הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה, השלישי בטרילוגיה הראשונה של ״המעון של מיס פרגרין לילדים משונים״, כדי לדעת איך ההרפתקה תסתיים.
לאחר הקריאה הגעתי למסקנה שזה בסך הכל עוד ספר פנטזיה שניסו בכוח להכניס אליו הרפתקאות ועניין, שעבורי לא צלחו במיוחד.

חשוב לומר שהספר הזה הוא גם עניין של טעם, כי זוהי פנטזיה מסוג שונה שאני פחות מתחבר אליה. אני הרבה יותר מתחבר לפנטזיה של אגדות וקוסמים וממלכות רחוקות, תת-סוגה שונה מהפנטזיה בספר הזה שהיא על ילדים משונים, מפלצות, עתיות, הטרדות למיניהן ומכונות זמן.
הספר הוא רב מכר עולמי בגלל שהתכנים הנ״ל הם ייחודיים לספר ויש קוראים שיאהבו את זה.

הספר השלישי בסדרה ״המעון של מיס פרגרין לילדים משונים״ הוא האחרון בטרילוגיה וההרפתקה הראשונה של ג’ייק מסתיימת כאן. אחריו, למי שירצה להמשיך, יש טרילוגיה נוספת (ספרים 4-6) וסיפור חדש שממשיך את הטרילוגיה הראשונה.
אז מה יש לנו בספר ״ספריית הנשמות״? ובכן, הילדים המשונים לא הופיעו לאורך כל הספר כמו בספרים הקודמים. הפעם העלילה מתרכזת באמה, אדיסון הכלב המדבר, ושתי דמויות חדשות - בנתם ושרון, שאת תפקידם תגלו במהלך הקריאה. וכמובן ג’ייק, הגיבור של העלילה שהספר כתוב מנקודת מבטו. סגנון הכתיבה הוא כמו בספר הקודם, בניגוד לספר הראשון שהכיל שפה בוטה לעיתים והרגיש לי שהוא נועד לבוגרים יותר (והערכה שלי - אחרי שהספר הראשון היה רב מכר דווקא לנוער אז ריגס החליט לשנות את סגנון הכתיבה).

הספר מתחיל באותה נקודה שבה הסתיים הספר הקודם ״עיר חלולה״ - החלול (יצור מפלצתי) כמעט הורג את אמה וג’ייקוב, אלא שלפתע מגלה ג’ייקוב שיש לו כוח מיוחד לשלוט במעשיו של החלול. זוהי תגלית מפתיעה והרת גורל שלוקחת את העלילה לכיוון חדש, הרי כעת החבורה מוגנת ממוות כביכול. אבל לא, כי ג’ייק לא בטוח איך הוא עושה את זה.

ג’ייק, אמה ואדיסון מוכרחים לצאת למסע אל הגיהינום ואל ערים משונים, לנדוד בין מקומות, מכונות זמן ולולאות (המקומות שבהן משונים חיים) ואפילו להסתנן לטירת החלולים על מנת להציל את חבריהם הילדים המשונים שנחטפו בסוף הספר הקודם. בנוסף להציל את העתיות (המשימה העיקרית מלכתחילה) - נשים שיכולות לשנות צורה לציפור, והן ״האימהות״ של הילדים המשונים שנחטפו לטובת מזימה מרושעת של הרשפים (אנשים רעים בעלי כוח מפלצתי) שמטרתה להשתלט על עולם המשונים. לצורך כך צריכים הרשפים את ג’ייק ולמצוא את ספריית הנשמות המסתורית - זוהי ספרייה של נשמות של אנשים משונים שמתו - כדי לגנוב ממנה נשמות ולהתחזק.

