח את הרגע בו הבת שלי נתנה לי את הספר אשמת הכוכבים לפני כמה שנים ואמרה " אף פעם לא צחקתי ובכיתי בו זמנית מספר"
כמובן שקראתי, בכיתי צחקתי בדיוק כפי שהבטיחה לי.

כאשר נתקלתי בספר הזה עם הכותרת המאירה "מתגעגעים לאשמת הכוכבים?" קחו את הספר הזה - אז לקחתי.

הספר מתחיל בסיטואציה קצת מלחיצה של שני בני נוער העומדים בראש מגדל פסע מקפיצה - התאבדות - כן זו המילה!!!
שם נפגשו ויאולט ופינץ, ושם נרקם קשר מקסים בין בני נוער חכמים, מבריקים, מהירי מחשבה אבל תכונות אילו גם מובילות אותם
לרהיטות מחשבה ולהירהורים.

ויאולט חוותה טרגדיה נוראה בו איבדה את אחותה הקרובה בתאונת דרכים - היא שקועה באבל עמוק.
פינץ, המבריק, המיוחד חווה התעללות ובריונות מצד חבריו לכיתה ולשכבה, הוא שוקע בדכאונות.

כן הנושא נפיץ, ההורים לא תמיד מבינים לנפש בני הנוער קשובים ככל שיהיו.

המסע של ויואלט ופינץ לתמוך ולהכיר אחד את השני לווה בהתאהבות הדדית, תוך כדי טיול ושוטטות במדינה לצורך עבודה
משותפת, הקרבה והתחושות החדשות עושות להם טוב, אבל האם זה מספיק לשמור על חדוות החיים?

החיים עם הפרעה דו-קוטבית לא קלה, רגע אתה על גג העולם וברגע הבא אתה בתחתית התהום.

ג'ניפר ניבן ניגשת אל נושא כל כך עדין ורגיש גם מתוך מה שחוותה עם בן זוגה לשעבר וגם מתוך העלילה שרקמה
עם בני נוער שנמצאים בכל בית ספר בכל שכבה בעדינות ברגישות, גם .... כשהנורא מכל מגיע,
גם.... כשלא תמיד מצליח ובעיקר גם כשעלינו להתמודד עם נפש רגישה שמילה אחת, בריונות או השפלה מורידה לתהומות
שאין מהם דרך חזרה.....

ספר כואב רגיש ועדין מאין כמותו לבני נוער ובעיקר בעיקר לנו להורים של בני העשרה.
היו קשובים, רגישים אמפטיים ותמיד תמיד עם היד על הדופק.

מומלץ בחום

זה
פשוט
הספר
הכי
עצוב
בעולם.


לדעתי.
הוא מקסים, והוא יפהפה, והוא ממש נהדר. ממש כדאי לקרוא אותו. אבל הוא כל כך - כל כך - עצוב. אני יודע שזה נשמע נורא בטח, אבל ניסיתי ממש למרר בבכי כשקראתי אותו, ולא הצלחתי. אבל עדיין כל פעם שאני נזכר בו מתחשק לי לפרוץ בבכי. לא יודע, אני מניח שהוא מן הסתם לא הספר הכי עצוב בעולם, אבל הכי עצוב שקראתי (שזה גם לא אומר כלום). בדרך כלל מה שקורה לי עם ספרים שהם שלי זה משהו בנוסח הזה - אני קונה או מקבל ספר, שם אותו בחדר שלי על המדף עם הספרים שעדיין לא קראתי, ואומר לעצמי, לא משנה כמה אני רוצה כבר לקרוא אותו, 'אני רק אגמור קודם את הספרים מהספרייה', ואז גומר את הספרים מהספרייה, לוקח חדשים, ועוד פעם ועוד פעם, והספר צובר אבק על המדף שלי. אבל את הספר הזה קיבלתי ותוך פחות משבוע כבר התחלתי אותו הייתי עמוק בתוכו, למרות הערימות מהספרייה. ולא קראתי את 'אשמת הכוכבים', אבל אני ממש לא חושב שצריך להשוות ביניהם, בשום צורה. נראה לי ממש פוגע לכתוב על כריכה של ספר שם של ספר אחר. 'כל המקומות המוארים' הגיע כל כך בקלות לקטגוריית 'הספרים המדהימים שנוצרו (משהו כזה)' בראש שלי.
ואני חוזר, זה ספר מקסים, ועצוב, ועוד פעם מקסים, ועצוב ממשממש, וכדאי לקרוא.
וחשוב לי לציין שוב שהוא נוראנורא עצוב ויפהפה.

