#
ג'ק ריצ'ר הוא גיבור פופולרי. בנוסף על יתרונותיו הגופניים יש לו סט תכונות מעורר קנאה – הוא בעל חשיבה אנליטית אך לא אובססיבי. הוא מבין ומכבד הירארכייה – כבן לנחת ששירת כשוטר צבאי בצבא ארה"ב - אך הוא מכבד חוקים רק אם הם נראים לו צודקים, מתעלם מהחוק בכל מקרה אחר. הוא פרקטי, אינו עוסק בחלומות והגיגים ולא כותב שירה, אבל יכול להיות מחזר רומנטי (בכל הכבוד, כמובן). הוא לוקח אחריות – אבל עדיין מאפשר ודורש מספיק מרחב לסובביו וגם מהם. (לא כולל הרעים. אלה לא מקבלים אצלו שום מרחב)

ללי צ'יילד יש רק דמות אחת, ג'ק ריצ'ר, שמככבת בכל 24 הספרים שכתב. יש עוד סופרים שמשתמשים בדמות קבועה בסידרת ספרים שכתבו, וזכור במיוחד סר קונן דויל עם שרלוק הולמס הנצחי, המסרב למות כבר מעל 100 שנה.
אני מניחה שצ'יילד טרם סיים לעצב את דמותו של ריצ'ר. לפי הספר הזה הוא ממשיך לתהות על קנקנו, בוחן את גבולותיו ואת מקורותיו. מה שבולט פה הוא שהוא ממשיך להפוך את ריצ'ר לבשר ודם כדי שיוכל להמשיך ולכתוב עליו, כי נראה לי שאם הסופר מתייחס לגיבורו באמון הוא מצליח לשכנע את הקוראים שהדמות שברא היא אמינה. ובמובן הזה יש דמיון בין לי צ'יילד לסר קונן דויל: שניהם כותבים על הדמות שבראו כאילו היתה יכולה להתקיים והקוראים של שניהם מאמינים להם.

הספר הזה הוא ספר אירועים ביוגרפיים שריצ'ר חווה במהלך חייו. הסיפורים מפוזרים ללא סדר כרונולוגי כלשהו מילדותו, נערותו ובגרותו ומנסים להראות, בהצלחה, צדדים שונים באישיותו של ריצ'ר, שלא תמיד באו לידי ביטוי בספריו הקודמים של צ'יילד. יש בו דמויות שכבר נתקלנו בהן בסיפורים קודמים ודמויות חדשות לגמרי השופכות אור על אישיותו. ריצ'ר המצטייר מהספר הזה הוא יותר רבגוני מריצ'ר של הספרים הארוכים, והקורא מוצא פה מניעים קצת יותר עמוקים ממה שהורגל בספריו הקודמים.

יש סופרים שיודעים לכתוב ספרים ארוכיים ולא מצליחים לכתוב סיפורים קצרים. יש כאלה שיודעים לכתוב סיפורים קצרים אבל ספריהם הארוכים אינם מלהיבים. צ'יילד מוכיח – אחרי שכתב כמה ספרים ארוכים - שהוא יודע לכתוב גם סיפורים קצרים מרתקים. צ'יילד המכיר במגבלותיו ומלטש את דמות הגיבור שלו, זוכה לעניין מקוראיו ואולי גם לחיי נצח מסויימים. אם כי כדי לבדוק את ההנחה הזו צריך לחיות לפחות עוד מאה שנה, מה שאני לא מתכוונת לעשות.

הסוכן הספרותי היה מיואש ממש. הסופר הכי פורה שלו הפסיק לכתוב פתאום, ומתחיל לסנן אותו בשיחות הטלפון ובהודעות. בלי ברירה הוא נכנס לאוטו ונסע עד אליו, ישר לפתח הבית, שם דפק עד שפתחו לו. הסופר פתח לו בנעלי בית ממורטטות ובעיניים כבויות ועצומות למחצה. הם התיישבו על הדק במרפסת עם בירות ביד, והסוכן ניגש ישר לעניין.

- מה עם הספר הבא?
- מה איתו באמת?
- נו, אני רציני. הבטחת לי ספר. לא מתאים לך, גרנט. אנחנו כבר שלושים שנה יחד, מה קרה?
- לא יודע לומר, בובי. משהו לא עובד לי בזמן האחרון. אולי זה מה שאנשים התכוונו אליו כשאמרו "מחסום כתיבה" ואני הנהנתי באמפטיה אבל צחקתי לי בלב, כי אם יש לך את הגיבור הנכון, ואפיינת אותו בצורה המתאימה, ואם יש מספיק סטייטס במדינה שאתה מתגורר בה, לא יחסרו לך אף פעם עלילות לעוד ועוד ספרים.
- זה מה שאמרת תמיד, שריצ'ר הוא תרנגולת עם ביצי זהב, אז מה קרה לתרנגולת?

