כשאתם חושבים על שלום, בין עמים, בין מדינות, בין לאומים, בין אנשים, מה עולה לכם בראש? אפשרי? בלתי אפשרי? חלום בלתי מושג? אשליה תלושה מהמציאות? שקר/ אמת ? רע / טוב ? תלוי עם מי ? אולי השלום צריך להתחיל בנו, איתנו בעצמנו ?

כשאני חושבת על שלום, אני חושבת על אחדות. שיוויון זכויות לכולם, ביטחון !

אפשר להגיע למטרות / הישגים הללו אם לא היו מכשולים בדרך כמו, אגו, רצון שליטה בכוח, תאבת בצע, כסף = כוח = שחיתות... המלחמות הגדולות בעולם התחילו ונגמרו בגללם. נהרסו חיים, עולמות, כוכבים...

אבל.

מה אם הכוכבים יסתדרו..? בצורה כזאת ששלום יהיה אפשרי ?

בספר :"אם רק הכוכבים יסתדרו" , פותח הכותב / סופר ניר דונת, את הסוגייה הזאת, בחזון עתידני רחב מימדים, המתרחשת ב 2025, שגמעתי בכמה ימים.

כמה פעמים אמרתם לעצמכם, במקום הפוליטיקאים האלה, הייתי עושה דברים אחרת, כל מה שמעניין אותם זה רק לקבל משכורת של חבר כנסת, יתרה מזאת, מה הם עושים למען המדינה ? למען פיתרון הסכסוך הישראלי - פלשתיני ?

הגיבור הראשי של הסיפור, הוא אבינועם, אשר עיסוקו היה הייטק, ולאחר מכן נפלה החלטה בידיו, שילך לפוליטיקה ויעשה שינוי. יש לציין שהוא מגיע ממשפחה המזדהה עם מחנה הימין, מוזכרת גם אחותו ומותה בפיגוע טרור, אחיו אשר חזר בתשובה וחי בהתנחלות בשומרון. אבינועם פוגש את כמאל, עורך דין ישראלי מוסלמי, השואף גם הוא לשינוי בדיוק כמו אבינועם, וכן הנקודות מצטלבות, בקורס לגישור, ומשם הופכים להיות לחברים טובים. נהדר לקרוא את זה, כי לדעתי האישית בחברויות אין כללים, אין חוקים, ויש חברויות ששוברות את כל הכללים והחוקים, ומשם מגיעות כל פריצות הדרך, גם בחיים האישיים וגם כאלה שמשפיעים על חיי הסביבה, קהילה שלמה או לאום שלם.

"אנחנו לא פוגשים אנשים בטעות, הם נועדו לחצות את דרכנו מסיבה כלשהי"

יש הרבה סיבות למה לקרוא את הספר, במיוחד לקראת חנוכה, אחד מהם הוא נס, תרחיש אפשרי בהחלט שיכול לקרות רק אם נאמין.
הספר, מעורר השראה, מחשבה, השתאות, כתוב בשפה כה יפה, ופשוט זורם.

הרבה נמנעים מהתעסקות עם פוליטיקה כי תמיד תהיה ביקורת ושפיטה, משני הצדדים, הימין, השמאל, המרכז, קיצוניים מדיי לכאן או לכאן.

בספר, אנשים מלאומים שונים, מסטטוסים שונים, נפגשים בצונת דרכים מאוד מרתקת, מביעים רצוו משותף לאותו החלום... וחייבת להודות מצאתי את עצמי נרגשת, נפעמת, נסחפת, למה השלום הוא רק בגדר חלום..?

הרי חלומות מתגשמים, לפעמים מספיק רק אדם אחד , חולם אחד, עם מספיק אומץ, לפלס את הדרך לאחרים, באמצעות רעיון, ורעיונות הם קיימים לתמיד, ויש את החזון של האדם שמאחורי הרעיון, וזאת המורשת שמשאיר לנו הסופר המבריק ניר דונת.

החזון מפורט כמו מפת כוכבים כה ברורה ובוהקת, והוא מרגיש גם כל כך אמיתי.

אולי הספר הזה הוא נבואה שתגשים את עצמה ? זיכרו את הספר בהקשר של שלום. חזון. אחדות. זיכרו מי פתח לכם את הדלת למימד שלא חשבתם שקיים, ואולי הוא תמיד היה קיים וכל מה שהיה צריך זה אדם חמוש בחלום, וזה המפתח, זה הרעיון שננטע עמוק באדמה, וגם בלב של מי שקורא, וממנו יצמח עץ שענפיו יגעו בכוכבים, יונה עם עלה של זית זה לא חלום, זאת המציאות, הכל כתוב בכוכבים. הספר הזה הוא נבואה שתגשים את עצמה, כמו ספרים רבים שנכתבו לפני 30 שנה בידי מוחות מבריקים, שהמציאות , ההווה שאנחו חיים בו היה עתידני בשבילם, רעיון, חזון, נבואה, ואחרי כמה זמן, הספרים הפכו להיות חלק מהתרבות, מההיסטוריה שנלמדת כעת בבתי ספר, אוניברסיטאות, כי כבר אז הסופרים שרטטו את הרעיון שלהם כמו מפת כוכבים, מרושתת, וכעת חקוקה באבן, ותמיד זכורים לטובה.



כשקראתי את הספר מצאתי את עצמי, כותבת ומצטטת כל כך הרבה חומר, מבחינתי זה ספר שהוא חובת קריאה, מילאתי כמה דפים רק עם ציטטות שמועררות הרבה יותר ממחשבה, רגש ודמיון, הדמיון בהחלט יכול להפוך למציאות, כל מה שהיה ניצן, כל מה שהיה רעיון במוחות הוגים לאורך כל ההיסטוירה, הפך להיות חלק ממי שאנחנו כבני אדם, דברים שלא היו קיימים בעבר, קיימים היום, רק בזכות דמיונם של אנשים, האומץ שלהם, לחצות את הקו הזה ולהעז, ככה מגשימים חלומות!

