"3*. בשליש הראשון – בעיקר מפעים ומרגש. בשליש השני – מבלבל. בשלישי – עומס וגודש של 'ענייני הפות' כי שרה הספרנית המופנמת יוצאת מהארון, וזה אולי חשוב לסופרת שכותבת את עצמה אבל מעיק ומציק בתוך עלילה שגם כך הלכה לאיבוד ומקפצת בין סיפור אגדה על יצורים קטנים ומוזרים לבין שאר ירקות מזן ים-תיכוני, בשילוב הסברים פופולריים על טכניקות רישום ותיאוריות על צבע-לא-צבע והשפעתו הפסיכולוגית. "

"4*. **אל תנסו בבית**: יום אחד קמתי והעמדתי פנים. לקחתי את הפנים שלי, העמדתי אותם ועשיתי מה שבא לי. השתוללתי, התפרעתי, והפנים שלי עמדו. בכיתי, ייללתי, אבל אף אחד לא שם לב, כי הפנים שלי עמדו כמו שצריך. אני יודע להעמיד פנים, וכשאני מעמיד אותם – זה מושלם. אף אחד לא יודע להעמיד פנים ככה. זה גם לא משהו שאפשר ללמוד. או שיש לך את זה או שאין. זה מתת אל. באותה רמה בדיוק אני גם יודע לצאת מדעתי. אני יוצא מדעתי, ואף אחד לא מעלה על דעתו שיצאתי ושאני כבר לא שם. אבל הכי קשה לי להשביע רצון. את הרצון שלי, אני מתכוון. הרצון שלי לא שבע אף פעם. וכמה שאני מתאמץ ומשתדל אני לא מצליח להשביע אותו. בסוף החלטתי להשלים עם זה. מה לעשות? יש לי רצון כזה שלא שבע אף פעם. אז אני מעמיד פנים שאני שבע רצון ויוצא מדעתי. "

"3*. עייפתי מ"כתיבה חיה וגמישה, עתירת משחקי לשון", וחשבתי לעצמי מה היה חשוב יותר לסופר שהוציא סוף כל סוף את 'יצירת המופת' שלו (אחרי שכתב במשך שנים וזרק לפח): פתלתולי הכתיבה או העלילה עצמה? ולמה אלה צריכות להיות שתי מטרות מנוגדות? ומדוע אף אחד לא העיר לו על כך שכתיבה "עתירת משחקי לשון" שכזאת חונקת את הקורא/ת ומשאירה עם לשון בחוץ? נטשתי את האומללים הנשרפים במחצית. למי שהזמין את הספר אחריי שיהיה בהצלחה. "

"3*. הספר הזה מרגיש, יותר מכל דבר אחר, כמו אוסף של תוכחות כלפי כל מיני אנשים שעצבנו את יעל שיה במהלך התהליך שלה ליתמוּת: אנשים שהשמיעו דברים מקוממים, אנשים שביקרו בשעות לא שגרתיות במהלך השבעה, אנשים שחשבו שצריך להקים אנדרטות של חפצי ההורים המתים במקום להיפטר מכל דבר – בגד, כלי או תמונה - שמזכירים אותם. עם כל אלה 'מתחשבנת' היתומה, ובין לבין יש קצת זיכרונות ומחשבות אבל לא משהו שמחסיר פעימה או פותח צוהר למעיין החוכמה. אני מקווה בשבילה שהוקל לה אחרי ששחררה לחופשי את המועקה אבל בי, בתור קוראת אקראית וזרה, לא הצליחה לגעת או לרגש. "

"3*. שרונה פרוכטר, אחות חורגת לשתיים הקודמות, פחות מוצלחת אבל נורא משתדלת, לפעמים יותר מדי. הבחורה בת 33, בת דמותה של כיפה אדומה, רוב הזמן לא אפויה, מודעת לתכונות המחץ שלה ומדוע אף אחד לא מתייחס אליה ברצינות, ובכל זאת מתעקשת להתמיד בגרסה המבולבלת והמסתבכת הזאת כי אחרת מה? יהיה משעמם. אז שרונה שלנו מספקת מנות הגונות של בידור ו'אקדח מת מצחוק' תרתי משמע, ועל הדרך נחמיאס 'מתלבשת' על נושא כבד, רווי זרע ואלימות, סטיות מיניות, סאדו-מזו למיניהן, ותעשיית סחר בנשים. בהמשך ל"כיפה אדומה" שיוצאת ליער האפל כדי להציל את חברתה האבודה (רווקה בגילה. לא סבתא, לשם שינוי), מגיע גם יעני-זאב, בעל אוזניים גדולות, הקרוי בכינוי עממי חינני - 'האוזניים') - איש עסקים עשיר ומצליח ביום, ונבל נבזי המצויד במזוודת עינויים בשעות הפנאי. הספר יצא לאור ב- 2004, נחמיאס הקדימה בהרבה את ME2, כבר בשני הקודמים שלה (האחיות הבוגרות המוצלחות) היא דורכת על אשכים ומסרסת נבלים, נוקמת את נקמת האישה המשוגעת. לא לכולם זה בא בטוב אבל היא לא עושה חשבון. כאן קצת עלה לה השתן לראש, קצת הלכה לה לאיבוד המקוריות, והתוצאה בהתאם."

