אין ספק. הוא יודע איך לכתוב סיפור מרתק. רק בשל עובדה זו מגיע לספר כבר ארבעה כוכבים.
אבל יש אצל דן בראון דבר נוסף שאני אוהב - בתוך העלילה המותחת והגיבורים שלו יש גם העברת ידע. בצופן דה וינצי הוא הפיץ את העובדות על האגודות הנסתרות של הותיקן, בספר הזה הוא משרבב בצורה יפה נתונים על הגישה הבריאתנית והמאבק שלה בדרוויניזם, פרנקו והקבר שלו בספרד, רשתות חברתיות ועוצמתן, הרשת השחורה וחשיבות המידע הדיגיטלי והשליטה בו.
אז התוצאה היא ספר מתח שאתה גם לומד ממנו משהו. וזה יפה ומכובד.
אז בהחלט אפשר לומר שנהנתי מהספר - מהעלילה, מהדמויות ומהטיפים הקטנים שלמדתי בדרך.

דן בראון מתעקש להגיש לנו שוב את העימות החבוט בין שני הקווים שאינם מצטלבים, הלא הם המדע והאמונה. מלבד הפלספנות הזו, הספר מכיל מדריך מפורט לתייר בספרד עם דגש על יצירות אומנות, כמה תובנות על בית המלוכה הספרדי וניתוח של סמל אחד או שניים. בין לבין משתרעת לה (שלא לומר – מתמרחת) העלילה, שנטו, מהווה כ10% מהספר.
דווקא בפרק האחרון מופיעה תגלית מעוררת מחשבה שאפשר היה לבסס עליה את הספר כולו. איזה פיספוס.

לכאורה ספר מתח נוסף בסגנון דן בראון.
מרוץ נגד הזמן פלוס צמד גיבורים אחד קבוע ואחת תורנית.
עם מתח שהולך ומתגבר ותפאורה מוקפדת עם כל פרטי הפרטים של הגאון גאודי, באתרי ברצלונה ,שיצא לי אישית להיות בהם.

המרוץ מסתיים אבל לא הגענו עדיין לשיא!
בפינה מחכה לנו עוד הפתעה קטלנית!
ובסוף שאלת השאלות האם הגולם (ותבחרו אתם מיהו הגולם) יקום פעם על יוצרו???
(אגב גם הסופר והפיזיקאי אסימוב עסק בשאלה הנ"ל).
ולכן אני קצת "חצוי".
מצד אחד ספר "רגיל" של דן בראון.
מצד אחר מביא העצמה של שאלה מהותית ,בעולם העתידי שאליו אנחנו שואפים.

כדאי לקרוא
אבל לדעתי מבחינת הדרוג לא הייתי מדרג אותו כמו "צופן דה וינצי" אלא בדרוג נמוך יותר כמו של "מבצר דיגיטלי".

דן בראון כותב ספר פעם בכמה שנים אך כשהוא כותב ספר הוא עושה זאת בצורה מושלמת. הסדרה של פרופסור רוברט לנגדון היא בגדר חובה לכל. מדהים שכל ספר שלו באורך 450-550 עמודים אך העלילה מתרחשת בין כמה שעות לימים בודדים. בדרך כלל הדבר מעיד כתיבה ארוכה ומשעממת אך זה ממש לא המקרה אצל בראון. העניין והמתח לא עוזבים לאורך כל הספר וניתן לקרוא את כולו תוך זמן קצר מאוד.

לקרוא ספר של דן בראון משול לחיי נישואין מאושרים אם מעט גיוון בחיי המין, אתה יודע למה לצפות אבל מקבל את זה באופן קצת שונה בכל פעם ונהנה מכל רגע.
אצל דן אתה מודע לקונפליקטים וברור לך שהם לעולם לא יפתרו ולא משנה מה יתגלה בהמשך הספר.
התנהלות הסיפור היא לפי הנוסחה המוכרת , רוברט + אישה יפה + דת = סיפור מתח קצבי ובעל טוויסטים באומנות ומדע פופולארי אשר מדי פעם יגרום לך לעצור בשיא המתח ולפתוח את גוגל ולהרחיב על נושא שעליו דובר בסיפור, ובעיני זה מה שהופך את דן בראון לגדול הוא גורם לך להרגיש ממש טוב עם עצמך , שלא קראת סתם עוד ספר אלא ממש הרחבת את אופקיך.

בקיצור , רוצו לקרוא אחרי הספר בטוח תהייו מעט מושכלים יותר ואולי אפילו מעט המומים.