"מעניין איך הדת יכולה לשנות צורה, עומק וחשיבות, במעבר מדור לדור"

כאחת שעברה משברי אמונה, מתחברת מאוד למשפט הזה, ומאמינה שכל אחד מהקוראים יזדהה עם הדמויות, עם המחשבות והרעיונות, כי יש הרבה בספר, לא להרפתקנים בלבד, למאמינים, לחולמים, לאנשים שבליבם משאלות לב רבות ולכאלה שהגשימו, הספר הזה רק יחזק את מה שאתם חשים כלפי החלומות שלכם.

לקראת סוף הסקירה, רוצה לצטט חלק מההקדמה , מאת תא"ל (מיל) אבי בניהו:
"שלום עושים בין אנשים, לא בין מדינות ובין ממשלות... שלום עושים בין אנשים ומנהיגים אמיצים ונועזים, כאלו שמוכנים להניח את העבר, את האגו האישי והלאומי מאחור, ולהתבונן קדימה אל העתיד של הצעירים, הילדים והנכדים, אל התקווה, השגשוג והפריחה"

מומלץ מאוד!

עליי לציין, כי הספר אינו נמצא בחנויות, וניתן לרכשו ישירות מניר דונת : בפנייה בטלפון/בווצאפ : 052-6922414, או בלחיצה על הלינק :

https://bit.ly/3vPL4KL , המאפשר רכישת ספר מודפס או דיגיטלי.

בלעתי את הספר בשקיקה, בכמה שעות, באותה שקיקה בה הדמות הראשית בספר, התאוותה למילה הכתובה, גם היא מאוד אהבה לקרוא, אבל הגיעה ממקום שבו לנשים אסור היה לקרוא. שבו לנשים, היו ועדיין יש הרבה איסורים.

זה מדהים, אנחנו חושבים שאנו חיים במציאות נאורה, אבל יש הרבה מקומות נידחים בעולם, ואפילו לא נידחים, להיפך, מוכרים, וזה מקובל וראוי שאישה תשמש שפחה ומשרתת של הבעל, במסגרת נישואים כפויים על נערה צעירה.

מי שכתבה את הספר, נאגאת אל האשמי, היא סופרת מרוקאית. היא פותחת לנו צוהר אל התרבות הקטלונית, ובאמצעות כישרון כתיבה מופלא, משקפת מציאות כה עגומה, ליבי נחמץ בקרבי, על היחס של העולם אל נשים.

נגאת, היא באמת אשת ספר, היא מזכירה ספרים מעניינים, חלקם קראתי (ניטשה) וחלקם לא, אבל מאוד יעניין אותי לקרוא , לדוגמה, ספר שנקרא "מנוס מחופש", שהוא יצירת הגות מורכבת וספר הביכורים שכתב הפילוסוף אריך פרום (שכתב גם את "אמנות האהבה" שקראתי ואהבתי מאוד), היצירה מתחקה אחר היחס המשתנה בין האנושות לחופש והיא מדגישה את השלכות היעדר החירות על המצב הפסיכולוגי החברתי שאיפשר את עליית הנאציזם - נושא חשוב מאין כמוהו, וכל תרבות מתחבטת בנושא זה מאז ומעולם. הכל קשור. וההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה ולא רק שחוזרת על עצמה, היא מתקיימת פה, עכשיו, בזמנים אלו, בהווה, וכנראה שגם בעתיד, וחשוב לתת במה, ולהדגיש את החשיבות שבמודעות שבעניין.

החשיפה הזאת, לתרבות עם אמונות קדומות בזמנים מודרניים, על כניעות האישה, הצייתנות מול תכתיבים קדומים ופרימיטיביים, טקסים מביכים ומבישים, ובסופו של דבר, אחרי כל מה שנערה כזו צריכה לעבור, כולל אלימות (הכל פשוט מותר ואין מי שיעצור את זה) מצד הבעל, השתיקה אל מול הכאב וההשפלות, כי אחרת, תהיה אות קלון על אותה המשפחה ומה שאחרים אומרים חשוב כי זה יכול להגיע עד לרצח (הקלות הבלתי נסבלת של הזכות לקחת חיים, האצבע קלה על ההדק).

בהקדמה יש את המשפטים הבאים :"לא אהיה עוד בשבילכם, מעכשיו ואילך, אהיה בשביל עצמי, או בשביל מי שארצה, אבל לא בשביל אף אחד מכם שירצה אותי עקומה, מפוצלת" ורק בסוף הספר מתגלים רבדים עמוקים של המשפטים הללו והכובד שלהם.

הספר מספר גם על הקשר של בת ואם, קשר חזק ויפה, הן החברות הכי טובות, והן מאוד אוהבות אחת את השנייה, אבל האם נתונה לצווים פרימיטביים, והבת, חכמה שאוהבת לקרוא ספרים, אבל אמה מעדיפה שתתחתן כי זה מה שצריך להיות, כך המסורת בתרבות הזו מכתיבה.

הבת כל כך רוצה לספק את רצון האם, וחושבת שאם באמת תתחתן תהיה חופשיה מהנידנודים על החתונה ומתוך כבוד לאם מתחתנת עם הבן דוד שלה, והן נאלצות לעזוב את המקום בו הן גרות, ועוברות למקום אחר, שונה, בו שתיהן נאלצות לעבוד כדי לממן את עצמן, ואת הטפיל (החתן) שמתגלה להיות טיפש ועלוקה , בור ועם הארץ שלא עובד וכל היום מבלה, וברוב חוצפתו מעז לפצות פה כאשר הבת, הכלה, "מעזה" לצבוע את שיערה, או מסרבת להסתובב עם כיסוי ראש/ מטפחת. יש פה מלא צביעות, ושובניזם. זה הכעיס אותי, וקומם אותי, כי זה קיים.

לא רק שהשתיים הללו צריכות לעבוד קשה בשביל להתפרנס, הן צריכות ונאלצות להסתגל לתרבות שונה משלהן, ושם בפעם הראשונה הבת מתמודדת עם גזענות, רואים בה נחותה, לא שווה, כי היא באה מכפר. זה מדהים עד כמה צביעות קיימת בעולם הזה, אולי אני תמימה, אבל אני יודעת שאין להסתכל בקנקן אלה מה שיש בתוכו, ויש המון בורות, שפיטה וביקורת על הבת שעובדת ומשכילה, וכל מה שרואים זה את כיסוי הראש שלה, שלא היא בחרה לשים! עקרו אותה מביתה, הכריחו אותה להתחתן עם אדם דוחה שמתייחס אליה מגעיל, בחברה שלא מקבלת אותה, והיא נורמלית לחלוטין, ומה שעצוב, ומה שקורה במציאות לרוב הנשים הללו, הן נחשבות למשוגעות, או משתגעות באמת, בגלל שהן חושבות אחרת ואז נאלצות לעבור "טיפולים" אצל "אימאם" שמכה אותה בכפכף על מנת להוציא ממנה דיבוק/שד.

