החלטתי לקרוא קטעים מן הספר לא לפי הסדר, ואחרי כן לרקום את החוטים המקשרים (סטגדיש!)
יכול להיות שזה הופך את הביקורת שלי לייחודית?

כך יצא שלא התעמקתי בפרטים ההיסטוריים. לא חשבתי על כך מראש,
אבל העובדה שלא קראתי את הספר בסדר כרונולוגי + חוסר הבקיאות שלי בהיסטוריה של יוון + הספר מדלג בין תקופות שונות שעברו על אותם מקומות ואיך זה השפיע על האנשים...
הבנתי שלא אצליח להגיע לדיוק היסטורי על ידי קריאה זו, והתמקדתי בחוויה הרגשית ובאווירה.

הספרים של היסלהוף לא נמנים עם הז'אנר שהייתי בוחרת לקרוא, ודווקא לספר השני שלה והמדובר יותר לא התחברתי.
אבל היות שסבי שהיה ניצול שואה השתתף במרד בנאצים ולחם במחתרות - התחברתי מאוד רגשית, מדובר פה על התמודדות עם אנטישמיות ועם מלחמה, כאשר המעשים והנפש נאלצים להיקרע זה מזה.

הרגשתי הזדהות עם הדמויות, הן היהודיות והן הנוצריות -
כל אחת ומאמציה מחד לשמר את החיים השקטים שהיו ביוון לפני המלחמה, מאידך להילחם בצורה גלויה או נסתרת באנטישמיות.
מה שמעניין בספר זה שכל אחד תורם את חלקו וכישרונותיו, אין את הוויכוח הנוראי הפנימי של "מי הקריב יותר, מי נפגע יותר, מי היה ג'ובניק יותר?..."
יש שיתוף פעולה בין כל הצדדים, מה שמודגם כאן דרך מפעל הטקסטיל של משפחת מורנו, שממנו הגיע שם הספר.

כל עובד במפעל מוצא את כישרונו בתחום קצת אחר, וכמובן בין אומנים ישנה תחרות וקנאה...
אבל כשכולם מתאחדים ומתכננים תוכנית ביחד להערים על האויבים, לשמר את מה שחשוב לעם היהודי ולהסיח את דעתם של הקצינים -
זה פשוט נשמע מרהיב.
כיוצרת בעצמי - ממש התפעלתי מתיאורי הבדים והרקמות, ואיך שהכול מתחבר בסוף ליצירה שהיא לא רק לתפארת היוצר המוכשר...
אלא חלק חשוב בהצלה באמצעות שחרור מ"אגו האומן", למידת תחום חדש או עבודה בשיתוף פעולה, קבלת רעיונות שיוצאים מהקופסה, החלטה אמיצה על מה לוותר ואת מה לשמר, ועוד.
בהחלט נעשה כאן תחקיר רציני.

באופן אישי - אני יכולה להבין למה אומרים שהספר קלישאתי, אבל לפעמים הקלישאה היא מה שמנצח! אז גם לדחות אותה על הסף זה לא חכם.

מכיוון שויקטוריה היסלופ לא משנה את המתכון שלה לרב מכר, ארשה לעצמי גם אני למחזר חלק מהביקורת שלי על ספרה השני.
הפעם אמנם המתכון הוא אותו מתכון, אך יש שינוי מסויים בתיבול. לצערי התוצאה נשארה אותה התוצאה, אך למען הסדר הטוב, אביא את המתכון המשודרג.