הספר לא ריגש אותי במיוחד, אלא פשוט היה סוג של חוויה מעניינת בגלל שקראתי את שני הספרים הקודמים ולא ידעתי איך הסיפור יסתיים. לא היו קטעים עצובים וקשה להתחבר לדמויות בספר הזה כי הרגיש לי שהעיקר בו הוא סצנות האקשן - כאילו מטרת הסופר בספר השלישי בטרילוגיה היא להביא לנו קרבות מותחים, אקשן בלתי פוסק ומבצעי הצלה של גיבורים במשך 500 עמודים; והוא הקדיש את הספר הראשון להכרת הדמויות ולהתחברות אליהן, ומבחינתו הוא יכל לזנוח אותן כעת. זו טעות לדעתי כי התת-מודע שלנו זוכר ספרים שיש בהם ערך וכשיש לנו רגש אל הדמויות, ולא בהכרח מתחברים לספר וזוכרים אותו בגלל האקשן שבו. כמובן שפעמים רבות איננו זוכרים ספרים והם להנאה רגעית, אבל בסדרת ספרים כמו זאת חשוב לפתח את הדמויות.
כמו קודמיו, הקונספט של הספר הוא שנלווים אליו תצלומי וינטג’ אמיתיים בשחור-לבן. הרעיון הוא לתת השראה לקוראים שמה שאנו קוראים התרחש במציאות. עבורי היה נחמד לשבור מדי פעם את רצף הקריאה עם כמה תמונות.

לדעתי לגמרי מגיע לספר הזה 3.5 כוכבים, כי הוא היה בסדר והסיום היה יפה. באמת לא היה לי רעיון איך הכל ייגמר, והסוף סיפק אותי. אמנם הסוף מופרך במקצת אבל לא אכפת לי כי אהבתי אותו.
איזה ספר הכי טוב? תלוי בקורא, כי כל ספר שונה מהאחר. אני חושב שבזמן הקריאה הכי סחף אותי הספר השני, אבל אני לא מתחייב שהוא הכי מעניין כי לכל אחד יכולה להיות דעה אחרת.

אז אם קראתם את שני הספרים הקודמים, אין סיבה לא להמשיך לשלישי. אם הדמות האהובה עליכם היא אחד מהילדים המשונים: יו, אוליב, ברונווין, הוראס, או אפילו אינוק (אין סיכוי), תפגשו אותם הרבה פחות בספר הזה. מילרד הופיע במשפט וחצי, וגם בו הוא היה שקוף.
אני הכי אהבתי את יו. ילד-דבורים זה רעיון מגניב בהחלט.

אני מהאנשים האלה שאם הם קוראים שני ספרים מסדרה הם חייבים לקרוא את השאר. עד היום אני מחכה לאריק רקס האחרון למרות שהתחלתי את הסדרה בסביבות כיתה ב, ואני עוד מחכה שחברה שלי תשאיל לי את ארץ האגדות 4 למרות שמזמן עברתי את גיל 12. ככה שברור שקראתי את ספריית הנשמות, גם אם באתי לזה בציפיות הרבה יותר נמוכות משבאתי לעיר חלולה.
ואוי ריגס, אוי אוי.

~~הביקורת תכיל (הרבה) ספוילרים~~

הכתיבה לא טובה. כתיבה זה אחד הדברים שהכי משפיעים על ספר בעיני, ואם הכתיבה תהיה מלאה ב"ואז" או "ו" אחרי נקודות (אהמ) יפריע לי לקרוא את זה, אפילו אם העלילה תהיה סופר טובה ומעניינת. גם היו כלכך הרבה פעמים שפשוט לאאא הבנתייי מהההה הולךךךךךך. כאילו רגע אחד הם בחדר, ואז הופס פתאום הם בחוץ, ואז הופס פתאום הם נלחמים.

ההתייחסות לשאר הדמויות. כשפיונה מתה היחיד שבאמת התאבל עליה היה יו. השאר היו עצובים קצת, אבל לא חושבים על זה יותר מדי, יש לנו דברים יותר מעניינים לעשות מאשר להתאבל על חברה שלנו שמתה. לפעמים ג'ייקוב קצת נזכר בה, אבל בלי יותר מדי עצב.