גם כשהבת הולכת ללמוד במכללה, גורמים לה להרגיש אאוטסיידרית, כי שם ההורים של כולם מממנים להם את הלימודים וכולם לובשים מותגים ומסתכלים עליה כאילו היא זאת שפלשה למקום שהיא לא אמורה להיות בו.

מה שאהבתי בדמות, שהיא לא מוותרת למרות כל מה שהיא עוברת, היא מדהימה, היא נאלצת לעבור דברים קשים , בסופו של דבר היא נכנסת להריון בניגוד לרצונה, ויש רגע בו היא נקרעת בין הרצון להישאר עם אמה, לבין הרצון להיות חופשיה, בסופו של דבר היא מחליטה לחיות את החיים שלה כמו שהיא רוצה, בלי שאף אחד יכתיב לה, ומקריבה קורבן, היא משאירה את אמה ואת בנה מאחור, ויוצאת למסע לגילוי עצמי. כי היא לא מגיעה למצב בו היא יכולה לשמח ולרצות את אמה שכלואה בתכתיבים של עולם קדום, מול הרצון של הבת להיות חופשיה, מול הרצון ללמוד, להתפתח, להיות עצמאית ולהצליח בעולם בזכות עצמה.

היא עוברת גם משברי אמונה, וזה ציטוט מהספר שאהבתי ואני מאוד הזדהיתי עם הכתוב : "הרע מכל, שאני מסוגלת להודות לאל. להגיד לו תודה. על מה ? מי זה אלוהים? איפה הוא? איך אתן יודעות שהוא קיים ? אינכן רואות שכל זה הוא בסך הכל המצאה של אנשים שבמשך מאות שנים התאמצו : א' - למצוא משמעות לעצם קיומם, ו-ב' - לשלוט בכן, אנאלפבתיות, שוטות, מסכנות, ולשלוט בכל מי שמפריד מהחיים ולו רק טיפ טיפה, כלומר, בכולם בלי יוצא מן הכלל ?"

עליי להוסיף גם כמה מילים על התרגום, מחסום השפה, הוא קשה, התרגום מקטלונית לא היה קל, אבל הקריאה הייתה סוחפת, מדוע אני אומרת שלא היה קל ? כי היו הרבה מושגים מהשפה, שאין להם תיאור בכל שפה אחרת, מנהגים מתרבות שקשה לתרגם, כי חלק אנחנו לא מכירים וחלק לא קיימים אצלנו, אז חלק מהמילים כן הוסברו ותורגמו והיו כאלו שלא, שמבחינתי זה מראה על אותנטיות.

זה ספר שחשוב לקרוא, דווקא בעידן הזה, של שחרור נשים, למרות שלצערי מאז ומעולם, למרות שנשים הן המין החזק בעיני, בעולם הזה, הנשים חוטפות את כל הריקושטים, זה עולם של גברים. עדיין. וכשאני חושבת על מה שקורה בקוריאה הצפונית והדרומית ועל קים הדיקטטור, שמעתם על אישה קמה והיתה דיקטטורית ? אם כן, אז סברו את אזני. האגו הגברי הוא הנשק הכי מסוכן, הרצון לשלוט ולכבוש ולהיות שיכורים מכוח.

מצד אחד מעציב אותי לשמוע שיש נשים שחוות זוועות כאלו (קראתי הרבה על מבצע משה, עליית האתיופים לישראל, הרבה נשים לא שרדו גם בגלל שתקפו אותן, ויש כאלה ששרדו ושותקות, מבושה. וזה כל כך כואב) ומצד שני, חשוב להוציא את זה החוצה, לספר, ומה שסופרת הזאת מביאה לנו פה זה אוצר שיש לפזר אותו בכל העולם, סודות גנוזים, שאף אחד לא רוצה שהעולם ידע, אז צריך לדבר ולא לשתוק. כי השתיקה, איפשרה את השואה. ומכאן האיזכור לספר של אריך פרום.

יש כאלה שלוקחים כמובן מאליו את החופש שלהם. ויש כאלה שמקריבים בשבילו.
לקרוא את הספר הזה בשבילי הייתה חוויה מטלטלת ועברתי עם הבת את כל מה שהיא עברה עם הזדהות מוחלטת. כל אישה חווה בחייה משברים דומים, אולי אנחנו באות מארצות אחרות ומתרבויות אחרות, אבל כנשים, קורים לנו אותם הדברים.

אני ממליצה לקרוא בחום, כי הספר מאוד מרגש, מעשיר, מעורר השראה ומחשבות.
ואם הייתי יכולה להגיד לסופרת משהו זה תודה שחלקת את סיפורך. המילים שלך מהדהדות למרחקים, ונוגעות בלבבות של רבים.

לסיום, משפט אחרון בנושא אחר חשוב לא פחות, שבו נוגעת הסופרת :"אי אפשר להוכיח גזענות למי שמעולם לא סבל ממנה".

כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ--רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. ז מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ;
שיר השירים, פרק ח.

כבר שנים שאני רוצה לקרוא את הספר הזה, אבל כנראה שצריך להיות במצב רוח מתאים בשבילו, כי הוא לא קל בכלל.

ההתמקדות שלי הייתה באנה, יותר מכל דמות אחרת בסיפור, היא עניינה אותי.
אני בהזדהות מוחלטת עם מה שהדמות - האישה הזאת עברה. גם אני עברתי ועדיין עוברת, רק שאצלי לא היה בעל או ילד ולא מאהב, רק ניתוח קיסרי, ומתוך גופי הוציאו משהו מת. אני מזדהה עם האובדן שלה. עם חוסר האונים שלה, המשבר הקיומי, הכאב הפיזי והנפשי, הבדידות, הבלבול, והנה כמה משפטים שעברו לי בראש בזמן שאני עברתי את הניתוח הקיסרי, וגם אחרי הניתוח משהו משתבש אצלה בגוף , בנשמה, במוח, ההורמונים, היא נהיית בן אדם אחר, אפל יותר, קודר יותר, אמיץ יותר.


