אבדות הוא רומן גנוז שגולדברג לא הוציאה לאור בחייה, חלק קטן מהפרקים יצאו בעיתונות המקומית בארץ, אך כרומן הוא נגנז. גולדברג כתבה אותו במחצית השניה של שנות השלושים של המאה הקודמת וסיימה אותו ב-1938. היא גנזה אותו לא כי חשבה שלא יצליח אלה מכיוון שהחליטה שזו לא השעה לפרסם את הספר. להזכירכם זו תקופת מלחה"ע ה-2 והשואה באירופה. למעשה ברלין עליה כותבת גולדברג בספר כבר לא קיימת במציאות. הסיפור מתרחש בשנים 1932-1933.

אלחנן קרון הוא הדמות המרכזית סביבה גולדברג כותבת סיפור מורכב בעל מספר סיפורי משנה חלקם קשורים האחד לשני וחלקם לא. אלחנן קרון הוא משורר עברי ואזרח פלשתינה שהגיע לברלין לשם מחקר מדעי, זאת לאחר שבילה תקופת חיים בארץ ישראל. הפרק הראשון מוקדש לאנטוניה, צעירה גרמניה אדומת שער אותה פוגש קרון באקראי ונוצר בניהם קשר מיוחד שנשמר לחילופין לאורך כל העלילה. קרון נפרד מאישתו לילי ומוצא עצמו בקשיי פרנסה ואף לא נוחל הצלחה במחקריו האקדמאים. קרון מוצא עצמו נע ונד ומחפש משמעות והשתייכות לחייו. שלל הדמויות המלוות את סיפורו מספרות כל אחת את סיפורה וכל אחת מהן מייצגת אפשרות תרבותית ואידאולוגית שונה. קשריו עם פרופ' איוואן ברסון מייצגות התבוללות, קשריו עם ד"ר שמעון ברסון מציגות שמירה על המסורת, נינה אחותו של קרון מציגה את הצד הקומוניסטי של הסיפור, אליזבת כהן את הסוציאליזם ושוכבר שומר על היצירה העברית בנכר. למעשה כל הדמויות הן בבואתו של קרון עצמו המתלבט ומסעו הוא פנימי בעיקרו, אישיותו מכילה את כל מרכיבי הזהות הללו.

גולדברג כנראה מעולם לא באמת השלימה את הסיפור וידוע כי נמצאו שלוש טיוטות שונות שלו. אין ספק שיצירה זו נתפשה כרומן המרכזי בחייה. כתיבתה של גולדברג מעולה והסיפור טוב, ממש מזכיר את ז'אנר הסופרים היהודים של וינה וגרמניה מאותה התקופה כגון צוויג, פרוץ, יוזף רות ואחרים. מצד השני הסיפור לא מלוטש מספיק ונותרה עבודה רבה לזקק את הטקסט יותר ולהשמיט קטעים מיותרים. יש חזרתיות מסויימת בחלק מהקטעים ואני מניח שאם גולדברג הייתה בסופו של דבר מוציאה את הספר לאור הוא היה יוצא כספר של 250ע"מ ולא של 350ע"מ. הספר בהחלט שווה קריאה.

אז מסתבר שללאה גולדברג יש גם רומן.

(שהיא מן הסתם בחרה לגנוז ולא להוציא לאור, מה שקצת צ''ע המעשה של כן להוציא אותו לאור, אבל הרווח הוא ברור, ובנתיים ברי ושמא- ברי עדיף)

והרומן הזה ממש נחמד.
נחמד כזה שלא מסעיר, לא מפוצץ, ולפעמים העלילה כלל לא עניינה אותי.
הדבר שעניין אותי וגרם לי להנות, זה שבכל זאת, מדובר בלאה גולדברג. וניכר מאוד שאת הספר הזה כתבה משוררת.
הכל יפה ונעים, והמחשבות וההתנהגויות מאוד מזכירות את העולם של השירים, ואת האווירה המהממת שבולטת מכל דו שיח.
תחושה כזאת חשתי גם מקצת ספריו של פוגל, שגם אצלו שמתי לב שהרוב שאהבו בכלל הצביעו על השפה והסגנון.

הספר מתמקד בעיקר באלחנן קרון, אחרי שעלה מרוסיה לישראל, ומישראל נשלח לגרמניה לסיים איזו מטלה, כשתוך כדי הוא מנסה לכתוב ספר שירים משלו. שאר העלילה מתמקדת בשוטטויות ובאנשים שהוא חובר אליהם, פרופסורים ודוקטורים, ועוד כמה וכמה נשים, שכביכול מערבבות לו מחדש את עצם תפקיד שהותו בגרמניה.

התקופה בה הכל מסופר היא עוד לפני עליית השלטון הנאצי, ככה שגם קצת פוליטיקה ומתח לא זרים, עד לסיום הספר ששם כבר מתבצעת שריפת הרייכסטאג.

בסוף הספר מובאת אחרית דבר רצינית וארוכה, שלא היה לי את העניין לקרוא בה, ויש שם גם מין השוואה בין הרומן הזה לחיים האישיים של לאה גולדברג.

