המחזה הראשון של שייקספיר שאני קורא. כן, בחרתי ביצירה די מעניינת להתחיל ממנה..

אני למוד טרגדיות יווניות לרוב, אבל איכות הכתיבה כאן היממה אותי באופן שלא ציפיתי אליו. ההערצה של האנגלוספירה לכושר הכתיבה של האדם הזה היא במקומה. יש במחזה קטעים שמעיפים יצירות של אוריפידס, סופוקלס ואייסכילוס מחוץ למים, ואלו מחזאים שאני מאוד אוהב.

לפעמים שייקספיר מתחכם ומתפתל יותר מדי לטעמי במונולוגים הארוכים שהוא נותן לדמויות, שייקספיר עצמו אפילו קצת צוחק על כך בתחילת המחזה, אבל ב95% מהמקרים זה עובד נהדר.

האלמנטים הקומיים כאן ברובם מצליחים להצחיק גם בקריאה מודרנית, עם הומור די גס וחצוף שתמיד מהנה עבורי לראות ביצירות עתיקות. לא פלא שבאנגליה הויקטוריאנית צנזרו כמה שורות מכאן.
השילוב בין הקומי לדרמטי - טרגי גם הוא מצליח, וזה אתגר כביר לכל יוצר שהוא. גדולים וטובים נכשלו בחיבור טבעי בין שני האלמנטים.

הדמויות כאן מעוצבות ביד אמן, לכל אחת מהן יש אישיות עגולה ומורכבת, גם לשיילוק וגם לחבורת הצעירים הנוצרים.
הנוצרים כאן הם ממש לא קדושים טהורים: הם קודם כל ולפני הכל צבועים להחריד ללא יוצא מן הכלל. מעבר לכך הם יכולים להיות רמאים, גנבים, שקרנים, נוכלים וכו', ושיילוק הוא גם ממש לא רוע טהור, והוא לא צבוע לרגע. שייקספיר מעניק לשיילוק מימד טרגי ורקע רציונלי ורגשי לפעולות שלו. גם אם שייקספיר היה במונחים של ימינו אנטישמי, אני לא יכול להגיד עליו שהוא יצר כאן פמפלט אנטישמי פשטני ובוטה, אלא יצירה כואבת לקריאה עבורי כיהודי, שאני גם יכול להעניק לה פרשנות לא אנטישמית ולקחת אותה למקומות שאולי שייקספיר לא התכוון אליהם, אבל בשל מורכבותה, הם שם, ירצה או לא ירצה.
המחזה הזה הוא, כמו החיים עצמם, מורכב ואפשרי לפרשנות והסתכלות בהתאם למתבונן, וזה הישג כביר.
יש כאן כל כך הרבה אלמנטים ונקודות התייחסות אפשריות, שאני מבין את כוח ההישארות שלו רלוונטי באנגלוספירה כבר מאות בשנים, ואת העובדה שספרים ופרשנויות על גבי פרשנויות חוברו לכל מחזה שלו בכלל, ול"סוחר מונציה" בפרט. נקודת מבט אחת לא עושה צדק עם השכבות והכיוונים שאפשר לקחת אליהם את היצירה הזו, ואני בטוח שאחזור לקרוא בה, ובכל קריאה אמצא או אתעמק באלמנטים וזוויות אחרות.

נראה לי שזו תחילתה של אהבה מופלאה ביני ובין שייקספיר. כמה משמח לדעת שעשרות יצירות שהאדם הזה כתב רק מחכות שאגיע אליהן!