אחרי הלידה, על הכאב :" אלוהים! אלוהים! מתי זה ייגמר ? תנו לי מורפיום. דוקטור! תן לי כבר מורפיום! הו, אלוהים! אלוהים!
והיא התפתלה על המיטה, כל היום היתה אנה קודחת מחום הוזה או מוטלת בלא הכרה. בחצות שכבה נטולת חושים, כמעט בלי דופק, ציפו למותה..."

"כשנכנס הרופא נסערה כולה ועיניה מלאו דמעות. כל המחלה הזאת שלה וכל הטיפולים הרפואיים האלה נראו לה מטופשים כל כך, ואפילו נלעגים. הניסיון לרפא אותה היה מגוחך ממש כאילו אמרו לחבר יחדיו רסיסי אגרטל שנשבר, לבה נשבר בקרבה, והם רוצים לרפא אותה בגלולות ובאבקות?"

"הכל נמאס עליי, הכל נראה לי גס ומגונה, וקודם כל אני עצמי, את לא יכולה לתאר לעצמך איזה מחשבות מגונות יש לי על כל דבר. זה לא שעמום, ולא תוגה, אלה הרבה יותר גרוע, כאילו כל מה שהיה טוב ויפה בי, הכל נעלם, נשאר רק הכי מגונה ושפל."

"אני אבודה, אבודה! לא, גרוע מזה : אני עוד לא אבודה, אני לא יכולה לומר שהכל נגמר, להיפך, ני מרגישה שעוד לא נגמר. אני כמו מיתר מתוח שעומד לפקוע אבל זה עוד לא הסוף... והסוף יהיה נורא. -אתה לא תוכל להבין. אני מרגישה שאני עפה לאיזו תהום וראשי למטה ואני לא רשאית, וגם לא יכולה, להציל את עצמי".

כשקראתי את השורות האלו הצטמררתי משתי סיבות.
אחת, מצאתי את עצמי רוצה לחבק את אנה, כי אני מרגישה בדיוק כמוה, מילה למילה, וזה מדהים בעיני, ואחת הסיבות שאני אוהבת לקרוא, היא כי אני מוצאת את עצמי בספרים, מוצאת שיש עוד אנשים כמוני שחווים את מה שאני חווה, אף שזה מתעלה מעבר לזמן ומרחב, הכאב הוא אותו הכאב. והדמות הזאת אנה, נשביתי בקסמה כליל, כל כך עדינה, כל כך חכמה, כל כך אוהבת.

הסיבה השנייה, שעוד לא נתקלתי בגבר שכותב דמות של אישה וממש מכיר את הגוף והנפש שלה, טולסטוי גאון והספר לא סתם הוכתר כיצירת מופת! הוא גם נישא לאישה והם ילדו ביחד 13 ילדים, אני מניחה שהוא עבר עם אישתו את חבלי הלידה, אז הכיר את העניין מקרוב, מדהים כמה רגיש הוא היה, לתפוס את הכל ולכתוב את זה.

לאחר הספר הזה פקד אותו משבר, הוא הפך להיות צמחוני, וחי חיי איכר פשוטים.

אי אפשר להישאר אדישים לקטע בו אנה משליכה את עצמה על פסי הרכבת. זה העלה דמעות בעיני, הרגשתי כל כך את הכאב שלה. את התסכול שלה. איך הכל עבר לה מול העיניים, כל החיים שלה, ובשבריר שנייה, חדלה מלהתקיים וכך גם כאבה פסק. לנצח.

זאת סוג של נאמנות , התמסרות, טוטליות, רומנטיקה שאפשר למצוא רק בספרים... אהבה כזאת, תשוקה כזאת, שלא נגמרת, לזה כולם מייחלים. מחפשים שיקוי שיעורר את האהבה והתשוקה אחרי הרבה זמן. ראיתי את זה בייסורי וורתר הצעיר של גתה, אין מה לעשות השוואות, אבל שני הספרים עוסקים בנושא מאוד חשוב, התאבדות. מחיר האהבה. ומה קורה אם לא משיגים את מה בעצם מפיח בכם חיים. אז המוות עדיף.

קראתי בנשימה עצורה, תחושה משכרת, מכשפת, מאוהבת, זה ספר שחובה לקרוא, כי הוא גורם לחשוב ולהרהר במה שחשוב באמת בחיים האלה.
מומלץ מאוד , חובה אפילו.

אני אוהבת סיפורים שמבוססים על מקרים אמיתיים. הם מקור לכוח והשראה. אני אתחיל מסוף הספר, שבו המחבר כתב :"ננסי הרד, הסיבה לכך שכתבתי את הספר בראשון שלי...לפני שלוש עשרה שנה. "תודה לכם".

ננסי הרדי היתה חברת ילדות שלו, חברה של המשפחה, ממנה קיבל השראה לכתוב את הספר הזה בשביל להעלות מודעות על התאבדות ואובדנות אצל בני נוער ובאופן כללי
ועליה היתה מבוססת הדמות הראשית, האנה בייקר, רק שננסי הרדי ניצלה מהתאבדות בזכות תשומת לב לסימנים שהראתה, המשפחה והחברים היו ערים לסימני המצוקה, והיא פשוט ניצלה.

אומרים שהתאבדות היא מעשה אגואיסטי, בנצרות הוא חטא, כי זה בעצם רצח לכל דבר.
לרוב, הבעיה אצל המתאבדים, זה שהם רגישים מדי, מודעים מדי, ושהחברה שלנו, חסרת חמלה, אמפתיות, איכפתיות, ופחות שמים לב לסימנים האלה כי כל אחד עסוק במסלול חיים משלו, אבל אני מאמינה שאם באמת איכפת לאנשים, הם יכולים להציל חיים, אנחנו חיים בחברה לא קלה. קשה ואכזרית.

בספר מסופר סיפור חייה של האנה, שמקליטה את סיפורה ומצביעה על הסיבות, סימני המצוקה, שהביאו אותה , בסופו של דבר, לקחת את חייה בידה.

