"4*. נקמת נשים מתוחכמת בגברים עשירים ופריווילגים המשוכנעים שהשמש זורחת להם מהאחוריים. בנוסף, שיעורים פרטיים בהעצמה נשית או איך להיות ביץ' ולזכות בשבחי הקהל. "

"3*. אגדה נחמדת מבית סופר הונגרי לא מוכר במחוזותינו, מלאה במסתורין, טירות עתיקות יומין, אלכימיה וניסויים לחיי נצח, אבירי לילה ורוחות רפאים – והכל תחת עננה כבדה של מסדר צלב הוורד (פחות נדוש ממה שזה נשמע). האגדה קצת מקרטעת מעודף פרטים, הסברים ורפרנסים וזה נותן תחושה של התלהבות יתר של הסופר לשפוך עלייך מידע לא נחוץ רק כי הוא חקר ונבר ונדלק על הממצאים. מאידך גיסא, יש בה קסם וניחוח של אגדות, מתובלן במתח (לסוגיו, כולל מיני), רציחות, אמונות טפלות ומנהגים מוזרים של וולשים ואנגלים כפריים."

"3*. כישרון כתיבה יש לה, ללא ספק. אבל הספר עמוס להתפקע בדיבורים העצמיים של הסופרת ושל הדמות הראשית המעיקה בשם גלי. לא ברור האם זאת אג'נדה, פרודיה, טרגדיה, גיחוך, ביקורת חברתית חסרת מעצורים או כל זה יחד. בכל מקרה, תחושה כללית של דיבור יתר בעל מודעות-יתר לעצמו. מעייף."

"4*. מורה ממושקף ונחבא אל הכלים יוצא למסע מסכן חיים כדי להחזיר את האחיין שלו הביתה מהפנימייה המופגזת. הרקע של העלילה: אירועים של טרום מלחמת רוסיה-אוקראינה. עיר אוקראינית נטולת שם נמצאת במצור. בניינים שחורים ומפויחים, רובם נטושים. כבישים עזובים ושבורים, חלקם ממולכדים. נוף חוזר ונשנה גם על הקרקע: פסולת מכל סוג ומין, בכל מצב צבירה. הכל מתערבב עם שלג, בוץ, אדמה חרוכה, שמים אפורים, גשם מקפיא והמון ייאוש. אנשים בסוגי לבוש מוזרים נגררים עם הפקלאות ליעד לא ידוע – כל אחד לפי יכולתו והזמן שעמד לרשותו לתפוס את היקר או הנחוץ או הראשון שבא ליד: שמיכות, כריות, אלבומי תמונות, כלים, תכשיטים, קופסאות שימורים, ילדים זבי חוטם, קשישים מתנשפים, מעילי פרווה, מטפחות, סיגריות, נעלי עקב...הכל מתנועע בערבוביה ומחפש מפלט. זרם אנושי נידף בגשם, מתבוסס בשלוליות בוציות, מפוחד, חשדני, רעב, מסריח ומחכה לגאולה. אם כך נקראת טרום-מלחמה... פאשה המורה מתגלה בנחישותו ותושייתו, הטיפוסים שנקרים בדרכו מאתגרים את הדעות והאמונות שלו, גורמים לו להפוך לחמקמק ואסרטיבי ובמקביל להישאר עדין ומתחשב, ובעיקר להישאר אנושי במצב בלתי אנושי. דווקא בתקופה הזאת, במקום אסקפיזם מפוקפק, התוכן הקשה מהסוג הזה מרגש כפליים, נותן פרופורציות וגם תקווה, למרות הכל."

"3*. תקציר סיפורה האישי של הסופרת, מגיל ילדותה המוקדמת עד שהגיעה לנחלה בארץ זרה וזכתה להכרה כסופרת המתעקשת לכתוב בשפה זרה. הכתיבה של קריסטוף יבשה וכמעט נטולת רגש. משום מה, המאפיין הזה שלה זכה להתפעלות בטרילוגיה המפורסמת שמתחילה עם 'המחברת הגדולה'. זה חוזר על עצמו גם כאן, כי ככה היא - כותבת בתקצירנות. יש סופרים שזה מצליח להם, אצלה זה לא עובד."

"4*. בתמצית, 'פחד' של סטפן צווייג, עם הבדל עקרוני אחד - כתוב טוב."

"3*. תיאור די מוצלח של אדון צווייג בנובלה 'לפורלה' - משרתת מזדקנת שאיבדה את נשיותה בעבודות פרך, מתאהבת במעסיק החדש שלה, עירוני הולל אשר התחתן עם אישה עשירה והיסטרית ונכנס לכלוב של זהב. עכשיו גם המשרתת מצויה בתוך הכלוב, בתור כלבת שמירה של אותו אומלל שלא יודע איך להשתחרר מהאישה הרודנית והרגזנית. הסיפור הקצר הוא כביכול היפוכה של הנובלה, הרבה פחות מוצלח ודי מיותר. "