ג'ים גרנט פרש רגליים ארוכות קדימה, נשען לאחור על כיסאו והסתכל מהורהר לשמים. הוא מאוד רצה סיגריה, אבל זה כבר לא פוטוגני עכשיו, וגם מסרטן. אז הוא הפסיק לעשן ולכן הסתכל לשמים ורק דימיין שיש לו סיגרייה ביד לנשוף ממנה עשן ולהרהר בתשובה. בסוף הוא גם דיבר.
- לא יודע מה לומר לך, בזמן האחרון זה פשוט לא זה. אפילו ישבתי, כתבתי כמה רעיונות בסיסיים, אבל אף אחד מהם לא מתפתח לידי ספר מלא
- מה עם הרעיון הזה שאמרת פעם, להביא את ריצ'ר הממש מוקדם, מהילדות שלו?
- כן, זה חלק ממה שכתבתי שם. ניסיתי את גיל 13, ניסיתי את גיל 17, כתבתי כמה עמודים, אבל בזה זה נגמר. ויש עוד כמה, מתקופות מאוחרות יותר, אבל בלי עלילה דרמטית, בלי חטיפות, או פיצוצים, או כנופיות מתוחכמות. הדבר הרגיל: נוסע באוטובוס או בטרמפ, עובר בעיירה, מגלה שצריך לעזור למישהו או למישהי, כמה מכות טובות, כמה תיאורי מרחב ודמויות. הבעיה שאף אחד מהם לא ממלא ספר שלם. אפילו הלכתי לכמה סרטוני יוטיוב וכמה הרצאות טד על התגברות על מחסומי כתיבה, מצאתי כמה מתודות נחמדות ממש, אני די בטוח שאני צריך חופשה, אבל כבר השתמשתי בכל המקדמות שלי, ואין לי כל כך דרך לממן חופשה.

בובי הרהר בתסכול בכל העצות שיש לו לכותבים שיש להם מחסום כתיבה. הוא העלה אותן בזו אחר זו, אבל גרנט פסל כל אחת ואחת מהן. זה לא שהוא פסל, למעשה. הוא סופר מיומן ומכיר את כל הטריקים. זה רק שהוא ניסה כל אחת ואחת מהן, והפעם שום דבר לא עוזר. הוא עבר לדיוני הא ודא עם גרנט, שהתנהלו בעצלתיים כי זה לא שהם חברים טובים או משהו, סיים את הבירה שלו, אמר יפה תודה ושלום, נכנס למכונית ונסע הביתה.


אחרי שבוע בערך ג'ים גרנט קיבל שיחת טלפון ממספר חסום.
- מצאתי!
- מה מצאת? מי זה? בובי, זה אתה?? אמרתי לך שאין לי ספר.
- מצאתי רעיון בשבילך.
-באמת? משהו שישחרר את מחסום הכתיבה שלי? אתה גאון.
- לא גאון, ולא מחסום כתיבה. משהו שיעזור לנו לעבור את החודשים הקרובים. ההתחלות שלך?
- מה איתן? אמרתי לך, זה לא עובד יותר. לא מתמלא לספ...
- לא צריך. כמה כאלה יש לך? עשר?
- אפילו יותר, שתים עשרה כמדומני.
- עוד יותר טוב. נאסוף אותן יחד ונקרא להם "אוסף סיפורים קצרים".
- בטוח? מישהו ירצה את זה?
- השתגעת, גרנט? יעופו על זה. אתה מותג, ריצ'ר מותג. לא צריך יותר מזה
- זה יעבוד?
- בטח יעבוד. שלח לי אותם ותתחיל לארוז לחופשה שלך.

===
וכך, פחות או יותר*, קיבלנו את סיפורי ריצ'ר. עם תאריך לידה (1961), עם שני אירועים מהנערות וכמה מאחר כך, כולל שתי אפיזדות שבהן הגיבור ממש קורא ספר, אבל אף אפיזודה שבה הוא עושה שכיבות סמיכה או מרים משקולות כדי לתחזק את הכושר המופלא. סיפורים שלא שווים ברמה שלהם, לא מתארים התפתחות אישית, וממש לא נותנים את תחושת החוויה של הריצ'רים הארוכים הרגילים.

*תיאור התלוי בדימיון שלי, כל קשר למציאות קיים כמו היכולת של אדם אחד לנצח שתי כנופיות מאפיה מתחרות. אופס, עשיתי ספוילר לספר אחר.