היא מכינה קלטות ושולחת לאנשים מסויימים שהיתה להם השפעה על ההתאבדות שלה. ומתחילה במשפט מאוד חשוב :"אל תתייחסו אליי כמובנת מאליה...שוב"

מחדד את העניין שאנחנו חיים על רגעים שאולים, ובכל רגע נתון, האדמה יכולה להישמט לנו מתחת לרגליים. החיים מאוד דינמיים , מפתיעים לטובה ולרעה. אל תקחו שום דבר כמובן מאליו.

בבית ספר, או תיכון, לילדים , ילדות, נערים ונערות, במיוחד למתבגרים, קשה מאוד, כי לא רק שזאת תקופה שהגוף משתנה, ראיית העולם משתנה, וקורים דברים, בעת הזו שיעצבו את החיים שלהם לתמיד.

התאהבות ראשונה, בגידה, שמועות, השפלות. יש כל כך הרבה לחץ חברתי.

בספר מספרת האנה, שמישהו מפיץ רשימה, שהיתה אמורה להיות בדיחה, בשכבה ט, מי שווה ומי לא.

באיזה שהוא מקום, הרשימה הזאת נותנת לנערים לגיטימציה, לחפצן נערות, לדוגמא : "אבל מה קורה, כשמישהו אומר לך שיש לך את התחת הכי שוה בשכבה ט'? אנשים מסויימים, רואים, בזה אור ירוק להתייחס אלייך כאילו זה כל מה שאת, האיבר המסויים הזה.

פה עולה נושא חשוב מאוד שזה עניין התדמית של הברבי המושלמת, שגורמת לכל כך הרבה נערות בריאות להפוך לחולות ואנורקסיות רק בשביל להתאים לתבנית במגזינים, בפרסומות, כל שטיפות המוח האלה, גורמות לכל כך הרבה נזקים, במוחות הניתנים להתרשמות והשפעה, בגילאים הכי פגיעים. גיל העשרה.

אז אותו הנער מתייחס לאיבר של האנה כצעצוע, וטופח בו כשהיא עוברת לידו במסדרון בבית הספר, והכל "בדיחה", בצחוק, כשהיא אומרת לו להפסיק. ולא זה לא.

תנחשו לאן זה מוביל ?
בסופו של דבר, היא נאנסת.
הכל התחיל מבדיחה.

ואנשים לא מבינים את הכובד של שמועות. וכמה שהן יכולות להרוס חיים של אנשים.

הנערים ראו ברשימה הזו, מעין "התרה" לגעת באיברי הבנות המוזכרות שם. חולני.

"יש בעולם אנשים חולים ומעוותים, אלכס (זה שכתב את הרשימה), כשאתה לועג למישהו ברבים, אתה חייב לקבל על עצמך את האחריות כשאנשים אחרים משתפים עם זה פעולה".

היא חיפשה עזרה, ואפילו דיברה עם יועץ בית הספר, ניסתה לכתוב שירה, ובאיזה שהוא מקום, היא מצאה את השיחרור , בקלטות, תרפיה בהבעה.

אחד מהשירים שהיא כתבה , ואני מזדהה:

"אני מביטה בך, אתה אפילו לא רואה אותי, אתה בקושי מגיב, כשאני לוחשת, שלום.
אולי נפשי התאומה, שתי נשמות אחיות ואולי בכלל לא, כבר לא נדע, כי אין מקום.
אמא שלי,
בתוכך את נשאת אותי, עכשיו אינך רואה דבר, מלבד הבגדים שעליי, אנשים שואלים אות מה המצב איתי, את מחייכת, את מהנהנת, שלא ייגמר בזה, ודי.
הניחו אותי מתחת שמי אלוהים והכירו אותי, ולא רק במבט, קחו ממני את מסכת הבשר הזאת וראו אותי בזכות נפשי, לבדה. ועכשיו אתם יודעים למה..."

"להרבה מכם היה איכפת. פשוט לא מספיק. וזה... זה מה שהייתי צריכה לברר"

כתבה בסוף.

הסיפור הזה נורא הזכיר לי את סיפור ההתאבדות של הזמר ניק דרייק האגדי.
הוא ניבא את מותו, באיזה שהוא מקום, הראה סימנים, גם במוסיקה שלו. בתאריך 1968 הוציא את האלבום Five Leaves Left, חמש שנים לאחר מכן נמצא מת בחדרו כתוצאה מלקיחת מנת יתר של כדורים אנטי דיכאוניים.

עוד אמן שלא היה מוערך בחייו כי היה כל כך צנוע , ביישן, מופנם, ואחרי מותו, הרבה התחילו להעריך אותו יותר.

מתי נלמד להעריך דברים ולא לקחת אותם כמובן מאליו ?
שימו לב לסימנים. הכל נמצא בפרטים הקטנים.


תוספת חשובה :
צפיתי גם בסדרה, הספר היה חומר רקע, לי,אישית, תמיד חשוב לקרוא את הספר קודם. אבל הסדרה העבירה בי צמרמורת ואפילו בכיתי המון, ומצאתי את עצמי מזדהה עם הדמות, אפילו שידעתי מה סופה, לצפות בזה, זאת חוויה אחרת שונה ועוצמתית בפני עצמה, האינטרפטציה, הביטוי, הפסקול גם מעולה, ואני חושבת שכן בן נוער והורה, כל אדם שאיכפת לו מאנשים דיכאוניים ואובדניים ולא יודע איך לעזור, צריך לראות את זה בעיניים, כי תמונה אחת שווה אלף מילים, הסדרה הזאת פשוט שברה אותי לרסיסים והסעירה אותי עד כלות, כי הסימנים תמיד מתחת לאף, אנשים פשוט מתעלמים מסימני המצוקה.

הצפייה בפרק האחרון הייתה קשה מאוד בשבילי, אבל המסר שווה את זה, אם תוכלו להציל נשמה אחת לפחות. יש כל כך הרבה אנשים בודדים בחוץ, שאף אחד לא שם לב אליהם. ויש אנשים כועסים ונראה שהם רעים ומתנהגים לא יפה, אבל הם הרגישים שמרגישים את הכאב שיש בעולם הזה, הם דווקא אלה שמודעים לעוולות העולם, והם הכנים והאמיתיים, יש הרבה ששמים מסכות ומשחקים משחק, כשאנחנו יודעים שזה עולם שלא קל לחיות בו. והם אלה שצריכים עזרה יותר מכל אחד, אפשר לפאר ולהאדיר ילדים טובים, אבל אין דבר כזה ילדים רעים, ילדים עושים מה שההורים שלהם עושים, לא מה שההורים שלהם אומרים להם לעשות.