אוח, והפתרונות של הסופר לדברים והדרך שהוא קושר את התמונות בסיפור!
"אוקי, אז יש תמונה של יער, ואז תמונה מטושטשת של.. מה זה? דלתות? ואז קבוצת אנשים שבונים תעלה.. איך נעשה שזה יהיה קשור למשונים ורשפים? הרי הכל פה רגיל.. אהה! נעשה שהם הלכו ביער דרך המכונה הענקית של בנתם שגורמת לך להגיע לכל לולאה רק דרך דלת אחת, ואז הם נכנסו למערה והגיעו לבניין של הרשפים, ואז הם ראו מלא דלתות אז הם נכנסו לאחת מהן והגיעו ללולאה שהיו בה אנשים שבונים תעלה!! גאוני!"
בעיר חלולה עוד היו תמונות משונות, אבל כאן? כמעט ולא. בסך הכל תמונות רגילות שאיכשהו קשורות לעלילה. בנאדם מסתכל לתוך השלג? העוזר של בנתם בלולאה באנטרטיקה. חדר ישן עם שלולית מים על הרצפה ופתח דלת מואר? אהה, שם זו הכניסה לזירה שג'ייקוב ילחם עם חלול והשלולית היא בכלל דם! לכל דבר יש פיתרון בימנו D:

ונכון, כל הרעיון בסדרה הזאת זה התמונות. זה מה שמשך אותי בספר הראשון, ועשה אותו לטוב בעיני. אבל הפעם רנסום ריגס הרס את זה עם יותר מדי תמונות "רגילות" וכתיבה כושלת.

אני לא אומרת שלא נהניתי לפעמים- בכלל, שמתי לב לזה שגם בעיר חלולה וגם בספריית הנשמות האמצע הוא המעצבן יותר, ושההתחלה והסיום יותר בסדר. אבל חוץ מזה היו פעמים שדווקא כן נסחפתי עם העלילה. למשל כשג'ייקוב תיאר איך הוא שולט בחלולים ומתחבר אליהם לאט לאט היה חלק טוב מאוד, או הסוף, שהיה לדעתי מעולה ממש, אם חמשת הדפים האחרונים לא היו קיימים, שלגמרי, לגמרי, הרסו אותו-
אם אתם באמת רוצים לקרוא את הספר וקראתם את הביקורת עד עכשיו- זה הזמן ללכת. קישטה.
אחרי שהקרב נגד הרשפים הסתיים בניצחון של המשונים כמובן, ג'ייקוב ואמה הגיעו להחלטה איך ימשיכו הלאה (אוי כמה שהם דביקים), ג'ייקוב צריך לחזור לעולם האמיתי להורים שלו, למצוא מה להגיד להם אחרי שבוע שהוא נעלם באנגליה. ההורים שלו כמובן מודאגים בטירוף, שמים אותו אצל פסיכיאטרית וג'ייקוב מצליח למכור להם איזה סיפור שהפסיכיאטרית מאבחנת כהתקף מאניה כלשהו ואובדן זיכרון קצר, והכל טוב ויפה (כביכול). ואז בום- אבא שלו מוצא את המכתבים שאמה שולחת לו והם חושבים שהוא משוגע, הוא מתעצבן בטירוף (וזה גורם להם לחשוב שהוא עוד יותר משוגע) ורושמים אותו לבית משוגעים, שם יסממו אותו בתרופות שרק ישגעו אותו כנראה. עד כאן מגניב לאללה. הצליח לגרום לי לשבת בקצה הכיסא לכמה דקות. הם מתחילים לנסוע (אווו מה יקרה עכשיו:O) ובום פתאום כל חבריו המשונים מופיעים מול האוטו. (אוקי, בסדר, לפני זה ג'ייקוב הצליח להעביר לאמה הודעה, והם אפילו הספיקו להגיע ברגע האחרון ממש. טוב שלהם, אני מניחה.)
רגע, ומה לגבי זה שהמשונים לא יכולים להיות יותר מדי זמן מחוץ ללולאה שלהם?
"אה לא, עכשיו הכל בסדר, רק בגלל שהם מוטטו לולאה אחת בשביל להרוג את קול הרשע עכשיו הם יכולים להיות מחוץ ללולאה כמה שהם רוצים ולא יקרה להם כלום! קסם D:"
אממ אוקי, שיהיה.
אה רגע, עכשיו הם גם רוצים לגור בבית של ג'ייקוב לכמה זמן? ומה לגבי ההורים והדודים שלו שכרגע ראו ילדה מעופפת, ילדה שהדליקה אש בידיים, וילד שמוציא דבורים מהפה? הם לא אמורים קצת להשתגע מזה או משהו?
"לדודים שלך אפשר למחוק את הזיכרון בקלות. ובאשר להורים שלך- (...) נצטרך להשגיח עליהם היטב בזמן הקרוב, לא להוריד מהם את העינים. אבל אני בטוחה שיש רגילים שאפשר לשכנע אותם לראות את הדברים עין בעין איתנו, ואת מי נשכנע אם לא את ההורים של ג'ייקוב פורטמן הגדול."