ויולט מקובלת, בית הספר לא היה בעיה מבחינתה, עד שאחותה נהרגה בתאונת דרכים.
עכשיו היא הולכת ליועצת, דבר שלא ממש עוזר.

פינץ' תמיד היה מוזר, וכועס, ולא צפוי. מופרע כזה שתמיד רב ומסתכסך ומושך אש.
מצבי הרוח השחורים שלו מושכים אותו למטה והוא נמחק ושוקע באפלה.

אז זה לא מפתיע ששניהם נפגשים על גג בבית הספר.
אבל מי רוצה באמת לקפוץ? ומי הציל את מי?

הספר מורכב ומעניין, והדמויות- ובמיוחד פינץ'- מושכות.

ספוילר:
לקראת הסוף הצטערתי והתקוממתי.
אבל המציאות לא ורודה והאהבה לא מרפאת הכל.

מומלץ לקריאה לא קלה.

אני לא זוכרת באיזו אחת מהביקורות שלי דיברתי על מוות, אבל דיברתי על זה. דיברתי על למה הכאב הזה יותר כואב מכל כאב אחר שקיים. ואני אסביר למה. מוות הוא נצחי, ואם אתה מאבד מישהו לנצחיות של המוות - הוא לא יחזור. תמשיך לחפש אותו, תמשיך לבכות על הכאב שנגרם עקב המוות, תמשיך לראות אותו בכל מקום… זה נגמר. נקודה. וזו הסיבה שמוות הוא כואב, כי אי אפשר להחזיר את הבן אדם לחיים. החלק בחיים שלנו שאומר, אני אגיע לזה, אני אצליח לתקן את זה, הוא שגוי כשמוות חלק מהמשוואה.

הרבה סופרים משתמשים במוות בשביל לגרום לאחת הדמויות להרגיש כאב, אבל אני לא חושבת שאפשר לתאר את הכאב של איבוד בן אדם שהיה כל העולם שלך - כי הכאב גדול יותר ממילים, כי לפעמים הכאב שאני חווה מאנשים שעדיין חיים משתקים אותי, אז כאב שנגרם מבן אדם שלא תוכל להגיד לו יותר כלום? כאב לבן אדם שאתה יודע שכל הדברים שרצית להגיד לו לא יאמרו לעולם? אין דרך לסגור מעגל עם בן אדם שמת, וזה למה מוות זה אחד הכאבים הכי כואבים שבן אדם יכול לחוות, במיוחד כשזה מוות של קרוב.

הסיפור מתחיל עם מחשבה של שתי הדמויות הראשיות לסיים את חייהן, מה שאירוני במיוחד בהתחשב בכך שזה תחילת הספר. תגידו מה שתגידו, זו התחלה מקורית ומדהימה בגלל שהסוף שהם ייחלו לקבל בתחילת הספר גרם להם להכיר אחד את השני.

קרה לכם פעם שרציתם להיכנס לתוך מוח של בן אדם ולהבין מה קורה שם? מה הבן אדם חושב לעצמו כשהוא מתנהג בצורה מסוימת?

המוח של פינץ' נפלא, הוא המוח שיש לכולנו אבל מבולגן יותר. כאילו אם המחשבות שלנו מסודרות בתיקיות שלו מפוזרות. אני חייבת להודות שגם אחרי ספר שלם אני לא יודעת מה עובר לו בראש. שזה מדהים כי לרוב אחרי שאני קוראת ספר שלם על דמות מסוימת היא כבר צפויה מראש. משהו שאי אפשר להגיד על פינץ' זה שהוא צפוי מראש.

וויולט היא מהדמויות האלה שאפשר להזדהות בקלות, עם הורים נוקשים ועם רצון להיות עם מישהו נוח. היא חזקה כל כך, היא הצליחה לראות את הקסם של פינץ' כשאף אחד לא יכל. היא הצליחה לגרום לאהבה שלה אליו להראות קלה.

העלילה מדהימה, היא זורמת ולא מאולצת. הסופרת מספרת את הסיפור כפי שהוא ולא מתחכמת, היא מראה את המדהימות של פינץ' ו-ווילוט ביחד ולחוד. היא מראה את הקסם שלהם, את הכימיה המהממת שיש ביניהם ומראה איך אהבה באמת אמורה להראות - בלי מסכות מגעילות מסביב. הכאב של הדמויות כל כך אמיתי, שכשקראתי את הספר הרגשתי כאילו הסופרת יודעת את הכאב שלהם ברמה הכי כנה שיש.

