הרגע בו סטאלין גרם לי לצחוק
סווטלנה, המורה שלי לתולדות ברית המועצות, הייתה מה זה משעממת, במבטאה הרוסי הכבד, ובמשפטיה שנאמרו כמו דו"ח מס הכנסה יבשושי, ובמונוטוניות הורסת שלא פעם גרמה לי לתרדמת. אבל מה תתפלאו, סווטלנה סיפרה יום אחד במפתיע סיפור יוצא דופן, על האופן בו סטאלין מת, ולא יכולנו לעצור את פרצי הצחוק, אנחנו יחד עם המורה סווטלנה.
כעת אני חייב לספר לכם על האנקדוטה שהוציאה אותנו מגדרנו.
סטאלין היה בדאצ'ה שלו, בשעה שחטף אירוע מוחי, כתוצאה ממנו הוא נפל לרצפה, שם הניחו לו נאמניו, לגווע, ולהתבוסס בסחי שלו, הם הסתופפו סביבו, בראשם בריה ראש הקג"ב. ולפתע באופן בלתי צפוי, סטאלין פקח עיין אחת, הביט אל חבר מרעיו, שמיד נאלמו דום, ושוב סטאלין עצם את עינו, הפעם לנצח, ולפתע החבורה קפצה משמחה כמו ילדי כיתת יסודי סוררת המתבשרת על העובדה שהמורה לא יגיע לשיעור, והם פוצחים בשאגה אדירה של הקלה. ברגע הזה בו סווטלנה סיפרה את הסיפור אף היא קפצה בהזדהות עצומה.
הסיפור על סווטלנה מדגים את מה שאנחנו זוכרים מההיסטוריה הגדולה, לרוב, סיפורים קטנים ואנושיים, אנקדוטות, שחלקן לא ממש נכללות בהיסטוריה. לעתים הם מופעים כהערת שוליים, אבל דווקא בהן עשויים להסתתר סיפורים היסטוריים מרתקים.
ההיסטוריה נמצאת בקונפליקט בין סיפור טוב, אנושי, זה שאנחנו יכולים להזדהות אתו, הנוגע ברגשות, לבין האקדמיות של מקצוע ההיסטוריה, המציבה רעיונות מופשטים, כרוניקה יבשה, הכללות וחוקיות של כתיבה קרה. אבל האדם מתוכנת משחר בריאתו, לסיפור מרתק, כחלק מהאמצעים היוצרים את העניין בחברה האנושית, ובהמשך את המיתוסים שהאדם מספר לעצמו (הררי).
מסיבה זאת לקח על עצמו ג'יילס מילטון רעיון, אם כי לחלוטין לא מקורי, לספר היסטוריה דרך הסיפורים הקטנים, כאלה שיש בהם משהו מיוחד המעיד על התקופה והעל האנשים הקטנים, או הגדולים שעשו את ההיסטוריה, כל אחד בדרכו שלו, האחד היה חייל יפני שסרב להיכנע, למרות שהמלחמה הסתיימה, והשני היה מנהיג, שעיצב את ההיסטוריה, כסטאלין, אבל עדיין אפשר לספר עליו סיפור קטן ונשכח שיציג אותו בזווית נוספת, ולעתים אחרת.
לספר הזה יש מספר סיפורים מעניינים, כמו סיפור אחרית ימיו של סטאלין, אותו מילטון מספר בצורה שונה מהגרסה של סווטלנה. כעת נספר את גרסתו האחרת, שהיא בהחלט מפתיעה.
ב-28, בפברואר, 1953, סטאלין חש ברע, ולמרות חולשתו הוא הזמין אחדים ממקורביו לדאצ'ה שלו בקונצבו, ליד מוסקבה. אחד מהנוכחים היה בריה, לו ולחבריו הודיע סטאלין שחלף זמנם. הוא השמיע להם איומים מרומזים, מהם השתמע שהם הבאים בתור לרשימת החיסול. מקורביו יצאו מהדאצ'ה, וכעת הוא נותר עם שומריו, והלך לישון. למרות שלמחרת הוא לא התעורר כהרגלו, סרבו השומרים להפריע את מנוחתו, רק באחת עשר בלילה הם נכנסו לחדרו וגילו אותו מוטל בשלולית שתן, בהכרה, אך מבולבל. בריה ובתו של סטאלין הוזעקו, והגיעו אחרי עוד כארבע שעות נוספות. הבת העידה בהמשך על תגובתו החוגגת של בריה. התנהגות שיכולה להיות מוסברת מניתוח לאחר המוות של סטאלין, ומהסבר מאוחר לממצאים, מהם עולה חשד כי הגורם המסביר את מותו, היא הרעלתו, כנראה על ידי בריה וחבורתו. בריה האמין בהמלצה התנכית, "הקם להורגך השכם להורגו".
הבעיה שהסיפורים של מילטון בחלקם מעניינים, ובחלקם ממש לא. כולם כתובים ביבשושיות מסוימת, הנעדרת יכולת ספרותית המתחייבת בכתיבת סיפורים אנושיים, סיפור קצר חייב שתהייה לו פתיחה מעניינת, ובעיקר סיום שתהיה בו פואנטה' שתייצר אמירה לסיפור, ולא סיום סתמי.
כשאני מבקר בתערוכה, אני מצפה שהאוצר יאצור עבורי תערוכה בעלת מכנה משותף שבה תהייה אמירה משמעותית ואינטליגנטית על הקשר כמכלול ועל תמונות בודדות, שתנהיר לי נושאים וזוויות מבט שלא חשבתי עליהם ומהווים לגבי חידוש. האופן בו מילטון אצר, את הסיפורים, נותן תחושה שהם מגובבים מבלי התייחסות לרעיון מחבר החסר לקבציי הסיפורים, או לאיכותם, הלא אחידה. לעתים הסיפור מוכר לי כסיפור עיתונאי, אם כן מהו החידוש?
לסיכומו של עניין, הספר הזה, שמזכיר ז'אנר אנכרוניסטי, שלא החליט מהו, האם הוא כתוב בקלילות עיתונאית, ללא יומרה, או שיש בו רעיון היסטורי מתוחכם, הצגת היסטוריה באופן שונה. אבל הספר הזה שכתוב באופן פושר ברוב חלקיו, והוא אוסף אקלקטי חסר השראה, הוא אף אחד משתי האפשרויות, ולכן הקריאה בו, מתאימה, למי שמחפש ספר קליל ללא יומרות, ואין לא בעיית זמן.