תשימו לב.

אני אוהבת כל מה שקשור לרכבות. הנסיעה בהן, המהירות, איך שהחיים הם נסיעה ברכבת, מהירים מדי, הכל חולף על פנינו, ואז יורדים בתחנה, ונשארים או משאירים זיכרונות אחרינו...

הסיפור הראשון של אמיל זולא מתוק, על זוג, שקיבלו במתנה, שני כרטיסים לנסיעה ברכבת על מנת לממש את ירח הדבש שלהם. הכל מתוק ותמים, הם יורדים לפני התחנה שבה אמורים לרדת, אפילו בלי המזוודות, מתאחדים עם הטבע, במקום שאפילו לא יודעים את שמו, אבל ממש נהנים מהרגע, וחוזרים למציאות...

הסיפור השני, מאת צ'כוב, (מעולה, מבריק, מאיר עיניים ומביא מלא השראה, ממש התחברתי אליו!) מתאר רכבות שבהן, בזמנו, היו ספות מרופדות! התאורים כה מענגים והייתי רוצה לשבת בתא כזה עכשיו, לנסוע לאנשהו במשך שעות, לקרוא, לרחף, בזמן , במרחב. ברכבת.

קטע מתוך הסיפורון שמצאתי בו את עצמי :

"לאן אתה נוסע?" שואל פיוטר פטרוביץ. -"אני? אל הלא נודע. יש לי ערבוביה כזאת בראש עד שאני בעצמי לא מבין לאן אני נוסע. הגורל נושא אותי, והנה אני נוסע. חה חה... יקירי, ראית פעם טיפש מאושר? לא? אז הנה, תראה! לפניך המאושר שבבני התמותה!בהחלט! לא רואים עליי שום דבר בפנים?"

"בימינו אפילו קצת מוזר לראות אדם מאושר," אומר אחד הנוסעים. כבר יותר סביר שתראה פיל לבן?" (כל כך רלוונטי לימנו)

הסיפור השלישי של סטיבן קריין, ההתחלה של הסיפור ממש ממחישה נפילה לבור הארנב מאליס בארץ הפלאות, לפחות ראיתי את זה בעיני רוחי, מלבד זאת שאני מעריצה מושבעת של קרול, אבל שוב אנחנו חוזרים אל המוטיב העיקרי, הנסיעה ברכבת, שהיא כל כך החיים עצמם :

"קרון השינה הגדול שעט קדימה בתנועה בוטחת כל כך עד שבמבט חטוף מהחלון היה אפשר להיווכח שערבות טקסס נסחפות מזרחה. מישורים עצומים של עשב ירוק, שטחים עמומי גוון של ינבוט וקקטוסים, מקבצים קטנים של בתי עץ אחידים למראה, חורשת עצים בהירים ודקים כולם נישאו מזרחה, נבלעו בתהום"

בסיפור הזה, הקרון מתואר כמו ארמון. זה מדהים עד כמה אז רכבות היו יוקרתיות ומלכותיות... ואגב, בסיפור גם מופיע שעון כיס בדיוק כמו של הארנב מאליס... :)

הסיפור הרביעי (תופים בבקשה) לזה חיכיתי, הרכבת האבודה, של ארתור קונן דויל , כמובן שהעלילה מתרחשת בלונדון (אהובתי) 1890.
ופה , איך לא, יש טוויסט בעלילה, רכבת פשוט נעלמת. הזכיר לי את טיסה 370 של מלזיה אייר ליינס שפשוט נעלמה ב שנת 2014, ביחד עם כל הנוסעים. קצת גם את משולש ברמודה ואטלנטיס.

"הרכבת המיוחדת עברה כאן בשעה 17:10 - ניוטון."
"הרכבת המיוחדת עברה כאן בשעה 17:20 - צומת קניון"
"שום רכבת מיוחדת לא עברה כאן. - ברטון מוס." שני הממונים הביטו זה בזה בהשתאות. "דבר כזה לא קרה בכל שלושים שנות עבודתי כאן," אמר מר בלנד. "בהחלט חסר תקדים ותמוה, אדוני. המיוחדת תעתה בין צומת קניון לברטון מוס."

הקטע הזה הוא פשוט אנלוגיה מדוייקת לחיים שלי. בסיפורים של ארתור קונן דויל יש קסם שמפיח חיים ומעורר, הוא מכשף עם הכתיבה שלו ושולח אותי אל מחוזות לא ידועים, בדיוק כמו הרכבת הזו. מעורר בי תחושת התאהבות, הערצה,הערכה, סגידה, והכל אינסופי.

"אין חדש על מיוחדת נעדרת. הנהג והשומר של הרכבת האיטית משוכנעים שלא אירעה תאונה בין צומת קניון לברטון מוס. הקו פנוי לחלוטין, ואין סימן לשום דבר חריג.-מנצ'סטר." "ניאלץ לפטר את השומר ואת הנהג," אמר מר בלנד בנוקשות. "אירעה תאונה, והם החמיצו אותה. המיוחדת כנראה ירדה מהפסים בלי להפריע לקו - נשגב מבינתי איך היא עשתה זאת - אבל כך ודאי היה, ואנחנו עתידים לקבל ברגעים אלה מברק מקניון או מברטון מוס שמבשר שמצאו אותה למרגלות סוללת עפר."

זה לא הכמות, זה האיכות.
פשוט תעשו טובה לנשמה שלכם ותפנקו את עצמכם ברכבת. אם לא אמיתית או צעצוע, סיפור על רכבת יכול להיות מושלם ואף קסום יותר.

ועוד אחת קטנה לפני פיזור, שבה , שוב מצאתי את עצמי :
"אין כל זכר למיוחדת הנעדרת. קרוב לוודאי שהיא עברה כאן ושלא הגיעה לברטון מוס. ניתקנו קטר מרכבת משא, ואני עצמי נסעתי לאורך המסלול, אך הוא פנוי כולו, ואין סימן לכל תאונה."