"2*. יו, איך נתקעתי עם הספר הזה, פשוט ייאוש. דיסמס הרדי ממש לא עשה לי את זה. מדהים כמה אפשר לסבך בספר אחד, וגם אם אתה מסבך פוליטיקה עם תעשיות נפט עם זיהום אוויר עם ביורוקרטיה עם רצח ועוד שני רציחות של שוטרים שחקרו את הרצח הראשון, וחטיפת ילדים, ומעצר אשתך על ביזוי בית המשפט וגם 'יחסינו לאן', תעשה את זה בצורה קצת יותר קוהרנטית, ולא בתור גוש צמר מעורבב עם עשבים שוטים. "

"2*. לא קצבי ולא קולח. מעצבן ומורח. "

"2*. עכברים, אנשים, ארנבים, כלבלבים, כושונים, עבדים, מנוצלים, אומללים ועוד רבים. נכתב כמחזה, נשמע כמו הצגה של סוף תיכון, במקסימום שנה א' של בית צבי. במהלך הקריאה, ניתן לדמיין ברקע את המורה הממושקפת לספרות הנואמת על הטרמות, דמויות משנה, האקדח שיורה במערכה הראשונה, חזקים על חלשים, החלום (האמריקני) ושברו, נכות פיזית ורגשית, מטאפורות ודימויים של חיות שונות וכך הלאה. הכל כאילו נולד למטרת ניתוח ספרותי בניחוח פסיכולוגי שטחי הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר ולכן מפליא למצוא שימוש כה נרחב במילה 'עומק' ונטיותיה בביקורות הנלהבות על הספרון הזה. אם זה עומק אז גם 'האריה שאהב תות', 'הזאב ושלושת החזירונים', וכמובן – 'הדייג ודג הזהב'. מוסר השכל מיידי שנדחף לגרון, לעוס במרקם של דייסה ובלי תבלינים."

"3*. 3 כוכבים כי הוא כתוב טוב. אבל ננטש כי מבולבל, לא ברור לאן כל זה מוביל ומה יש להסתובב סביב העצים, אולי בגלל שהם שוודים. קצת מופנמים. קצת היסטריים. חלשים כאלה. מתעלפים. הקיצר, מלחמה ואין עצבים לכל ההתפתלויות. נקסט. "

"3*. מסע שהתחיל בהתלהבות והתרגשות, באמצע כבר התחיל לקרטע אבל זורמים, ובסוף -אגלי זיעה, שרירים תפוסים ולוח ייאוש. יש את הספרים האלה שקשה לזנוח גם כשהם הופכים למעיקים ואת רק מחכה שייגמרו. זה אחד כזה. נוסעים למקום אחד, מתפצלים, מתגנבים, משקרים, נפרדים, נפגשים, הולכים מכות, שוטרים וגנבים, ילד בן 8 שהוא אנציקלופדיה מהלכת, כושי בשם יוליסס, הרפתקאות ברכבות משא, קצת פילוסופיה בגרוש בין לבין, טוויסט מעצבן שנועד לסחוט דמעות, קסמים, שייקספיר ועוד פעלולים כאלה ואחרים. בסדר, אז מחווה לגיבורים צעירים, נוודים נועזים, אגדות עם ומיתולוגיה. על מחווה לבדה לא בונים ספר של 560 עמודים. ואם נוציא את המחווה נישאר עם עלילה דלילה בלי ניצוץ. טוב, לא בעיה שלי. גם ככה התעייפתי. "

"2*. וואיי, כמה שהיא מדברת האישה הזאת. רוצה להזדיין עם ולדימיר? לכי על זה. רוצה להעיף את בעלך הבוגד? יאללה. כזאת מתישה...למות. "

"4*. הרפתקה הזויה של חייל רוסי ממוצא יהודי שבורח מעבודות כפייה ומגיע לכפר סיבירי שבו יש רק נשים והומו אחד. סיפורו של רומן שם בדוי הוא סיפור אמיתי של מישהו שחי כיום בישראל ולא מעוניין להיחשף (ואפשר להבין למה). סיפור לא שגרתי של הטרדות מיניות ואלימות נשית בתנאי רעב פיזי ומיני, כולל מסר חברתי מעניין ומאתגר לפמיניסטיות של היום. "

"4*. סיפור שקט ומלא געגוע למקום של ילדות המסופר ע"י ממזר שאומץ תמורת קצבה והצליח למשוך עצמו מהביצה הטובענית של עוני ואומללות. הוא חוזר לכפר שקפא על שמריו, משוטט בין הכרמים ובנופי זיכרונו ומגלה מה עלה בגורלם של אלו שמזלם לא שפר עליהם, ואיך בתוך כל הפסטורליה נחשפת האמת המרה על מתנגדי המשטר.//" חזרתי, הגעתי, עשיתי חיל...אבל הפנים והקולות והידים שהיו צריכים לגעת בי ולהכיר אותי, אינם עוד. זה מכבר אינם. מה שנשאר היה כמו כיכר למחרת היריד, או כרם לאחר הבציר, כמו השיבה בדד למסעדה כאשר מישהו לא בא לפגישה...באתי ממרחק גדול מדי, לא הייתי שייך עוד לאותו בית. העולם שינה אותי."//"

"3*. למרות הנושא הלא שגרתי והמעניין (מלחמת אתיופיה, מזימות וצביעות של הממשלה המושחתת, משלחות הסיוע הצרפתי על שלל מניעים אישיים ואחרים והסיפור עצמו שמסופר במפולפלות על ידי זקן משועמם שגם לו מניעים משלו), ננטש במחציתו. "