המרכיבים:
1.ארץ שטופת שמש, אך לא אקזוטית מדי – כריתים, דרום ספרד - הפעם יוון
2.אישה אנגלייה שמוצאה מאחת המדינות שבסעיף 1 – אלקסיס, סוניה - הפעם טוויסט בעלילה. מיצס הוא גבר צעיר, אך כמובן גם הוא מלונדון הקודרת.
3.משפחה שורשית מארץ שטופת השמש מסעיף 1 שגורל מכה בה שוב ושוב – משפחת פטרקיס, משפחת רמירז - הפעם יש משפחות פגועות למכביר: מורנו, קומנינוס, סרפוגלו
4.כותרת הספר עם שם נשי שמתחיל בס' ובעל חמש אותיות - סופיה, סוניה - הפעם עוד גיוון, כריכה רומנטית בתכלת
5.דמות של אישה צעירה שהיא התגלמות טוב הלב, חמלה וחן, חסרת שמץ של רוע, קנאה או כל רגש/ תכונה שלילית אחרת – להלן הנשים מסעיף 4 - קטרינה היא כמובן כליל השלמות, אך הפעם כל הנשים הן מלאכיות טהורות
6.לאותה אישה מסעיף 5 שלהלן, יהיו אח או אחות רשעים, יהירים, קנאים וחסרי כל חמלה אנושית - הפעם הבעלים הם הרשעים
7.איש/ אישה קשיש/שה, אך נמרץ/ת, תושבי המקום, פטפטנים למדי - סבו וסבתו של מיצס
8.אירוע מרתק שהתרחש בארץ מסעיף 1 בעבר - רדיפת מצורעים, מלחמת אזרחים - גם כאן אין שינוי, מלחמת האזרחים ביוון, המלחמה בין יוון לטורקיה, רדיפת הקומוניסטים, הדיקטטורה של פפדופולוס, גירוש יהודי סלוניקי ועוד.

ההכנה:
לערבב יתומה ענייה ואידיאליסט עשיר עם מלחמת אזרחים. להוסיף המון בדים צבעוניים עם גירוש המוני של אוכלוסיית המקום וביזה ברחובות. לתבל בנבל שמן ורשע ונבל רזה ודוחה לא פחות. לפזר מעל אחווה בין מוסלמים, נוצרים ויהודים שהופכת בין רגע לשנאה.


הצעת הגשה:
להגיש קר כשנאה בין בני משפחה או חם כמו אהבה אסורה. אפשר להגיש עם קורטוב שואת יהודים (אבל ממש בקטנה, רק בשביל הטעם). כמו תמיד מומלץ להגיש עם הרבה יחסי ציבור בצד.

בתיאבון!

ועכשיו ברצינות. מה שאני שונאת בכתיבתה של היסלופ זה העדר מוחלט של הגוונים באיפיון הדמויות. כאילו לא קיימת קשת הצבעים בסקלה שבין שחור ללבן, הגיבורים בספריה הם חד מימדיים לחלוטין.
הגיבור הטוב יהיה טוב עד כדי בחילה, לא יהיה לו שביב אנוכיות, גרם של אכזריות, קורטוב של חומריות ומילה של שקר. הוא יהיה מוכן למסור את נפשו עבור כל אדם כמעט, לא ירצה לקבל כסף מאדם לא ראוי ויעדיף חיי עוני מחפירים, עינויים ודמעות של קדוש מעונה על פני ויתור על האידיאלים הנעלים.
הגיבור הרע לעומת זאת ישאר רשע לעד. הוא בחיים לא יאהב אף אדם ואם יביע רגש כלשהו הוא יופנה כלפי חפץ (כסף, אוכל וכו'). הוא לעולם יהיה רודף בצע, גרגרן, גנדרן, משתף פעולה, קמצן וכו'. זו בדיוק הסיבה שלאורך שלושת הספרים שקראתי, לא הצלחתי להתחבר לאף דמות ולמען האמת גם לא לשנוא אף דמות, כיוון שכולן נראו כקריקטורות של אנשים אמיתיים.

ויקטוריה היסלופ בוחרת לכתוב על דברים מעניינים וכאן היתרון היחיד של ספריה. שלוש פסילות גברת, שלום מולא להתראות!

***
מודה ומתוודה שלא חשבתי לכתוב ביקורת על הספר: "חוטים מקשרים",אבל היום התאריך - 27/03/2013 ועבורי הוא משמעותי ( מיד תבינו למה )וחשבתי לנכון שהוא מתאים לי לקשר אותו לא ממש עם הסיפור עצמו (אולי קצת ) אלא יותר עם שם הספר ..
מי שהספיק להכיר אותי וזוכר, יודע שאני משתדלת לשלב חוויות בביקורות / רשמים / סקירות על ספרים שקראתי ואף להקדיש אותם לאנשים חשובים בחיי וכך התבשל בתוכי הרעיון ,רק שהפעם זו לא חוויה משמחת, אלא אירוע טרגי.