אם זה לא מעודד את חוש הסקרנות והבלשות שלכם לקרוא, אני לא יודעת מה כן :)

נסיעה טובה...

לקרוא ספרים של ד"ר ווייןן וו. דיר, זה כמו לצאת למסע שמיימי. זה הספר הרביעי שלו שאני קוראת, נתקלתי בו במקרה, וישר תפס לי את העין כשישב על המדף וקרץ לי.
הספר, מזכיר, מדגיש, (למי שלא קרא ספרים על דמיון מודרך) ומראה את הדרך להגשים משאלות, שהרי הכל באמצעות דמיון. תדמיינו. תרגישו. זה אמיתי.
אם תסתכלו סביב, אפילו עכשיו, איפה שאתם יושבים או עומדים, או סתם הולכים, הכל היה פעם ניצוץ, רעיון, פרי דמיון של מישהו, ועכשיו זה אמיתי.

כמה מדהים זה, לדעת שיש בנו כוח כזה אדיר, אם רק נאמן את המוח, נבטל את האגו, ונטפח את הדמיון, אין גבולות.

הספר ממש קתרזיס, מטהר, קוראים ומתנקים, מכל הרגל או הרגשה של ביקורת , גינוי, שיפוט, שכן כל אלה מגיעים מן האגו ומשם מתחילות כל הצרות כל הבעיות, כל המלחמות, זה הכל אגו.

תרגול של חיים ענווים, צנועים, אדיבות שמגיעה מטוב לב של טבע האדם, לתת לתת לתת. כי זה מתגמל. ורק החזקים יכולים להרים את החלשים אז למה לא לעזור ?

סבלנות אינסופית היא ביטוי לאמונה טהורה. צריך ממש לחפור בפנים, לנקות את כל המחילות, באמצעות תרגול יומיומי (קל להגיד קשה לעשות) אבל עם משמעת עצמית אפשר להשיג הכל.

ציטוט של שייקספיר, מתוך הספר : "ספקות הם בוגדים".

צריך להאמין באמונה שלמה, אמונה עיוורת, לראות את עצמכם בעיני רוחכם, לתעל את החיים שלכם לעצב אותם כמו שאתם רוצים. אם לא תנסו איך תדעו נכון ?
אני ממליצה. למי שיש ראש פתוח ורוחני, למי שעומד לקראת שינוי גדול בחיים, למי שמעוניין בשינוי בחיים , הספר הזה הוא מתנה מושלמת גם לעצמכם וגם לקרובים שלכם, או סתם כמתנה.

מקורות השראה וכוח נמצאים בספרים, לא משנה איזה. תמיד לוקחים משהו הלאה, וכל ספר משנה בך משהו.

(מתוך המבוא)
"במעשייה אין פסיכולוגיה. לדמויות יש עולם פנימי דל; המניעים שלהן ברורים ונראים לעין. אם אנשים הם טובים, הם טובים. אם הם רעים הם רעים.

שום דבר לא נסתר. הזעזועים והתעלומות של התודעה האנושית, לחישות הזיכרון, דחפים הנובעים מחרטה, מספק או מתשוקות שאינן מובנות לגמרי, שתופסים מקום חשוב כל כך ברומן המודרני, נעדרים לחלוטין. אפשר כמעט לומר שהדמויות במעשייה אינן ממש בהכרה".

מי לא אוהב סיפורי מעשיות? משלים עם מוסר השכל ? כשקראתי את הספר, חשבתי, כל אחד צריך לקרוא אותו, בשביל להבין דברים כמו משמעותה של הבטחה, אם אתם נותנים את המילה שלכם למישהו, מבטיחים משהו, אתם צריכים לקיים. וחשבתי, כמה המעשיות האלה גורמות לנו להיות טובים יותר. באופן כללי, קריאה הופכת אותנו לטובים יותר.

התרגום היה מצוין. (מאנגלית)

וגם פיליפ פולמן יודע לספר סיפורים יפה מאוד. זה הספר הראשון שלו שאני קוראת, חשבתי שמכיוון שהוא כותב ספרי מד"ב/פנטזיה, הפרשנות שלו למעשיות האחים גרים תהיה ממש טובה.

היו חסרים לי כמה דברים בספר.
דבר ראשון, בסיום כל מעשייה, להסביר מהו מוסר השכל. יש הרבה מעשיות שלא ממש הבנתי מה קורה שם.
הרבה מעשיות גם חוזרות על עצמן, שלגיה וסינדרלה מופיעות בכמה וריאציות, יש דברים שלא זכרתי שהיו קיימים במעשיות הללו, אבל הכל נתון לפרשנות. יש תוספות, יש קיצוצים, אבל מה שהיה נחמד זה, שבסיום כל מעשייה, כן היה מן סיכום כזה, סיפור קטן מאיפה הגיעה המעשייה, מי מספר הסיפורים שסיפר אותה, עיבודים קולנועיים, מלא אופרות שהושפעו מהמעשיות, פיליפ חידש לי הרבה דברים.

כמה מכם ידעו, מה פירוש השם cinderella ? בספר יש הסבר, שהשם נובע מהמילה cinder שזה פחם. בעברית היא נקראת לכלוכית.

כמו כן, המעשיות , מלאות בקניבליזם, אלימות, אפילו גילו עריות, התעללות בחיות חסרות ישע, והכל נעשה בנונשלאנטיות, מלא גניבות, רמאויות, תקיעות סכין בגב, חמדנות, אני חושבת ששבעת החטאים של הנצרות היא הגרסה המקוצרת של כל המעשיות באשר הן.

באיזה שהוא מקום, הדברים האלה קורים במציאות. אבל אני תוהה אם זה יהיה חכם לחשוף פרטים אלו לילדים קטנים, אפשר לעדן את הגרסאות, הספר הזה בהחלט מיועד למבוגרים.

בסך הכל מאד נהנתי מהקריאה וההערות, יש פה השקעה מבריקה של פרשנות על 50 מעשיות, וזה ראוי לשבח.