****





הספרים של לי צ׳יילד עשויים, בדומה לגלידה, ממשהו כמו 60 אחוז של אוויר. אוויר, זמן-כלום, שבו ג׳ק ריצ׳ר מהרהר קצת, מתכנן, חושב על הנוף או על מנגנון הירי של רובה צלפים. שקט, ורוח מרחפת על פני תהום.
השאר, גם כמו גלידה, מהווה את העיקר. תיאורי קרבות רחוב מהמשובחים שנכתבו, ומתח דק, אלים וטכני, לא ארכני ומספק מאוד. חמישה או שישה היילייטים כאלה מצדיקים הלכה למעשה את כל האוויר שסביבם, שבדיוק כמו בגלידה, הוכנס פנימה בתהליך מדוקדק, בעיקר כדי להעניק נפח אבל למעשה מהווה את אחד הגורמים המשפיעים על המוצר הסופי, על המרקם שלו, ועל הדרך שבה הוא נכנס אל הגרון פנימה אל מערכת העיכול.

הסיפורים הקצרים שבקובץ המשובח הזה, שמכסים את רוב תקופת חייו של ריצ׳ר מנערותו ועד לחיי הנוודים שלו בעשור החמישי (אני מניח) לחייו, חסרים כמעט לחלוטין את האוויר. ביותר ממובן אחד, יש בזה משהו מספק מאוד. הכול ישיר, תכליתי, כתוב לעילא, עם ערך קלורי גבוה ובלי בולשיט או המתנה של מאה עמודים לקטע האקשן הבא. יש בעיה? הפיתרון מגיע אחרי חמישה עמודים, אולי פחות, וריצ׳ר כבר עולה לאוטובוס של גרייהאונד או תופס טרמפ אל מחוץ לעיירה. check.

המקבץ הזה מעניק לקורא (בעיקר זה שכבר קרא כמה ספרים של לי צ׳יילד) תחושה ריאליסטית, עמוקה ומרובדת יותר, שנובעת מכך שאם עד עכשיו היה נדמה שכל הרפתקה של ריצ׳ר תופסת באופן נוח-למדי בדיוק משך של ספר באורך סביר (נגיד כמה ימים עד שבועיים כרונולוגית), הרי שכאן אנחנו מבינים שהיו לו ֿ(ספרותית, לפחות) גם אינספור מיני-עימותים או הרפתקאות קצרות טווח שארכו לילה אחד או אפילו דקות ספורות.

חלק מהסיפורים מעולים. ממש. יש בהם את כל מה שטוב בספרים של צ׳יילד מבחינת איכות הכתיבה, התיאורים המדוייקים וההומור הדק והמדוד (לי צ׳יילד הרבה יותר משעשע מריצ׳ר הבוק), ואפילו לא צריך לחכות לעונת הקציר כדי ליהנות מהתוצאה אחרי החריש. מאידך, חלק קטן מהסיפורים, בעיקר בסוף הספר, מרגישים גולמיים מדי. הם מתחילים ברישול ומסתיימים בחיפזון ונראה כאילו צ׳יילד כתב אותם יותר כמין בסיס שלדי עלילתי קלוש לספרים ארוכים שלא צלחו, מאשר כסיפורים קצרים שיש להם קיום בזכות עצמם. היה עדיף אם צ׳יילד היה משקיע מעט יותר (כי הוא בהחלט מסוגל) בגיבוש של סיפורים קצרים באורך של 20 עמודים עם התחלה אמצע וסוף, במקום לחרטט עוד איזה בדל של מחשבה שכל מה שהיא אומרת זה ״וואי איזה גבר הריצ׳ר הזה״ בשניים וחצי עמודים.

וכרגיל - שווה מאוד לקרוא, גם בשל האיכות המרוכזת של הסיפורים הקצרים, וגם בשל האפקט המצטבר שהזכרתי קודם.

****

יש מצב שיעיפו אותי מהמועדון אחרי ההצהרה הזו, אבל ספרי לי צ'יילד אינם אחידים ברמתם.
(בעצם, אני בכלל במועדון? סילקו אותי כבר? הצטרפתי אי פעם רשמית? מישהו?)
כשהם טובים - הם כיף צרוף. השילוב האולטימטיבי של שרלוק הולמס וסופרמן. משהו כזה.
כשהם לא משהו - הם די משמימים. קוראים וקוראים, מחכים לטוויסט, להברקה, ואלו מסרבים לבוא ופתאום מגיעים לסוף ומיד שוכחים הכל כי חבל על תאי הזכרון המבוזבזים.
זה היתרון של ספר סיפורים קצרים. מה שלא יהיה, זו כנראה לא תהיה נפילה מוחלטת. יהיו סיפורים טובים יותר ופחות, אבל בטח יהיה אפשר למצוא משהו מוצלח.
בעיני, זה ספר שפונה בעיקר לקהל השבוי שכבר מכיר ואוהב את ריצ'ר. זה שסקרן לדעת עליו עוד קצת, זה שמבין את הדמות ויודע לחבר בין הידע שכבר יש לו עליה לסיפור הקצר, השלדי לפעמים.
יש בספר גם הצצה ל"מפעל", לפס הייצור של הספרים של ריצ'ר. וגם זה מעניין בעיקר את מי שכבר מכיר ואוהב. חלק מהסיפורים נראים כמו בסיס לסיפור ארוך שצ'יילד החליט להשאיר כמו שהוא, כבסיס. אפשר לדמיין אותו לוקח את השלד הזה, מעבה אותו, טווה מעליו רשת של קורים, תיאורים, הרחבות.
חלק מהסיפורים נראים כמו משהו שהיה יכול להוות פתיחה לספר שלם.
חלק מהסיפורים מיותרים.
בסך הכל, נהנתי מהקריאה.
קליל וכיף, לחברי מועדון בלבד.