אז אם אסכם לעצמי, התחושה שליוותה אותי לאורך כל הספר, היא כמו תחושת המסתורין וההבנה שנגרמת לי מקריאת שירה. יש המון היבטים יפים, אבל לפעמים העלילה יכולה להרגיש לא מרגשת במיוחד, וחסרת כל טעם דומיננטי.

ברלין, 1932. בסיר גועש ורועש זה של ארבעה מיליוני בני אדם מזמן הגורל את פגישתם של שניים. זרים ומוגנים מחשכת הלילה אך ורק על-ידי קירותיו המתכתיים של קרון החשמלית, יושבים גבר ואשה. יהודי וגויה. גרוש כבן 35, ועלמה בראשית שנות העשרים לחייה. ולמרות ההבדלים הניכרים, לא חסר להם מן המשותף: גם הוא גם היא נמנים על קורבנות חרב הבדידות. אין הם נוסעים לשום מקום, אלא תרים אחר מפלט מרגשות האהבה הנכזבת. שניהם מוצאים עצמם אבודים בלילו הראשון של אביב באותה מפלצת אורבנית עצמה, וכל אחד מהם מחליט לספר לאותו אדם זר שנקלע לקרבם את קורותיהם, לשתף אותו בכל צרותיהם ולעולם, לעולם לא לפגוש בו שוב. וכי יש לך תרופה טובה יותר נגד הבדידות מאשר לתת לאדם זר חלק באימת מחשכיך, ולפרוק על כתפו את כובד עולך מעליך, אם לנקוט בלשון המחברת?
אלא שאין השניים יודעים כי לא נסתיים מספר הפגישות שהגורל קבע לשניים.

יהודה אלחנן קְרון הוא תושב פלשתינה-א"י, שיצא עם אשתו, לילי, לשנת שבתון בברלין על-מנת להשלים את מחקרו על יחסי הגומלין בין האיסלאם, הקבלה, השבתאות והחסידות. אך זמן קצר לאחר שבתו בעיר הוא מאבד את לילי לטובת גבר אחר, ועובדה זו משבשת את כל תוכניותיו.
אנטוניה דיטרלה היא אדמונית יפהפיה שנולדה וגדלה בהרי ההרץ שבמרכז גרמניה, וכעת לומדת ארכיאולוגיה ותולדות אמנות האיסלאם.
ומכיוון שהשניים הם יוצאי ובאי החוג למזרחנות באוניברסיטת ברלין, אין לתמוה שבהרצאה שנערכה ביום למחרת נועדו השניים שוב. ומרגע שלא יכלו להפסיק לתור אחד אחר השנייה בעיניים בתוך קהל המאזינים, הבינו: זאת אהבה.

אך איזה סיכוי יש לאהבה בין יהודי לגרמניה בברלין של 1932, שאנשי החולצות החומות שוטפים את רחובותיה, וכשעליית הנאצים לשלטון ממתינה מעבר לפינה, כאותה חיית טרף הנכונה להתנפל על זוגות אוהבים בדרכים עקלקלות?

לאה גולדברג למדה בגרמניה ואף זכתה לתואר דוקטור ב1933 - בהיותה בת 22 בלבד, וכשהמטורף המשופם כבר עלה לשלטון. עוד באותה השנה עזבה את גרמניה וכעבור שנתיים עלתה לישראל.
רומן גנוז זה משרטט את הדילמה שבפניה ניצבו יהודי אשכנז: מה לעשות עם המתנה הזו שקיבלו, יהדותם? מגוון הדמויות בספר מייצג את כל התשובות האפשרויות להתחבטות זו: היענק'לים והחיימק'ים מסולסלי הפיאות מהרובע היהודי - יהדותם מתנוססת עליהם בראש חוצות, שמשון ובלה ברסון שומרים על מצוות ובה בעת אינם מוותרים על התערות מסוימת בחברה, גיבור הספר הפנה עורף לגלות ולמולדת הגשמית על-מנת לעלות למולדת הרוחנית, נינה, אחותו, פנתה לקומוניזם ועברה לבריה"מ באמונה שממנה תבוא הישועה, השחקנית אלבינה טוענת שאינה יהודיה וניסתה לשווא להיטמע בבוהמה ופרופ' איוואץ יולייביץ' "השתמד".

גולדברג, שראתה את תהליך הנאציפיקציה מקרוב, מתארת מציאות שבה לא משנה באיזו דרך יבחר היהודי, ה"מתנה" שלו יותר אינה מחליקה בגרונם של חלקים הולכים ונרחבים בחברה הגרמנית, גם כאלה שנדמו הגונים קודם. ולא משנה כמה יישבו היהודים בקסמיה של אשכנז וכמה ירצו להיות חלק אינטגרלי ממנה, הם יידחו, וממש כמו באחד משיריה המופלאים של גולדברג על אהבה נכזבת, הסיפור מציג התדפקות על איזו דלת שלעולם לא תיפתח.