תחילה לביקורת
***

וואוווו כמה רעש וטרראם היה סביב הספר כשיצא לאור והגיע לארצנו.להשיג אותו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית כאילו מדובר בהמצאה טכנולוגית חדשה ואני, כמשוחדת ליוון וביקורות טובות הרגשתי צורך עז לדעת מעט היסטוריה על קהילת יהודי סלוניקי מתקופת תור הזהב דרך גירושם מספרד (1942 ) ועד סופה הטראגי כשנשלחה לאוושוויץ (1943) וזה הדבר היחידי שבשבילו היה כדאי לקרוא את הספר,למרות שבימנו קליק אחד בגוגל וניתן ללמוד היסטוריה של כל מדינה בעולם. א-מה-מה....גיליתי תגלית " לא כל הזהב נוצץ ולא כל ספר ראוי שיקרא "רב מכר".מה שבטוח הוא מייצר "רב כסף" וזה ייאמר לזכותך ויקטוריה היסלופ.
באיזה שהוא מקום הרגשתי מעין דה ז'ה וו,כאילו יש לך נוסחה קבועה גברת היסלופ (שהצליחה עד עכשיו ) שבה את משתמשת במוטיבים חוזרים של עבר והווה בשלושת ספרייך,כשגיבור/ת הספר נוסעים לגלות את שורשיהם במדינות שונות ותוך כדי עוברים חוויות ,אבל אם תשאלי את דעתי הקטנה ,הנוסחה לא תעבוד לאורך זמן.
"חוטים מקשרים " הוא רומן היסטורי המתחיל בשנת 1917 בסלוניקי - שריפה ענקית פורצת ומכלה כמעט את כל העיר כשבתווך שזור סיפור חייהם של התושבים מכל הדתות ,יהודים,נוצרים ומוסלמים החיים בדו קיום על כל המשתמע מכך,שכנות טובה ,גזענות,שנאה,רדיפות,מלחמה עקובה מדם, אהבה כמעט בלתי אפשרית והפי אנד.( קצת מזכיר לי את מדינתנו וכמה ערים שחיו וחיות כמו בסלוניקי.....רמלה/לוד למשל... לא ? ).

לפי הביקורות המשבחות את הספר וציטוט התקציר על עטיפת הספר : "חוטים מקשרים", ספרה השלישי של ויקטוריה היסלופ, מחברת רבי-המכר האי של סופיה והריקוד של סוניה, הוא רומן היסטורי מטלטל על מלחמה וגלות ועל אהבה שיכולה למרחק ולזמן; סיפור הפורט על כל מיתרי הלב, שגיבוריו ייחקקו בזיכרון "סוף ציטוט.

לצערי הוא לא פרט על מיתרי לבי כפי שקיוויתי וגיבוריו לא נחקקו בזיכרוני.
מה שכן הוא גורם לי היום,לחשוב על כל החוטים המקשרים בחיי עם עמרם ז"ל המתחיל ב-1953 ומסתיים ב- 2013 וגם לכתוב ביקורת אחרי תקופה כאורך הגלות,ולו רק בשביל זה ,עם כל הצער שבדבר אני יכולה לומר שהיה כדאי לקרוא אותו !