ב"ה
קשה מאוד להתאפק. ואולי גם לא צריך.
ריצ'ר שלח לי מייל. ביקור שני החורף במחוזותינו.
קבענו להפגש. הגעתי לצומת. שילמתי דמי שחרור ולקחתי אותו הבייתה.
12 מפגשים. שונה. כבר לא שבויים לרצף ביקור אחד. אפשר לחלק.
מכירים שבצלחת העמוסה משאירים את הטעים לסוף? קשה להתאפק בפגישה עם ריצ'ר. אבל גם אפשר לחלק את הביקור ליותר פעמים. שיספיק.
צעיר או מבוגר. לא משנה. אותו ריצ'ר.
מסכנים מה שהוא יעשה להם.

"בלי תיק. בלי יעד. בלי שם אמצעי. לא משנה עד כמה ג'ק ריצ'ר יתרחק מהדרכים הסלולות, הבעיות תמיד יגיעו אליו. אלוהים יעזור להן" (מתוך גב הספר).

הספר"בלי שם אמצעי" מאת לי צ'יילד (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2018), מאגד בתוכו תריסר סיפורים אודות גיבורו הקבוע, ג'ק 'בלי-שם-אמצעי' ריצ'ר, זאב בודד והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד. ריצ'ר "היה שוטר צבאי, בעיקר במחלקה לחקירות פליליות, קצין מעוטר" (עמוד 272). בנוסף שירת וגם פיקד על יחידה 110, "יחידת עילית של המשטרה הצבאית" (עמוד 14) והיה מעורב בשורה ארוכה של מבצעים חשאיים. דמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, שהרי הוא גם חזק, גם חטוב, גם שרמנטי, גם חוקר נחוש ומבריק, וגם צלף מיומן, הבקי בשיטת ה"שלוף - דרוך - תירה". בקיצור ג'יימס בונד קטן עליו. אבל צ'יילד כותב מתח טוב באמת, כך שאי-אפשר שלא להתמכר.

תריסר הסיפורים שבאסופה שופכים אור חדש על עברו של ריצ'ר, על ילדותו ומשפחתו. כך למשל אנו פוגשים לראשונה באביו של ריצ'ר, "קפטן סטן ריצ'ר מחיל הנחתים האמריקני" (עמוד 57). טיפוס קשוח ו"גבר שקט מטבעו" (עמוד 65), שניכר שהוריש את הקשיחות הסטואית שבו לבנו. בין היתר אנחנו פוגשים בריצ'ר הילד באויקנאווה ב-1974 ובריצ'ר הנער ברחובות ניו-יורק של 1977, שם הוא מזהה אל נכון רמז שיוביל בהמשך ללכידתו של הרוצח הסדרתי "בנו של סאם". הסיפור המוצלח והמרתק מכולם בעיני הוא "עמוק מבפנים", שמתרחש בשנת 1986, במהלכו נדרש ריצ'ר לאתר בוגד העובד בשירות הסובייטים.

לא תמיד הרעיון הזה של להעביר בלש מספר מתח באורך מלא לסיפורים קצרים עובד. אצל הרקול פוארו של כריסטי, למשל, זה לא עבד. לפיליפ מארלו של צ'אנדלר, דווקא כן. לריצ'ר זה עבד ובגדול.

אחד מספריו האחרונים של לי צ'ילד הענק. והפעם בסגנון שונה ממה שהורגלנו, אנו מעריצי ומקנאי ג'ק ריצ'ר.
אוסף של סיפורים קצרים הבאים לתאר מיהו אותו ריצ'ר מעין הוא צמח מהם תובנותיו ומיהו הבית שעיצב את דמותו.
למרות שונותו של ספר זה הוא משתלב יפה בכל הסידרה, נקרא בשקיקה וברגעי צחוק גם, ונותן תמורה הוגנת למעריציו.
מומלץ מאד לחוג המעריצים!! :)

לא יודעת אם הבעיה אצלי או בספר אבל נטשתי (וזה לא קורה הרבה)
שיעמם אותי למוות!

מדובר בספר טרום טיסה, של גיבור העל ג'ק ריצ'ר