המחברת, כאמור, עשתה בשכל ועלתה בגפה לארץ בזמן, וברומן זה, שבאופן מפתיע נכתב לפני השואה (ככל הנראה בשנים 1937-1938) ושמו "אבדות", היא מתריעה מפני אובדן צלם האנוש של גרמניה, ואובדנה הממשמש ובא של הקהילה היהודית. באמצעות הרומן היא קוראת לכל היהודים האבודים לחזור הביתה ולעלות לישראל.

יש משהו מאוד משוחרר באופן שבו לאה גולדברג כותבת ומביעה את עצמה, והספר בהחלט מכיל בתוכו פנינים ספרותיות שהשאירו אותי מרותק אליו, ולכן על אף שהיצירה איננה כליל השלמות, כן הייתי ממליץ לכם לקרוא את הספר. גולדברג לקחה על עצמה משימה לא פשוטה: לחבר רומן היסטורי-חברתי והיא כבת 26, ובהתחשב בגילה הצעיר בעת הכתיבה, היא עמדה יפה במשימה זו.

רומן "חדש" מאת לאה גולדברג ? ועוד גנוז ? שבעים ומשהו שנים אחרי כתיבתו וארבעים שנים אחרי מותה של המחברת ? אין מצב שמישהו יכנה עצמו "חובב קריאה" ולא יתאמץ להשיג את הספר ולהתעמק בו - בפרט אם גדל על ועם לאה גולדברג ("איה פלוטו", "המפוזר מכפר אז"ר", "דירה להשכיר"... יש צורך להזכיר ?!) ובפרט שהוא (הספר) נמכר כרגע במבצע מפתה.

ואכן - השורש א.מ.צ על הטיותיו השונות, מיטיב לתאר את ההתמודדות הנדרשת עם "אבדות" : לא קל, מעט מעורפל, מצריך 'ריצות' הלוך ושוב לתחתית העמודים לקריאת ביאורי המושגים, שהיו לבטח מובנים לקוראי התקופה, אבל השפה -אוי- השפה ! והקומפוזיציה -אלוהים- הקומפוזיציה ! לאה גולדברג בתצוגת תכלית ! כאילו שבה היא לרגע מקברה, רק כדי להנחית מכה נוספת, אחרונה וחסל ולהזכיר לנו "משוררת לאומית" על שום מה...

קראו-נא למשל את תיאור פגישתם השנייה של קרון ושל אנטוניה, המתרחשת באולם ההרצאות מס' 300 באוניברסיטה (פרק ב', החל מעמוד 27) וגלו לנגד עיניכם סצינה היצ'קוקית מתפתחת, בליל של תחושות ורגשות, הפתעה ומחנק, ים סוער של ממש המאיים להטביע את כל השקדנים (ונפוחי החשיבות העצמית...), שברוב תמימותם התייצבו להאזין להרצאתו של פרופ' בראקה ואינם מודעים כלל לדרמה המתרחשת באולם... פואזיה...

כדאי 'לקחת בקלות' את תוספותיו האין סופיות של גדעון טיקוצקי, שכן עניינו הקבוע להסביר ה-כל ("עשה לי" את אותו הדבר עם ספריו של סנט-אכזופרי...), עשוי לעורר אצל קורא פלוני תחושות אנטגוניסטיות בעצמה משתנה... הולך ומתברר לי שהוא, כמוני, קרא אי-אילו פעמים בחייו מאמרים דקונסטרוקציוניים ("בבל", מאת ז'אק דרידה), אז קשה לו להתאפק...

בכל מקרה : ספר מומלץ מאוד !

מאת: פרופ' עמיה ליבליך

.....גיבור הספר, המשורר אלחנן קרון, נתפרש כבן דמותה של המשוררת, שאכן אהבה לכנות את עיסוקה "משורר" בזכר. כמו המשוררת, הוא קרוע בין שני נופים - של מרכז אירופה ושל ארץ ישראל. הוא יושב בברלין באופן זמני, אך גם בארץ אין שורשיו נטועים לבטח. האם הוא ציוני מאמין, או שהוא חוזר ארצה לבסוף מתוך חוסר ברירה?
הדימיון בין הגיבור והסופרת שקוף למדי. אולם, תוך הקריאה חשבתי לעיתים קרובות כי דמותו של קרון מזכירה לי מאוד את הגבר שהיה לאהבת חייה הגדולה והבלתי ממומשת של המשוררת - אברהם בן יצחק. עליו אמרה בערוב ימיה כי הוא לבדו היה אהבת חייה הגדולה והאמיתית.....

לקריאת הביקורת המלאה באתר "פסיכולוגיה עברית":

http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=55

קריאה מהנה!!

- קשה לקריאה, מומלץ (גלה ג.)
- קצת שעמם אותי (שושנה ק.)
- קשה מאוד לקרוא את זה (מרים ר.)

אבדות - מה הוסיף ומה אומר אהבתי את הספר מאוד ,הוא כתוב בצורה כובשת .
אהבתי מאוד