כשקראתי את הספר הזה הרגשתי טוב, כאילו הכל בו היה במקום. לא היה יותר מידי משום דבר, לא היה מעט מידי. הדמויות היו אחרות, הן לא היו אותן דמויות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. אני חושבת זה למה אני אוהבת את הספר באותה רמה שאני שונאת אותו. כי הוא מדהים והוא גרם לי להרגיש כאילו איבדתי חלק מעצמי כשסיימתי אותו.

אני רוצה לתאר במילים את הספר אבל אני מרגישה שיש יותר מידי מילים שבשביל שתהיה הבנה של זה. הספר הזה הוא הכל וכלום. הוא גרם לי להרגיש בצורה שהרבה ספרים לא גרמו לי.

אני שונאת מוות. אני שונאת. אבל איכשהו בספר הזה גם הוא היה מושלם.

לא היו צריכים להקביל את הספר לאשמת הכוכבים.
לדעתי הספר הרבה יותר טוב מאשמת הכוכבים.
בעיניי לאשמת הכוכבים הוציאו שם יותר טוב ממה שהוא באמת,
ו"כל המקומות המוארים" היה מקסים הרבה יותר.
יש ספרים שפשוט גורמים לי להרגיש- 'עכשיו אני יודעת קצת יותר'.
הספר הזה הוא מסוג הספרים שגורמים לי להרגיש ככה.
הסוף לא שמח. ציפיתי לסוף טוב.
רציתי שהם יתחתנו ויחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
בסוף הספר מופיעים מספרי טלפון של מרכזי תמיכה באינטרנט, שזה בין הספרים היחיד שקראתי שיש בו דבר כזה.
אני די מוציאה דברים מהקשרם, אבל אתם חייבים להבין שהרגע סיימתי לקרוא את הספר ואני ברגשות מעורבים.
זה מסוג הספרים שגורמים לך להרגיש קטן לעולם הזה.
אני קטנה בהשוואה לספר הזה.
"לפני שאמות אני רוצה לדעת יום מושלם"

לאחרונה פילוח הגילאים של ספרי הקריאה עברו מתיחה והתגמשות, והרבה ספרים שהיו מפולחים בעבר לנוער, עשו קפיצת מדרגה, ועברו לשחק במגרש של "הגדולים". והספר הזה המשתייך לסוגה הזו-Young Adults- הוא אחד היפים והמרגשים שקראתי.


ויולט ופינץ' הם שמיניסטים הלומדים באותו תיכון. היא איבדה את אחותה הגדולה בתאונת דרכים, ולא ממש מתאוששת מזה, והוא האאוטסיידר של השכבה, ולא חף מבעיות משלו. השניים נפגשים במקום הכי לא שגרתי-על מעקה בגובה שש קומות. כל אחד מהם עלה לשם מסיבותיו שלו, וזוהי ההתחלה.

לא אוסיף עוד על העלילה שלא אגלוש לספויילרים, אומר רק שהספר הזה מעך לי את הלב. לאט, אבל בטוח. ויפה עשתה הסופרת שלא ברחה לפינה הבטוחה ובחרה בסוף צפוי.

נושא חשוב לנוער, עוד יותר להורים, שמוגש בצורת סיפור יפה, מה שנקרא סיפור מהחיים.

אהבתי.

יאיי, ביקורת ראשונה שלי!
(למעשה אני רשומה כבר שנה ומשהו באתר אבל לא ביקרתי/כתבתי/אפילו קראתי בו...{וואו, ממש לא נוח לכתוב פה...})

אז למה עכשיו..?
-כי ככהx)
ולמה דוקא על הספר הזה?
-0.0 כי ככה.


