אחרי החתונה הגענו לירח דבש מאוחר באיטליה. זה היה בקיץ והייתי בהריון. ציפיתי להגיע לונציה שבדמיוני היתה אמורה להיות קסומה ומקסימה. הגעתי לעיר חמה ולחה, לא יציבה ומסריחה. הביקור בונציה היה הנפילה של הטיול שלנו. לא חשבתי שאחזור אליה שוב.
כשהילד שהיה בבטני בביקור ההוא חגג בר מצווה טסנו לאיטליה. הילד רצה להיות בונציה, אז נסענו אליה שוב. הפעם כבר לא סבלתי בה. אפילו הכרתי אמן מסכות מקסים שהציג בפני את המסכות שלו בתיאטרליות מרשימה והבטחתי לעצמי לחזור לסדנת מסיכות אצלו עם אחותי בעתיד.
אחרי שקראתי את הספר הבתולות של ויוואלדי התעורר בי עניין חדש בונציה. הספר המקסים הזה היווה ניגוד עז לעיר עליה הוא מספר. הגעתי אליו נטולת ציפיות. גיליתי עולם ומלואו בתוכו. ספר צנום המכיל בתוכו חוויות רבות עד מאוד. תיאורים חיים של חיי היתומות, בנות המזל שניחנו בכישרון מוזיקלי וזכו לחינוך מוזיקלי לעילא, ואלו שמזלן לא שפר והגיעו לצוות התפעול של בית היתומים - מכינות הסבון, המגהצות, בנות שנידונו לעבודה משמיה ולעתים אף מסוכנת. מסורות ואורחות חיים של הונציאנים, כולל נגיעה בגטו היהודי. כל אלה היוו רקע מושלם לסיפור מעניין ומהנה ובעיקר כתוב טוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
