הסימנון הראשון שלי, שיצא רק לאחרונה בעם עובד, מותיר אותי רעבה לעוד. ולכן משמח אותי שמחכים לי בספרייה הביתית עוד ארבעה מספריו של המחבר הפורה, שנולד ב-1903 בבלגיה, הספיק להתגורר בצרפת ובארה״ב ולחיות חיים עשירים ולא פשוטים, עד שנפטר בשוייץ ב-1989.
ה״שען״ מורכב משני סיפורים: ״רוחות הרפאים של הכובען״, שנכתב ב-1948, ו״השען מאוורטון״ ,שנכתב ב-1954.
הכובען הוא הסיפור הראשון שאני קוראת מסוגו. מדובר במותחן מאוד אפל, פסיכולוגי, סוחף. בתחילת הקריאה היה לי קשה להתחבר, כנראה כי אני פחות רגילה לסגנון ולז׳אנר, אבל גדולתו של המחבר לא איחרה להתגלות לעיני, שכן כעבור מספר עמודים הספר ״בלע״ אותי. סימנון מצליח לייצר אווירה מדויקת, עלילה מעניינת ודמויות משכנעות. הוא מייצר מעין דיאלוג עם הקורא שלו, הן בכך שהוא ״מעז״ להשתמש בטכניקה של שאילת שאלות, שכביכול מועלות בקולו של המספר, אך גורמות לי לחשוב: האם השאלה רטורית? האם היא אכן נשאלת על-ידי המספר, או שגם כאן המספר נכנס לראשה של הדמות ושואל את השאלה בשמה, או במקומה, או בסוג של הזדהות עמה? כך או כך, העניין הזה מאוד מקרב אותי כקוראת לסיפור, לדמות, למספר, ומדגיש בעיני את הריאליות והרלוונטיות של הסיפור.
תוך כדי קריאה שקעתי כולי בעלילה והרגשתי שאני שם, בלה-רושל, צופה מהצד במר לאבה, הכובען, או בקשודס, השכן החייט שלו, או יושבת איתם במסבאה הקבועה שלהם ״קפה דה קולון״, או מסיירת בסימטאות העיירה לצדו של הכובען, חווה על בשרי את האפילה, את הגשם, את הצללים, עוברת יחד עם הדמויות את התהליכים הרגשיים.
״רוחות הרפאים של הכובען״ הוא סיפורו של רוצח. אדם מכובד מן היישוב, בעל מקצוע, שפוצח פתאום בסידרה של רציחות ממניעים אישיים המתבררים לנו במהלך הקריאה. קורבנותיו הן נשים מבוגרות שהוא חונק באין רואה בשעות הערב, ברחובות העיר, ומטיל אימה על תושביה אובדי העצות. עיתונאי צעיר אחד לוקח את המקרה תחת חסותו המקצועית ומפרסם בעיתון את האירועים המסתוריים, את הגיגיו בנושא ואת תוצאות חקירותיו, דבר המוביל למעין התכתבות בינו לבין הרוצח, אשר שולח מצידו מכתבים לאותו עיתון, בהם הוא מספק מעין הסברים עמומים למעשיו, והתייחסויות ספציפיות לפרשנויותיו וחקירותיו של העיתונאי.
קשודס, החייט האומלל, הנו האדם היחיד שמגלה את זהותו של הרוצח, ומתחיל לעקוב אחריו בחרדה גדולה, בתקווה שיצליח להוכיח למשטרה את ידיעותיו, ולקבל את הפרס הכספי מהרשויות.
סימנון מתאר בפנינו את הרוצח על אנושיותו ועל כלל תכונותיו. זהו לא מקרה של שחור ולבן. זה אדם שעל אף מעשיו הנפשעים, מעורר בקורא הזדהות במקרים מסוימים, אמפתיה אפילו, הבנה. מצד אחד הוא רוצח את קורבנותיו בקור רוח ובבטחון מלא בהכרחיות מעשיו, ומצד שני יש בלבו רגשות אנושיים כמו לכולנו, כגון כמיהתו לתמיכתו של פול, חברו הטוב, או השתוקקות עזה לכך שיבינו אותו ושיהיה לו אדם לדבר איתו על מה שעובר עליו, או רגשי האשם שהוא חש כלפי קשודס ורצונו לעזור לו ולמשפחתו.