ספר רחב יריעה, מלא בהיסטוריה עשירה ומרתקת,

בה למדתי על מקסימיליאן רובספייר (Maximilien François Marie Isidore de Robespierre; ‏6 במאי 1758 - 28 ביולי 1794) דמוקרט וליברל קיצוני (לתקופתו). הוא תמך בהענקת זכות בחירה לכל, ללא מגבלת רכוש, והמליץ על הענקת זכות זו גם ליהודים. בספטמבר 1790 נבחר בבחירות כלליות ל"קובנט" הצרפתי שעסק בכינון חוקה חדשה. כשליט, הוא גזר עונש מוות בגליוטינה, על מתנגדי הוועד. בשיתוף פעולה בין רובספייר לדנטון וחבריו נעצרו אבר ואנשיו (1794) והוצאו להורג בגין שימוש מופרז בטרור להשגת מטרות לא רצויות.

וגם על משתה בלשאצר למדתי, ועל המשפט בארמית : "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסֵין", משם המושג גם הכתובת על הקיר, ופירוש המשפט עצמו הוא רמז לחורבן בבל.

(פסקה מתוך הזמן בו היה כלוא)
"הייסורים מביאים מוות, ובמוות יש, אם לא מרגוע, לפחות אי הכרה. מכיוון שחזר ואמר לעצמו שהמוות הוא שלווה, ושלשונאיו מגיע עונש אכזרי מהמוות, נטפלו אליו מחשבות על איבוד לדעת. אוי לאיש שנתפס למחשבות האפלות האלה! הן דומות לים המוות שגליו זכים ושהשוחה בו חש כי רגליו שוקעות בטיט השואב ובולע אותו".

ייתכן שהנקמה חזקה מהתקווה ? כי אחרת איך היה מחזיק מעמד בכלא ? והאם מחיר הנקמה שווה ... ?


פה לא אספיילר, רק אכתוב שהשאיר טעם של עוד,תהיות ומחשבות...כתוב נפלא, תענוג לקרוא, הרגשתי שיצאתי למסע ועדיין לא חזרתי :) וזה מה שטוב בקלאסיקות, אפשר לקרוא שוב ושוב ואף פעם לא נמאס...

ספויילרים

פתיחה
"בימי מלחמת העולם השניה אנסה חבורת עריקים אמריקאים אשה הרה ברחובות לונדון. האשה הוכתה באכזריות, איבדה את ילדה ונגרם לה שטף דם שכתוצאה ממנו נפטרה שבועות אחדים מאוחר יותר. אפשר שמעשה זה היה נשאר רק זכרון מר עבור אנשים שהכירוה אלמלא היתה היא אשתו של גאון ספרותי ואישיות יוצרת, אשתו של אנתוני ברג'ס"

שנים שאני סקרנית לגבי הספר הזה, לא ראיתי את הסרט, ולפי התיאורים הגראפיים בספר, גם לא אראה, לפעמים יצירה נשארת מושלמת ואלמותית בעיני הקורא וסרט יכול רק להרוס את זה. הגעתי לספר הזה כי חיפשתי ספרים כמו הרוזן ממונטה כריסטו, ופרנהייט, בעקבות צפייה בסרט V is for vandetta. הסרט הותיר בי רושם עצום שחיפשתי עוד ספרים בנושא, יש לי גם את הרומן הגרפי שטרם קראתי, אבל אני לבטח אקרא.

לפעמים אני חושבת, על איך בן אדם מצליח ליצור עולמות בכתיבה, ולהפוך את זה לספר, וכשקוראים את הספר, אם זה ספר טוב, זה מרגיש כל כך אמיתי. הדבר הראשון שהרגשתי כשקראתי את הספר הזה זה בוקס בבטן. פיזית. ברוב המקרים מה שמרגיש אמיתי, בא ממקום אמיתי, וזה בעקבות הטראומה המזעזעת שעבר ברג'ס.

הסיפור, נער בן 15, שמבצע פשעים שבלתי יתוארו (אבל מתוארים כהוגן פה), ובזמן שאני קוראת אני שואלת את עצמי, מה הרקע שלו, איפה ההורים שלו, מה עם הממסד? איך הממשלה מרשה שדברים כאלה יקרו ? זה לא אסון טבע נגיד, שעליו אין שליטה. אבל פה ישנו נער, שעם חבריו, תוקפים, אונסים, רוצחים, ונותנים להם לברוח מעונש. יש שלושה פרקים. אני רציתי להפסיק לקרוא כשהם עמדו לפרוץ לדירת הבבושקה עם החתולים, כי לא יכולתי לשאת עוד תאורים זוועתיים של עוד אסון.

לפתע פתאום,בפרק השני, הכל מתהפך. תופסים אותו. מכניסים אותו למקום שבו הופכים אותו לבובה. (מאוד הזכיר לי את הסדרה המעולה והאיכותית "מראה שחורה" שגם מספרת על עתיד אפל וקודר, מומלץ מאוד לצפות) שוברים אותו, מוציאים ממנו את הרצון והחשק לעשות את כל הפשעים שעשה עד כה, העונש מחריד, אני אומרת, מידה כנגד מידה, והוא צריך להרגיש מה שהקורבנות שלו הרגישו. אבל באיזה שהוא מקום פתאום התחלתי לרחם עליו. הילד הזה הוא קורבן של ממסד שלא יודע איך להתנהג עם עבריינים צעירים ואולי חולי נפש שזקוקים לטיפול, אז הם שולחים אותו לניסוי. אחרי הניסוי, מציגים אותו לתפארת, מול רופאים ומדענים, הורידו ממנו כל שביב של מודעות, כבוד, רצון חופשי לבחור.

היריעה קצרה מלהכיל, אבל משם העניינים רק מתדרדרים בשביל הילד. מפחיד מאוד לחיות בעולם כזה. אבל איזה גאון צריך להיות בשביל לכתוב ספר כזה שכולו נורת אזהרה לגבי מה שהולך להיות פה בעתיד.

יש המון מילים ומושגים ברוסית, ולא ידעתי בכלל שיש מילון עד שלא סיימתי את הספר, אני הבנתי פחות או יותר ממה שאני מבינה את השפה.

זה קאלט, קלאסיקה. זה מאסט.

זה ספר שאני לא אשכח במשך הרבה זמן, וזה ספר שגורם לכם לחשוב. עד עכשיו אני מרגישה את הבוקס בבטן.