______





כמובן שהספר מסתיים עם תמונה של ג'ייקוב ואמה הקיטשים צועדים להם ביער.
(היי! הם לא עמדו לפני שניה במרפסת? איך הם הספיקו להגיע ליער? וג'ייקוב לא אמור ללבוש בגדים של המאה ה21?? מה קורה פה??)

פריית הנשמות (המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 3)
רנסום ריגס
הוצאת כתר

הסקירה כוללת ספויילרים לספרים הקודמים בסדרה

תקציר הספר:
סיפורו של ג'ייקוב התחיל במסע אל אי נידח, שם הוא מצא את "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים". הוא נמשך במבצע הצלה נועז של הילדים הלכודים ב"עיר חלולה", ועכשיו מגיע החלק השלישי והאחרון (לא. הוא לא האחרון!).
ג'ייקוב בן ה16 מגלה כוחות חדשים וצולל אל ההיסטוריה כדי להציל את חבריו הכלואים במבצר שמור היטב. אל הדרך יוצאים עימו הילדה עם האש בקצות האצבעות (אהבתי את התיאור), והכלב המריח ילדים אבודים. יחד הם יגיעו אל סמטאותיה החשוכות של לונדון הוויקטוריאנית, בניסיון אחרון לקבוע את גורלם של הילדים המשונים.
טרילוגיית "המעון של מיס פרגרין" הייתה לאחת התופעות המפתיעות בעולם הספרות בעשור האחרון. הסדרה של רנסום ריגס שהתה למעלה משנה ברשימות רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", נמכרה במיליוני עותקים ברחבי העולם, ועובדה לסרט בבימויו של טים ברטון.
סיפור אנושי מרגש, פנטזיה מצמררת וכובשת שאסור להחמיץ. לבני 12 עד 120.