הדהימה אותי החכמה הרבה בה סימנון חודר לנפשו של הרוצח ומתאר אישיות עם איפיונים של הפרעת ה OCD, ואת הכרוניקה הפסיכולוגית שהולידה רוצח.
הסיפור השני, ״השען מאוורטון״, הוא סיפור שונה בתכלית. סימנון לוקח אותנו כאן לארה״ב, לאוירה אחרת לגמרי. דייב גאלאווי הוא שען בן 43, גבר גרוש החי עם בנו בן ה-16. חייו מתנהלים על מי מנוחות עד כי יום אחד בנו המוצלח והשקט בורח מהבית ונעלם, וכך מזדעזעים כל יסודות קיומו. זהו סיפור על אדם שעבר חוויות לא קלות בחייו. הוא התייתם מאביו בגיל צעיר, אמו נישאה מחדש לגבר שהוא לא חיבב, וכשבגר הוא ניתק עמם קשר. הוא נישא לאישה ממניעים מוזרים ונעזב על-ידה כשבנם היה תינוק. כעת עליו להתמודד עם מעשיו החריגים והחמורים של בנו הצעיר, עם עדת עיתונאים הצובאת על ביתו, עם מערכת המשפט, ועם עצמו בתוך הכאוס הנכפה עליו. מאוד ריגש אותי החלק בסיפור בו ידידו של דייב, הנגר המחוספס פרנק מוסאק, מתייצב לצידו בנאמנות וברגישות מדהימות. דייב עצמו עורר בי מגוון רגשות. מצד אחד הזדהיתי עם תמיכתו העיוורת בבנו, כאמא בעצמי, והבנתי את תחושותיו לנוכח המאורעות הקשים שמעשיו המזעזעים של בנו גוללו עליו. מצד שני, כעסתי על תמימותו, התרגזתי עליו כשהיה גלוי לב לחלוטין עם העיתונאים, ותיסכל אותי שהוא לא נפתח יותר עם מוסאק ידידו ולא עובר איתו את מחסום השתיקה ״הגברית״ במהלך פגישותיהם.
במהלך הסיפור אנו מתוודעים לתכונות ״אמריקאיות״ בתחומים שונים; אהבתם לבייסבול בענף הספורט, קשיחותו ומרותו של החוק הפלילי ושל אוכפיו, רגישות שמתגלה כלפי כאבו האישי של אדם, או להיפך - חוסר רגישות הנובעת מהצמא לרייטינג ולפירסום והצלחה. הפתיעה אותי מספר פעמים הפתיחות שבה אנשים בסיפור נקטו בסיטואציות מסויימות, או הנושא הביטחוני הרופף, לכאורה, כשדייב למשל עלה על מטוס עם כרטיס שהוזמן על-שם מישהו אחר (הם לא בודקים שם דרכונים?!). או הניכור המורגש כשאדם נמצא בחברתם של אנשים שהוא מכיר, מצד אחד, והם מודעים למצוקתו, אך אינם טורחים להעניק לו יחס כשלהו, מטוב ועד רע. זה הזכיר לי את הדימוי שיש לי על מדינת ניו יורק, המוצפת ערב רב של אנשים, וכל אחד למעשה נבלע בהמון, וחד הוא אם הוא אדם מאושר או שהרגע נפגע ממשבר גדול.
אני מאוד ממליצה לצלול לתוך הספר, רצוי עם כוס וויסקי ליד, כמחווה ידידותית לחבריו של מר לאבה במסבאה הצרפתית, או למוסאק, המעריץ האמריקאי הנלהב של המשקה החריף.