טוווב.
אז הספר הזה לא היה ממש בחירה ראשונה שלי... מהעובדה הפשוטה שאני לא אוהבת ספרים "מהסוג הזה".
מהסוג שמיועד לבני/(ובעיקר)ות נוער שמחכים להתרגש בספר ולהוזיל דמעות/בכי פורץ סכרים...
ספרים על חולים סופניים, על קשיים מכוערים בחיים שכל המטרה שלהם היא למצוץ סימפתיה מהקוראים..
מצטערת, לא מתכוונת להעליב, יש אנשים שממש אוהבים את הדברים האלה,(אחותי כזאת) והם נהנים לקרוא ספרים כגון "הכול הכול" וממש לא אכפת להם מההרגשה שהכול דפוק בשלבים מסוימים בספר- ובעיקרון אוהבים שמשחקים להם ברגשות ואוהבים שלוחצים להם בכוח על כפתורי ההדמעות/הדיכאון/האבל(שוב אני נשמעת מגעילה.. הכוונה הרבה פחות מזוכיסטית ממה שכתבתי...)
ובאמת חשדתי מהספר הזה [כי אמא קנתה אותו(הקודם היה "שומרי ההסטוריה")], וחשבתי שהוא "כזה" [כי על פנים הכריכה היו רשימה שהיא בפירוש מ"אלה", שכללה אותו בתוכה והכותרת של הרשימה המלבבת הייתה "ספרים מהחיים האמיתיים"(או משהו בסגנון)].

בסופושלדבר דחיתי את הספר עד שכבר לא, וגיליתי שטעיתי.



בחיי לא יודעת מה לכתוב על זה...
קשה לתאר מה עבר בספר הזה, ומצד שני- כל כך קל!
נו, אז היה הסיפור של ההיא שעברה משהו וההוא שעובר עליו משהו והסיפור נגמר בצורה כל כך צפויה שהרצון להמשיך נגמר כמעט מיד.
-אבל לא בגלל השיעמום, ואני אחזור לזה מאוחר יותר.


אז ככה(זה לא יכלול ספוילרים כרגע{אולי}):
הספר מתחיל בתיכון, מלון חמש הכוכבים של כאב, חורבן ויאוש.
הבחור והבחורה נפגשים במקום הכי לא שגרתי שאפשר להיפגש בו. והוא גג מגדל הפעמון של בית הספר.
אתם יודעים, ההוא עם הגדר הנמוכה שילדים שיש להם מחשבות אובדניות יכולים לשים קץ לחייהם? כן, שם.

אז הפגישה ביניהם הייתה לא שגרתית. זה לגמרי שגרתי שאנשים יפגשו אנשים אחרים בצורה לא שגרתית.
הבעיה היא שויולט מארקי(איזה שם מגניב!) לא יוצאת מהראש של פינץ שלנו(קוראים לו תיאודור פינץ, אבל לא משנה).
בקיצור, הוא לא מוותר. והפגישה- הכביכול תמימה לגמרי ושגרתית לגמרי(סליחה:))- הזאת מובילה(כלומר, פינץ מוביל) למשימת שטח מפתיעה בקבוצות של זוגות.

(זהו, כמעט גמרתי עם הסוגריים).

אז העיניין הוא שמאוד אהבתי את הספר. ואני אחדד; מאוד אהבתי מההתחלה- עד מאתיים העמודים הראשונים בערך.
כי פינץ מצחיק מאוד, וממש שמח כשהוא "ער", וויולט זורמת פחות או יותר, ככה שאין כרגע מילה רעה. והכול טוב ושמח ואפשר לשים בצד כמעט את כל הבעיות של פינץ ולחיות את הרגע.
ומההתחלה כבר ידעתי שזה עומד להסתיים אחרי "הרגע". ועם כל הכבוד לכמה שהוא לימד את הבחורה לחיות באמת ולשמוח(ולהיכנס למכונית החלאתית כבר)- אני. פשוט. כעסתי.

הספר היה טוב כי הוא באמת תפס אותי. חזק חזק חזק. הוא לקח אותי לכל מקום ותן לי להרגיש בדיוק כמו שצריך להרגיש כשעוברים את המסע עם הדמויות(פו הו, תרתי משמע). כמו שויולה הרגישה כשפינץ קרא לה אולטרה-ויולט מדהימארקי(כנראה נשמע יותר טוב באנגלית..)
והסופרת (או העורכת) הזאת מעולה!
כי ידעתי שיבוא מה שיבוא.
ואיך
יכול
להיות
שזה
הרס
לי
את
כל
הספר?



ומכאן הספויילרים, כמובן.



כאב לי מאוד מאוד שהוא מת. ממש רציתי שהוא יופיע מאחור ויסתכל על כולם כאילו התחרפנו(לאחרונה קראתי את הספר השלישי בסדרת הגל החמישי ואין שם דבר צפוי).

ואז, כאילו נופפו במטה מחורבן- שכחתי את הכול.
שכחתי מה היה פינץ לפני שהרג את עצמו.
שכחתי את האישיות שלו, את השמחה, הסרקזם.
וגם כשחזרתי על כל העמודים הראשונים בהם הופיע- לא מצאתי אותו.

