אחרי ההתפטרות המתוקשרת של בועז כהן מתחנת הרדיו 88fm, הוא התראיין לעיתון (לדעתי זה היה "הארץ") בראיון עצבני ומיואש ששפך אור על התנהלות הנהלת התחנה לאחר הקמת תאגיד השידור הציבורי "כאן". הוא סיפר על הפיקוח ההדוק על רשימות השידור, הסירוב של מנהל התחנה לשדר שירים לא מוכרים וריקון תפקיד העורך המוסיקלי מתוכן. בשולי הראיון הוזכר הספר הזה, שיצא לאור פחות או יותר במקביל להתפטרות של כהן. אצתי רצתי לקטלוג המקוון של הספריה העירונית אך לצערי הספר לא הופיע בו. או-אז גיליתי שיש בעירנו אפשרות להגיש לספריה בקשה מקוונת לרכישת ספר, והנהלת הספריה תשקול את הבקשה ותספק תשובה בתוך מספר ימים. ניסחתי בקשות עבור הספר הזה, והספר "אין מה לקנא" העוסק בקוריאה הצפונית. ואכן יצרו עמי קשר תוך שבוע, הבקשות נידונו והוטל הפור - להקת תמוז - אין, צפון קוריאה - אאוט. אחלה ספריה, שאפו.

כחובבת ספרים העוסקים במוסיקה, ובמיוחד במוסיקה פופולרית, כאשר אני ניגשת לספר שעוסק בלהקה בעלת תקופת פעילות מצומצמת ואלבום אחד עם שמונה שירים, אני מצפה להחשף לצדדים הפחות מוכרים של הלהקה ולהחכים הרבה מעבר למידע הבסיסי שהיה ברשותי טרם הקריאה. כזה הוא, למשל, הספר "ארול אחד" (המצויין) שנכתב לאחרונה ע"י פרופ' נסים קלדרון ועוסק במאיר אריאל. קשה לי לומר שספרו של בועז כהן מספק את הסחורה. כצפוי, הספר מאזכר את אויפיו המרדן של אריאל זילבר, וההתעקשות שלו לבצע עם תמוז את "רוצי שמוליק", שנתקלה בהתנגדות חברי הלהקה, שגרמה בתורה לפרישתו לדרך עצמאית ולפירוק הלהקה. אבל כל זאת כבר נכתב וידוע מראש, וגם הסיפור על זילבר שנעלם אחרי הופעה ולאחר מכן נצפה תופס טרמפים הבייתה - כבר פורסם ונודע לפני שנים.

כהן קושר את פעילות הלהקה לזמן ולמקום בתחומים מוגדרים של המוסיקה הגלובלית והמקומית, הפוליטיקה והאמנות הישראלית וחייו האישיים כנער חובב מוסיקה. אך הוא עושה זאת בצורה מאוד מסודרת ומובחנת, כאילו ישב עם עצמו והחליט "את הפסקאות על האמנות הישראלית אכניס לפרק הזה, ואת הקטע שעוסק בפוליטיקה אכניס לפרק אחר". כך שמצד אחד יש אקראיות במיקום של אותן התמקדויות, ומנגד יש נוקשות בכתיבה, שמייצרת מתרס ברור בין "הקטע על האמנות בסבנטיז" לבין יתר הספר.

ניכר שהכותב נאחז בהערצתו לתמוז ומשכך מתקשה להציע דרכי מחשבה ייחודיות או ביקורתיות. עמדה אחת שכן ניכרת בספר, היא ניתוץ הדעה כי הלהקה פורקה בגלל האגו של זילבר, שרצה לצאת לדרך עצמאית בכל מחיר. הספר חוזר ומדגיש את דברי חברי הלהקה האחרים, כי איתן גדרון ויהודה עדר עמדו לטוס לארה"ב לשלוש שנים לצורך לימודי מוסיקה ולכן לא הייתה ללהקה ברירה מלבד להתפרק. עובדה מעניינת אחרת (וידועה) היא שהלהקה נכנסה לחובות ומבחינה מסחרית לא הייתה הצדקה להמשך פעילותה.

למרות האמור לעיל, זהו ספר קליל, לא ארוך (158 עמודים), זורם יחסית ונעים לקרוא אותו על רקע האזנה מחודשת לאלבום "סוף עונת התפוזים". מומלץ במיוחד לחובבי רוק ישראלי.

וכשאפתח את הדלת הוא סיפור מסע אל "ארץ ישראל הישנה והטובה", אל שדות האור וימי התום העצב והיופי, הכאב והפליאה שאחרי מלחמת יום כיפור, ולפני הסכמי השלום עם מצרים. "וכשאפתח את הדלת" הוא מסע בעקבות התקליט "סוף עונת התפוזים" של להקת תמוז, כיצד נעשה ואיך נוצר, על רק ישראל של אמצע שנות ה-70: בתי הקולנוע, הספרים, השירה, העיתונות ותכניות הטלויזיה בשחור-לבן, מצעדי הפזמונים, חנויות התקליטים והספריות הציבוריות, המופעים והכוכבים של הזמן ההוא, איפה היינו ומה עשינו כשיצא תקליט הרוק החשוב והמיוחד.