מה חשבתי על הספר:
ווהו! ספר שלישי! אחרון בטרילוגייה הראשונה!
כמו בספר השני, הספר השלישי מתחיל ממש כשהראשון נגמר. אבל הפעם הוא מתחיל ממש בשנייה שהשני נגמר, והקורא (=אני) נשאב אל הספר מהרגע הראשון, כי הספר הקודם נגמר בסוג של קליף האנגר (הם נלחמים בנפחלול, ג'ייקוב מגלה את הכוח החדש שלו, החברים שלהם נסעו משם ברכבת, טאם טאם טאם...). הספר הזה באמת מותח יותר משני קודמיו, והזוי ומטורף יותר משניהם (בקטע טוב!). גם כי זה הספר שמסיים את הטרילוגיה הראשונה, אז מצפים ל"מאבק הסופי", וגם כי רנסום ריגס משתפר מספר לספר! (לפחות בינתיים. אני לא יודעת מה יהיה בהמשך, אבל אני ממש מקווה שזה ימשיך ככה). ואגב, ה"מאבק הסופי" באמת נהדר. כתוב מצויין, ומותח בטירוף. סגירה מצויינת של הטרילוגיה. גם ממש אהבתי את הסוף, ואת מה שקרה לפניו (מי שקרא את הספר יבין).
בתחילת הספר יש מילון מונחים, שיכול מאוד לעזור אם עבר זמן בין קריאת הספר השני לבין קריאת הספר השלישי. אני התחלתי את הספר השלישי ברגע שגמרתי את השני, אז לא הייתי צריכה אותו, אבל זה זמן מצויין להגיד שהתרגום של המונחים פשוט מעולה.
והתמונה שעל הכריכה ממש יפה. סתם רציתי לציין את זה. לדעתי היא יפה יותר מהתמונות בשתי הכריכות הקודות. אבל המשמעות שעומדת מאחוריה… פחות
בסקירה לספר הקודם בסדרה, כתבתי שהתמונות קצת התחילו להפריע לי. גם בספר הזה הן לא בדיוק נצמדות לתיאור, אבל הן הפריעו לי הרבה פחות.
**אני גם ממש אוהבת את הכוח החדש של ג'ייקוב. אני אוהבת את זה שעשו את זה אמין, כי בהתחלה, אחרי שג'ייקוב מצליח "להשתמש" בכוח בפעם הראשונה,הוא לא מבין איך "להשתמש"בו שוב, ולוקח לו זמן להבין את הקטע.
כמה הערות לא קשורות על כמה דמויות כן קשורות:
א. אני אוהבת את אדיסון. ממש ממש אוהבת את אדיסון.
אני גם ממש אוהבת את הכוח החדש של ג'ייקוב. אני אוהבת את זה שעשו את זה אמין, כי בהתחלה, אחרי שג'ייקוב מצליח "להשתמש" בכוח בפעם הראשונה,הוא לא מבין איך "להשתמש"בו שוב, ולוקח לו זמן להבין את הקטע
ג. נים קצת הזכיר לי את דובי. (מהארי פוטר, למי שלא קרא.)
ד. כדי להיות בלתי נראה לגמרי, מילדרד צריך ששום דבר לא יהיה עליו (כי אז פשוט רואים את הדבר הזה מרחף באוויר, וזה מסגיר את המיקום של מילדרד) אז זה אומר, שהוא גם צריך לא ללבוש בגדים. כולל תחתונים. רק הנחתי את זה כאן.
ולסיום, ציטוטים (אתם מוזמנים לדלג עליהם בחינניות, ולקפוץ ישר לשורה התחתונה. אבל מי שרוצה להישאר, מוזמן!) :
-"תהיו בשקט, למען האדס" רק לי זה הרגיש כמו רפרנס לריק ריירדן? בכל מקרה, זה גרם לי לאהוב יותר את שרון (הדמות שאמרה את המשפט הזה).
-"היה אפשר אולי לחשוב שזאת אדישות, הדרך שבה היא ארזה את הכאב ושמה אותו בצד, אבל אני כבר הכרתי אותה וידעתי את האמת. לאמה יש לב עצום בגודלו, ואת בני המזל המעטים שהיא אוהבת, היא אוהבת בכל ליבה. אבל בגלל גודלו של הלב הוא גם מסוכן. אם היא תרשה לו להרגיש הכל הוא יהרוס אותה. לכן היא חייבת לרסן אותו, להרגיע אותו ולהשתיק אותו. להגלות את הכאבים הגדולים ביותר לאי בודד, שהלך והתמלא במהירות, שבו היא תגור ביום מן הימים." זה כזה עצוב :(
-"אמה צחקה צחוק קודר. "אני יודעת שזה רעיון מופרע, אבל הראש שלי הוא בית חרושת לתקווה."
-"לכל אחד יש סיפור. כולם סובלים.כולם רוצים משהו וכולם כמעט תמיד משקרים. אז נכון, אני משתדל להישאר עצמאי ואני משתדל להרוויח כסף - ואני לא מתנצל על זה." אפשר לומר שהמשך המשפט הוא סוג של ספויילר, אני אני לא אמשיך אותו
-"למרות כל מה שלמדתי על סבא בחודשים האחרונים, במובנים רבים הוא נותר תעלומה בעיני. ומאחר שהוא כבר איננו, חשבתי בעצב, אולי זה כבר לא ישתנה."
-"תכף ייגמר לנו הבניין," אמרתי. "מה נעשה אם אף חלון לא ייפתח?"
"החלון הזה ייפתח," אמרה אמה.
"איך את יודעת?"
"אני מכשפה." והיא בעטה בחלון" ובגלל זה אני כל כך אוהבת את אמה.
-"רק סיפור. הנה אחת האמיתות המכוננות שגיליתי לאחרונה על חיי: גם אם אשתדל מאוד שהסיפורים יהיו שטוחים, דו-ממדיים, מוגבלים לנייר ולדיו, תמיד יהיו כאלה שיסרבו להישאר כלואים בין דפי הספר. סיפור הוא אף פעם לא "רק סיפור". מי כמוני יודע - סיפור הרי שאב את כל חיי." נראה לי שזה הציטוט האהוב עליי מהספר.