***

וכעת לחוטים המקשרים בחיי ובחיי עמרם ז"ל

***

את הסקירה הזו אני מבקשת להקדיש לעמרם מי שהיה בעלי ( המון שנים ) ואבי 4 ילדיי שאת הגובה והיופי ירשו ממנו ואת השכל ממני...:)(בדיחה פרטית) ותאריך הולדתו חל היום - 27/03/2013,אך לצערנו,לפני כשלושה חודשים ב - 01/01/2013 עמרם נפטר מדום לב. ואני רוצה לספר לכם לכם על החוטים המקשרים ביננו .
שנינו נולדנו בחודש מרץ באותה שנה ,באותה עיר חיפה ובאותו בית חולים רמב"ם בהבדל 5 ימים..שנינו טלאים ,הספרות בתעודת הזהות שלנו זהות ,מלבד שתי הספרות האחרונות .שמותינו מתחילים באות ע'.כן כן שמי עליזה שקוצר לליז. לאבי ז"ל קראו עמרם כשם אישי עמרם .ב- 22/03 נולדתי,ב-27/03 עמרם נולד , 24/03 התחתנו כדת משה וישראל,ב- 27/03 נפרדנו כדת משה וישראל בדיוק היום לפני 18 שנה (מעין מתנת יום הולדת )( לא אוהבת את המילה גירושין ולכן מעולם לא קראתי לעמרם הגרוש שלי .נשארנו בקשר עד יום מותו ,יותר נכון שבועיים לפני מותו בחנוכה היה לו רצון עז לראות אותי ואכן הגעתי במיוחד מאילת ,ביקרנו את הילדים והנכדים ובמקום יומיים שלושה כפי שתיכננתי,נשארתי שבוע שלם . בדיעבד זו הייתה פרידה שקיבלה משמעות מיוחדת והחוט הכי חשוב שמקשר ביננו הוא,שחזרתי לגור בדירה שלו/שלנו שבה נולדו ילדינו.וכך מתקשרים חיי מ - 1953 ועד 2013 בסיפור :"חוטים מקשרים "שמתחיל ב - 1917 ומסתיים ב- 2007.

ויש חוט שמקשר ומרגש אותי מאוד והוא השיר של הזמרת היווניה אנה וויסי שנקרא παραλύσει - " פאראליו " - משותקת - שגורם לי לבכות בכל פעם שאני שומעת אותו .
תודה לחברי היקר תמיר הללי שהקדיש לי אותו בדרך הכי יפה והכי מרגשת ,וליניב טובים על התרגום הנפלא לעברית !


(תוך כדי שידור יום שישי בלילה הקדשתי לה את השיר)
והמילים מדברות בעד עצמן !

" משותקת "

ונדמה כאילו הים התמזג עם הלילה
וכאילו שהמוות הוא החיים בעבורי
ופעימות לבי מופיעות במוניטור
כמו קו ישר.
וכאילו גרמת בלי להתכוון
לזמן לעמוד מלכת
והוא מטביע את חותמו על פרצופי
ואותי הוא משנה
ואני מרגישה את הפחד עמוק בחזה
מר כמו שארית הקפה בתחתית הספל
ואני רואה איך האור שבחדר
שבמוחי הולך ונמוג לו מיום ליום
ובמראה ,הפרצוף שלי משתנה
והופך לפנים אחרות,שאותן איני מכירה
וזה מפחיד אותי

פזמון: משותקת
מרגישה את האדמה נשמטת מתחת לרגליי
כאילו זה היום הראשון בבית הספר,
עכשיו אוגוסט,
אך המדחום שבלבי,מראה מינוס שתי מעלות
משותקת
חריקת הבלמים והצופר זועק
והאוטובוס חולף על פניי,וכמעט דורס אותי

ואני רק חושבת,איך אצטרך עוד לחיות בלעדיך.
משותקת....

ואני רואה את חיי כמו קיר ענק,
המתרומם מולי בסוף הרחוב
וקולות הילדים הבוקעים מחצר בית הספר,
נשמעים באוזניי כמו מסע הלוויה
והדרך,שפעם הובילה אותי אל
מחוץ ביתך,עכשיו כבר
לא קיימת.

פזמון: משותקת
מרגישה את האדמה נשמטת מתחת לרגליי....

הקשיבו לקול האדיר ולמילים המצמררות !
https://www.facebook.com/photo.php?v=566608390046245&set=vb.100000912667257&type=2&theater

יהי זכרך ברוך עמרם אישי היקר !!!
***

מאחלת לכולנו חוטים מקשרים יפים ושמחים .חג אביב שמח ופורח .
ורק בשורות טובות !
יא מאס יא אולוס - Ya Mas όλους - לחיים לכולם !

ויקטוריה היסלופ הצליחה שוב להקסים אותי בקושר הכתיבה שלה.
הרבה אמרו שהוא יותר טוב מהאי של סופיה!
וכשהתחלתי לקרוא את הספר חוטים מקשרים מהדף הראשון,היה ברור לחלוטין שהספר הוא יצירת מופת.
מהעמוד הראשון סחף אותי לאיי יוון לסלוניקי,להיסטוריה של המקום,התיאורים שלה היו כל כך מוחשים,לא היה ניתן להרפות מהספר.
ספר נפלא ואם להשוות לשאר הספרים אז כן היא עשתה את זה שוב ובגדול ,קראתי אהבתי וממליצה בחום.