אז כך נראה, נשמע ונקרא המחזה של שקספיר הסוחר מוונציה?
למען האמת הוא מחזה שקספירי טיפוסי למדי. שקספיר במיטבו עם משחקי המילים שלו וכל האסוציאציות והרמיזות למיתולוגיה יוונית וסיפורים היסטוריים אחרים. הדימיון למחזות אחרים שלו עם אותם שמות הממוחזרים ושחוקים לעייפה שכבר השתמש בהם במחזות אחרים. עם הנשים שמתחפשות לגברים וגברים שמתאהבים בנשים מחופשות לגברים.
ואני חושבת שכבר העלו רמזים או השערות לגבי העדפותיו של שקספיר בעצמו. היה או לא היה? זאת לא נדע.
במחזה הסוחר מוונציה,סוד קסמו הוא בדיאלוגים המשעשעים שנונים בין הדמויות אבל הוא לא אחד מהטובים במחזותיו. הוא אחד הבינוניים שבהם.
המבדיל ומייחד את הסוחר מוונציה משאר מחזותיו הוא הדמות המרכזית שעליו נקרא המחזה: נושך הנשך/מלווה בריבית : היהודי שיילוק.
מרגע שמופיעה דמות זאת במחזה ואפילו לאחר שהיא יורדת מעל הבמה הוא נקרא בשם שיילוק היהודי, תאב הבצע, הקמצן
הבזוי באדם, מעצם מקצועו. שכן בימי הביניים ואפילו אחריהם המלווה בריבית היה אחד המקצועות הפחות נערצים בחברה האירופית מכיוון שהיה המקבילה לבנקים היום.
לא שאנחנו חושבים דברים טובים על הבנקים והמדיניות שלהם,
אבל לשיילוק היו שני חסרונות: יהודי ומווה בריבית, אדרבה, הוא אחת הדמויות השליליות ביותר ששקספיר ידידנו הגאון יצר אי פעם. ולא רק בגלל מקצועו הבזוי והנקלה.
האנטישמיות של החברה הוונציאנית בה הוא חי (שקספיר עצמו מיטיב להעביר דרכה את רגשות התיעוב האישיות שלו ליהודים )היא גדולה, אפילה ונפוצה בימים ההם.
אז לא היה המושג הצבוע של "פוליטקלי קורקט" להסתיר מאחורי וילון את "שינאת היהודים" זה היה פופולארי ומקובל לשנוא יהודים.
אין לי מושג כמה יהודים פגש שקספיר מימיו ובאילו הזדמנויות, אולי הוא עצמו לווה בעיתות מצוקה ממלווי בריבית יהודים וכך הוא פיתח כלפיהם את השינאה הזאת.מכיוון שבין המאות ה-13 עד המאה -16 לא הורשו יהודים לגור באנגליה הם גורשו משם.
השנאה אליהם נשארה למרות שהיהודים פיזית כבר לא היו באנגליה.
במחזה הצגת דמותה של בתו ג'סיקה שבורחת עם אהובה הנוצרי, כמה סמלי,גם היא שונאת את אביה החמדן ורודף הבצע המעדיף את ממונו מאשר אותה, מקבלת כמה שורות קטנות ומתרפסות בפני בחיר ליבה גם אליה מתיחסים כאל "היהודיה" או בתו של היהודי.
קראתי את המחזה היו חלקים מהנים אבל רוב הזמן כעסתי. על שקספיר שביטא בצורה כל כך גלויה וטבעית את סלידתו מיהודים במחזה. על הדמוניזציה שהוא הלביש על הדמות ועל התנהלותה. על הצגת הטוב את הנצרות והרע ומקורו ביהדות. שמשקף צרות מוחין לא קטנה ואולי זה היה דבר טבעי ולגיטימי לשנוא כך את היהודים. בקריאת הקטעים המקוממים חשבתי לעצמי: זהו שקספיר? גדול המחזאים אי פעם? הכישרוני והגאון? גם הוא היה אנטישמי קטן?
ואולי אני לא הבנתי טוב את המחזה הזה? אולי אני פשטנית מדי רדודה ושטוחה. כן. זה צריך להיות הפתרון.
אם היה שקספיר כותב מחזה כזה היום מעניין מה היו תגובות העולם הנאור החופשי ושוחר התרבות אליו.

אם היום ספר כזה היה נכתב,ההשמצות היו מקיר אל קיר לנוכח האנטישמיות הברורה שעולה ממנו.ישנה דעה ששקספיר מעולם לא פגש יהודי (אסור היה ליהודים לגור ברחבי בריטניה) ואת כול רעיונותיו שאב מספרות אנטישמית שהיה נפוצה אז.

ועדיין ישנו המונולוג המפורסם :
"ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק? אם תרעילו אותנו - לא נמות? ואם תתעללו בנו - האם לא נתנקם?"

אחד המחזות הידועים שנכתבו אי פעם ,ולמרות שלא תמיד נעים לקרוא אותו עדיין חובה להתוודע אליו.