שורה תחתונה: רנסום ריגס מתעלה על עצמו כל פעם מחדש. טרילוגיה מומלצת מאוד לבני נוער, וגם למבוגרים. 10/10.

טרילוגיית הביקורת שלי על טרילוגיית הילדים המשונים - חלק ג'

הערות (זהירות ספוילרים!)

-יותר טוב מהשני אבל פחות טוב מהראשון. עונה על כל השאלות וסוגר את הסיפור.

-סוף הספר הזכיר לי מאד את הסיפורים על החיילים האמריקאים ששחררו את מחנות הריכוז בסוף מלחמת העולם השנייה: המשחררים עוברים בין הניצולים שהרעים עשו בהם מעשי זוועה ונדהמים מהאכזריות.

-זה היה יכול טרגי אך מאד מעניין כסוף סיפור אם ג'ייקוב היה גומר את החיים שלו בבית משוגעים, מזל שהסופר הצליח לצאת מזה איכשהוא בסופו של דבר.

-כתבתי מייל לאמה, לכתובת firegirl1901@gmail.com, שאלתי אם הכל בסדר אתה ועם ג'ייקוב ואיך החיים במאה 21, היא לא ענתה, כנראה חזרה להשתמש במכתבים בדואר :)

אני חושב שהסדרה הזו הגיעה לשיאה כבר בכרך הראשון והכרך השני לא היה טוב כמו הראשון, אבל לפחות הסדרה לא נעשית יותר גרועה בהמשך.
בצד הטוב, בהמשך לכרך השני, היקום של המוזרים מקבל אפילו יותר עומק, ולבסוף אנו לומדים מה מניע אותו. חלק מהדמויות החדשות (שרון בעיקר) מעניינות אף הן. יש גם משהו טוב לומר בקשר לסגירת קצוות, וכמובן שתמונות הווינטאג' הן אבן יסוד בסדרה.
מצד שני, הספר כולל יותר מדי רגעי 'דאוס אקס מכינה', שאחרי כל כך הרבה עמודים של התקדמות איטית לא ציפיתי להזדקק להם. בלי לגלות כלום, אמא אבק למשל, היא גורם משמעותי מכדי להציגה בשלב כל כך מאוחר. אני לא אוהב את רומנטיקת הבוסר של הבו"ץ (בוגרים צעירים = YA), אבל לפחות החלק הזה נשאר פחות או יותר כמו בספר השני. מצאתי את הסוף מעט מאכזב, כשהגיבורים בפועל לא תורמים לו מספיק. גם הסיום השני (השיבה הביתה) קצת ילדותי ומיותר.
בסך הכל, אני חושב שזה פחות או יותר מה שציפיתי מהסדרה, ואחרי הכל אני חייב להודות שהייתה הנאה בקריאה - שלושה כוכבים מתוך חמישה.

-אזהרת ספויילרים- במילה אחת: וואו.
ניסיתי להבין בכל הכוח את כל העניין הזה של שימור נשמות, אפילו שזה נשמע ממש מטומטם. כאילו ריגס פשוט צרח:"אני צריך למצוא דרך שבזכותה יהיה להם מסע חוץ מלמצוא את המשונים האבודים!"
אבל באמת. ג'ייקוב צריך להפסיק להיות מלא מעצמו. כמעט כל שנייה של הספר הוא עסוק בלומר איך הוא הצליח לאלף את החלולים, ודברים כאלה.
קניתי את הספר הזה בשבוע הספר (סטימצקי באמת חושבים שזה ספר מבוגרים. זה רק ספר נוער טיפוסי), והתפלאתי איך הוא בכלל הספיק לצאת בעברית.
אבל די ברור שהספר הראשון היה הרבה יותר טוב. לדעתי היה צריך לעשות את המעון של מיס פרגרין לילדים משונים סדרה בעלת ספר יחיד. כלומר, לא סדרה.
אבל הספר עדיין היה מספק.
ממליצה.