העמודים האחרונים שהתמקדו בויולט היו מיותרים לגמרי מבחינתי. כי היא לא מעניינת באמת.

וכאן נגמרים הספולרים.

{אולי}


הספר הזה מתקשט בהמון ציטוטים מספרים, ובתור אחת שזה בדרך כלל מפריע לה, בגלל שהיא לא יודעת את כל שייקספיר בעל פה(קרציות!), הפעם זה דוקא צבע.


הערות המחברת בסוף הספר(כן, יש כאלו ולא, לא גמרתי עם הסוגריים, כפי הנראה) הבהירו לי המווווןןן דברים על הספר...
-פתאום ברור לי למה הסופרת כתבה בכלל. זאת בחיים לא בחירה שהייתי לוקחת לכתיבה. ולמרות שיש הרבה כישרון בכתיבה(שוב, הספר תפס אותי והמשמעות גדולה, בגלל שאני לא מצליחה לקרוא הרבה לאחרונה, וגם בגלל הדעות הקדומות האלו שלי)- יש לא מעט דברים שהסופרת קובעת שאני לא מסכימה איתם.

מניחה שזה ספוילר..?:

אחד הבולטים מדבר בעקרון על שההגדרות והתוויות כגון "ילד בעל הפרעה דו קוטבית" לא יפתרו שום בעיה, וזה בדרך כלל יגרום לבנאדם שיש לו בעיות כאלה לרצות עוד יותר לקפוץ לתוך שלולית עמוקה מאוד עם אבנים בכיסים.
קשה לי להסכים עם זה בגל שההגדרות האלה הרבה יותר טובות מאשר אילו לא היו שמים לב בכלל לאנשים כאלה. וזה נשמע יותר מדי כמו 'איתור הבעיה והגדרתו הם השלבים הראשונים להחלמה' אבל לא אכפת לי. כי כעסתי שפינץ לא פנה לפסיכולוג, וכעסתי על ויולט, שהמשיכה בחיים שלה ועזבה אותו להתמודד עם הצרות שלו שבפירוש לא היו נורמאליות. וכמובן גם על המשפחה שלו(ההורים בעיקר) שנתנו לו לשוטט כל כך רחוק מדי בלי לחשוב...


עוד משהו שאני לא מסכימה עליו עם הסופרת(כן, מצבי לוחמני ביותר)- הוא העניין של: 'בנאדם מת, אבל אל תאשימי את עצמך, ויולט. יכול להיות מאוד מאוד שאם היית פועלת אחרת- הוא היה יושב לידך ממש עכשיו ואומר משהו מצחיק במבטא אוסטרלי/בריטי/רוסי. אבל מה זה משנה, הא? יאללה, לכי להמשיך את המגזין הזה שרצית לעשות'.
ושוב, זה לא פייר מבחינתי שאני מתנפלת ככה, כי אין לי מושג באנשים קרובים מתים(-ואני ממש לא רוצה לדעת).
אבל נקודות המבט האלה נראו לי באמת ממש מוזרות. אטומות.

ועוד יותר הזויה הייתה הסצנה האחרונה[זה בטוח ספוילר]
כשהבחורה שוחה לה בסבבה עם משקפי מים ושנורקל(בלילה!) מה, שבועיים אחרי שהבחור הטביע את עצמו באותו איזור?

נראלי(^^) שגמרתי עם הספוילרים...


לא להתבלבל("אז...לקרוא את מאתיים העמודים הראשונים או... מה?")- זאת לא בדיוק ביקורת, רק קטעי מחשבה מבולבלים על הספר.
כי בסופושלדבר עברתי על הספר שוב(אחרי כמה זמן, תתפלאו אבל הספר הזה ממשיך להתקיים המווון זמן במוח אחרי שמסיימים לקרוא. ברצינות), ולמרות שלא מצאתי את פינץ מהעמודים הראשונים של הקריאה הראשונה..
אהבתי את הספר, ואני דוקא מחשיבה אותו לספר טוב.


הנה היא, השורה התחתונה.
יאללה מקווה שתהנו מהספר^^

רק רוצה להגיד שסיימתי את הספר בחמש שעות, הוא ממש יפה אבל ממש עצוב. בשעה האחרונה של הקריאה, בסוף של הספר, פשוט לא הפסקתי לבכות. לדעתי הספר קצת קשה אבל הוא מציאותי ולא כל סוף חייב להיות סוף טוב וזה מה שגרם לי לאהוב את הספר יותר.