ההיסוטריה של סלוניקי במריחת דפים וסיפור צפוי ומשעמם מלא בתשפוכת שמעלץ

זהו הספר השני של ויקטוריה היסלופ שאני קורא, הראשון היה האי של סופיה שממנו נהניתי מאד. חששתי קצת שהספר השני יהיה פחות טוב והתבדיתי.
הספר מצוין, ואין ספק שלויקטוריה היסלופ יש כשרון אמיתי כסופרת. הדברים שלקחתי עמי מן הספר הם תולדות העיר סלוניקי והמעוראות שטילטלו אותה, השריפה הגדולה ב-1917,המלחמות עם התורכים שכללו "טרנספר" של יוונים מאזורים של טורקיה, וטורקים מסלוניקי,כיבוש סלוניקי על ידי הגרמנים במלחמת העולם השניה,וגירוש היהודים למחנות ההשמדה בפולין (סיימתי את הספר קרוב ליום הזכרון לשואה ולגבורה-כמה סמלי) וכן מלחמתם האמיצה של היוונים בכובש. אחר כך שלטון הגנרלים ביוון ובסוף רעידת האדמה שהחריבה את סלוניקי.
כל זה על רקע של דמויות אנושיות שחיו בסלוניקי ויחסי אהבה שנאה ביניהם.
לסיום אציין שאת הקריאה סיימתי כשיד אחת אוחזת בספר ויד שניה אוחזת בטישו כדי למחות את הדמעות.

את שמה כסופרת הכה מוכרת לנו קנתה ויקטוריה היסלופ בזכות אותם ספרים המשלבים רומן עם היסטוריה. מקומית בעיקר. לקורא הממוצע לא נדרש כול מאמץ כדי להיזכר ש"האי של סופיה" עוסק בספינלונגה (כרתים) ו"הריקוד של סוניה" נכתב על מלחמת האזרחים בספרד, והם הפכו לרבי מכר בזכות אותו שילוב מנצח 'רומן והיסטוריה' הנותן לקורא גם ערך מוסף לסיפור הרומנטי תוך הבאת אירועים היסטוריים לתקופה בה התרחש הסיפור, וחיבור הדמויות בצורה כה שורשית למקום, כפי שעושה הסופרת, מהווים עדות להצלחתה.
הפעם בחרה הסופרת להביא לידיעת קוראיה את סיפורם הטרגי של תושבי סלוניקי כשהיסטוריית היוונים, אך בעיקר הסלוניקאים, משמשת כמסגרת לרומן. יצא לי לבקר בחלק ניכר מהמקומות המופיעים בספריה ובהחלט נעים לי לציין את היקף העבודה שעשתה בהיצמדה למקומות המהווים את בסיס העלילה.
במקרה של "חוטים מקשרים" גם ההיסטוריה מדויקת - דבר שנבדק (בעת שהייתי שם בטיול) ואושר ע"י המדריכים במקום עם תושבי סלוניקי.
בשנת 1912 עברה העיר סלוניקי מהטורקים ליוונים. האירועים המרגשים שבספר, לאחר השריפה הגדולה בשנת 1917 שכילתה את רוב מרכז העיר סלוניקי שבה התגוררו היהודים, חילופי האוכלוסייה שמסתיימים בשנת 1923 בין הטורקים ליוונים לאחר המלחמה ביניהם - עוברים לאורך חייה של קטרינה, ילדה בת שש שעוברת מהאזור הטורקי ליווני. הסופרת מתעכבת גם על היחסים המיוחדים שהיו בין הדיירים והעזרה ההדדית שהייתה ברחוב המסוים המופיע בספר, בין הנוצרים, המוסלמים והיהודים שהיו בני בית האחד אצל השני, ובעת חילופי האוכלוסין המשיכו לשמור על הבית של ידידיהם בתקוה שיוכלו לחזור ולחדש ימיהם - ימים נפלאים שקיימו האחד עם השני.
מצאתי בספר סיפור היסטורי יפה, נכון וכתוב בצורה מעניינת, אולם הרבה פחות מכך בנושא הרומנטי - שמבחינתי ראיתיו כמשהו זר מעט שנדבק לסיפור, ולצערי לא הצלחתי להתחבר אליו...
ס"ה נהניתי, ואם "חייבים" להחליט על דרוג - אז העדפתי את שני ספריה הקודמים.