דן בראון במיטבו.
שוב פרופסור לנגדון מוצא עצמו נרדף בחברת אישה יפה, וכל הידע שלו בנצרות וצפנים עוזר לו להסתדר מול צפנים שנדרשים בדרך לפתרון הבעיה.
הפעם חוקר מוכשר מתעתד להפיץ לעולם גילוי מרעיש האמור להרעיד את אמות הסיפים עליהן מושתת האמונה באל אחד. הוא אוסף את ראשי הדתות המונוטאיסטיות בעולם ומספר חהן קצת על גילוייו, וערב פרסום העניין לכל העולם הוא נרצח בשידור חי.
מי רצח אותו? ומי רודף אחרי פופ' לנגדון ויפה התורנית (שהיא במקרה ארוסתו של יורש העצר הספרדי)? האם הם יצליחו להציג את הגילויים לעולם? ומה עומד מאחורי הבינה המלאכותית שעוזרת להם?
על כל אלה, ועל יצירות אומנות והיסטוריית המדע ותיאוריות בריאה, בספר הנהדר הזה.
קריאה שוטפת, עם מתח ובלי יותר מידי גופות, אבל עם המון יצירות אומנות ודגש על עבודותיו של גאודי בברצלונה.
אני ממליצה!

בגב הספר רשומה ביקורת הספרים הבאה של סן פרנסיסקו כרוניקל: "אם הספר הזה לא מאיץ לכם את הדופק, אולי אתם זקוקים לתרופות". לא יודעת מי יותר זחוח, מי שכתב את הביקורת או מי ששם אותה בגב הספר.
אז לא, הדופק שלי לא האיץ ואני בטוחה שאני לא צריכה תרופות.
דן בראון כבר שנים מנסה לשחזר את ההצלחה של ספריו הראשונים ולא מצליח. אומרים שסוס מצליח לא מחליפים, אבל בסופו של דבר הסוס הזה מתעייף. ככה הם ספריו של דן בראון. המאבק של דת ומדע היה מאוד מעניין בספרים הראשונים אבל הוא מיצה את עצמו. ובעוד בקודמים היה מתח ופתרון משימות שונות כל כמה פרקים, פה זו אותה משימה לכל אורך הספר וזה ממצה את עצמו מהר מאוד. נכון, הכתיבה של דן בראון מצויינת והוא מימד ציורי לספריו, אבל בספר הזה קיבלתי את התחושה שהוא לא השקיע מחשבה בתעלומה אלא יותר באיך הוא מורח את הסיפור ל500 עמודים. כי זה מה שזה מרגיש. מריחה אחת גדולה ולא מעניינת.

עוד ספר מרתק של דן בראון.
המתח לא עוצר לרגע וקשה מאוד להוריד את הספר מהיד.
השאלות הפילוסופיות ״מי אנחנו״ ו״לאן אנחנו הולכים״ מלוות את הספר לכל אורכו.
בין לבין אנחנו מקבלים קצת סיור מודרך במוזיאון גוגנהיים בבילבאו, סקירה על הארכיטקטורה של גאודי בדגש על קאסה מילה וסגרדה פמיליה בברצלונה ובם קצת רקע הסטורי על תקופת פרנקו ושלטונו בספרד והמורשת שהותיר אחריו.

ישנו שילוב מעניין של היבטים והתפתחויות טכנולוגיות ופילוסופיה הקשורה בהן.

מרתק, מעורר מחשבה ומומלץ.
אני כבר לא זוכר את צופן דה וינצ׳י, אבל אם לא משתווה אליו, לבטח מתקרב.

תיהנו!

אחד הספרים היותר גרועים שיצא לי לקרוא בחיי. כבר כמה שנים שלא יצא לי לקרוא ספר מתח, ואם הספר הזה מעיד במובן כלשהו על מצבו הנוכחי של הז'אנר, אפשר לסגור את הבאסטה.
כתיבה ארכאית, צפויה, וקיצ'ית בצורה מזעזעת. דן בראון, שידוע ביכולתו להטיל פצצה בתחילת הספר (שאפילו הטלתה הייתה ארוכה בצורה מייגעת), משגר הפעם את אם כל הפצצות - התשובה למאיפה באנו ולאן אנו הולכים. וכרגיל אצל דן בראון, אחרי כל כך הרבה מילים שלא אומרים כלום עד לגילוי הסופי, מסתבר שהפיצוץ הוא לא יותר מאנטי-קליימקס ללא שום רסיסים. לא מחדש כלום, לא מפתיע בשום צורה.

כל כך הרבה קליף-הנגרז, כל פרק מסתיים באיזה מכתב\פתק\הודעה שמישהו מקבל שגורם לו עוד שניה להתעלף מעודף פליאה, רק כדי שבפרק שאחריו נגלה ששום דבר לא באמת השתנה.

שוב פעם טוב מוחלט מול רע מוחלט. שוב פעם רוברט לנגדון שיוצא להרפתקאה עם בחורה יפת תואר בה הוא מתאהב (אפילו סרטי פעולה קולנועיים התעייפו מזה מתחילת המילניום). שוב פעם יש נבל שכאילו נסתר ומפתיע ושומט לסתות, רק שהוא ממש לא אף אחד מהם.

אם פעם מה שאהבתי אצל דן בראון לעומת סופרי מתח אחרים היו האלגוריות שלו, המשחקים שלו בכל מיני סמלים ואותיות ומילים והסימנים הנסתרים והסימבוליים שלהם, שבספר הזה פחות או יותר לא קיימים כלל. בזבוז משווע של זמן, לא שווה אפילו השאלה מספריה, בטח לא קניה.