במסגרת התואר השני שלי לקחתי קורס שנקרא: היסטוריה דיפלומטית של אירופה והעולם המערבי. וואו. השם יצר אצלי כל כך הרבה ציפיות, נשמע קורס ממש מעניין, והעניין גבר כאשר קראתי על הנושאים עליהם נדבר בשיעורים. חיש קל נרשמתי לקורס הנ"ל וציפיתי לתחילתו. כמה גדולה הייתה האכזבה כאשר הכרתי את המרצה: יבש, צנון, מלפפון חמוץ שכמעט הרדים את עצמו במהלך ההרצאה. אתם מבינים? התוכן יכול להיות בעל פוטנציאל ומעניין. אבל מספיק שמי שמעביר אותו יבש יותר ממדבר יהודה – והכל קורס, נהרס ומתמוטט.

זה מה שקרה לי עם ספרה של ויקטוריה היסלופ, "חוטים מקשרים". אני מכירה את יוון. שורשיי ושורשי משפחתי שם. אני קשורה למדינה זו בעבותות ומכירה אותה ואת ההיסטוריה שלה. חקרתי את מלחמת האזרחים שלה מבחינה אקדמית ואני יודעת כמה אפשר לספר עליה. אבל שוב, מה שחשוב הוא לא רק התוכן אלא ה"איך"... איך מעבירים סיפור, אווירה. איך בונים דמויות ואיך גורמים לנו, הקוראים, להקשר אל הדמויות הללו.

ה"איך" הזה, העומק, המשמעות, הצבע – נעדר בספרה של היסלופ. ההתחלה הייתה מבטיחה: אקספוזיציה על נכד המגיע לסלוניקי ופוגש את סבו וסבתו ותיאור רגשני של העיר ותושביה. אבל אז, לאט לאט, מגיעה האכזבה הגדולה. הדמויות – היו רדודות מאוד לטעמי ולא הצלחתי להתחבר ולו לאחת מהן. הסגנון של היסלופ מאולץ, מעושה, מרגיש מזוייף. כמו הצגת תיאטרון שבויימה בצורה גרועה. הכל נורא צפוי, נורא מאכזב. הקטעים ההיסטוריים סופרו ביובש רב, כמו עיתונאי משועמם שאולץ להגיע לחלקת ארץ שלא מעניינת אותו. לקח לי שבועיים וחצי לסיים את הספר, וזה אומר דרשני. זהו ספר קליל בשפתו, הייתי אמורה לסיימו בארבעה-חמישה ימים, אך האמת היא שלא רציתי לחזור אליו בכל פעם שסגרתי אותו. למעשה, די הכרחתי את עצמי בעיקר בגלל העניין ההיסטורי ומתוך איזו תחושה מגוחכת של מחוייבות.

לסיכום: אפשר היה לעשות כאן יותר. אפשר היה להפוך את הסיפור הזה למצויין. היה פה פספוס גדול, וחבל.

האמת שהתחלתי לקרוא את הספר בפקפוק קל. אחרי שכל כך אהבתי את האי של סופיה, והתאכזבתי מהריקוד של סוניה, חשבתי שזה יקרה לי שוב. אבל לא.
חוטים מקשרים כתוב בצורה נפלאה. ויקטוריה היסלופ גורמת לך לאהוב את הדמויות שאתה אמור לאהוב ולשנוא את הדמויות שאתה אמור לשנוא. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התחברתי לדמות מספר כמו שהתחברתי לקטרינה.
אין שום קטע מיותר. הכל מתאים, הכל מעניין, הכל מרגש.
אם היה אפשר לתת לספר הזה יותר מחמישה כוכבים, הייתי נותנת.