"3*. 'הוא הבין שהחיים הם אוסף של תרחישים גרועים'..."

"3*. כמו בתקציר הספר - תחושת החמצה רק בקטע פחות טוב. עדיין אוהבת את הכתיבה של עוזי וייל אבל הספר הזה פחות נוגע, פחות בשל, אולי כי סיפורים או כי הוא פחות מהוקצע בכתיבה, מה שלא יהיה...זה פחות. הפעם. בכל זאת, שורה מדויקת להפליא על העם הזה: //הקיץ להט ואנשים נעו בתוך הזיעה שלהם ודיברו כל הזמן דיבורים תפלים בקול רם, ובלילה שתו הרבה בירה, כל-כך הרבה בירה נמזגה מברזי מתכת חדשים וכסופים לתוך הכרסים התופחות, כל-כך הרבה תנועה בלילות החמים, כל-כך הרבה דיבורים, כל-כך בקול רם, שכבר אנשים לא ידעו שצריך לחכות לגשמים, היה יובש בלב ולחות באוויר וחם, אבל במקום להתפלל לגשמים אנשים שתו בירה ולכן הגשמים איחרו אותה שנה.//"

"3*."

"4*. העתיד כבר כאן, כמאמר הקלישאה, או "אי אפשר לעצור את הקדמה...אנשים מתים, אנשים בגדו, אנשים ישבו בכלא הרבה שנים, כל זה לא ישנה כלום למחשב..." זה סיפור שהיה יכול להיות מגוחך ומשעשע אם הוא לא היה כל כך משכנע."

"2*. מה עדיף: להיות עני ומורכב או עשיר ורדוד? חוקרת משטרה מסורה וקשובה אך שמנה ומוזנחת, או חוקר משטרה אלים וגס רוח (וגם שמן ומוזנח)? אישה שבזה לבעלה המתעשר ובוגדת בו עם משורר ערבי אבל יודעת להתחנן שיפעיל את קשריו ואת כספו המאוס עליה ברגעי האמת? להתרווח בדשאים הירוקים של פאלו אלטו או להיזרק בחצרות המרקיבים של שכונת מצוקה? להיות גיבור עני או גיבור על עניים? לא ברור מה איצקוביץ' רצה להגיד כאן אבל יצא לו משהו שנשמע כמו קלישאה. ואם להמשיך את מוטיב העציצים היבשים במרפסת של המשורר (שמטרתם הייתה קלישאתית גם היא: האישה הבורגנית הבוגדת בבעלה המתעשר מציבה בפני המשורר אתגר טיפוח נוסח 'אם תצליח לגדל עציץ סימן שאתה יודע להתחבר גם לפן המעשי של החיים'), איצקוביץ' שותל עשרות עציצים שנולדו מתוך תחקירים מעמיקים ודשנים ומתו מעודף סטראוטיפים. "

"מתחיל בציפייה למשהו טוב באמת, עם כתיבה מדויקת ועשירה, שתי דמויות מתוסבכות + כד אפר של אמא דומיננטית מדי, גם אם היא כבר לא בחיים. מעמוד 50 לערך זה מרגישים צליעה והיגררות אפילו שהמרכיבים לא השתנו, משהו בחזרתיות ובסובב ומסובב, וכך מקרטעים עוד 30 עמודים ואז שואלים למה בעצם...מעניין שיש 11 חותמות של ספריה ואחרי עמוד 30 הספר נראה בתולי באופן מחשיד, וזה קצת מנחם כי בכל זאת – לא נעים. "

"מעייף כזה. ננטש במחצית."

"4*. אקשן לאו קוסט. נייס. "

"4*. מהשקטים והמקסימים האלה"

"5*. "מגע עדין ומתוחכם" זאת הגדרה מדויקת, כמו גם "כובש..." ואפילו "מבריק מכל בחינה". עלילה עשירה ששומרת על נגיעות קטנות של מתח, עצבות, הרהורים, אכזבות, חוסר אונים ורגישות גדולה לאורך כל הספר. ספר מעולה וסופרת מוכשרת, משאירה טעם של עוד..."

"4*. אמה של לאונורה שולחת את בתה הצעירה למנזר כדי למנוע ממנה את גורל האינדיאניות במקסיקו, נשים עניות ומנוצלות, "כל האצבעות במשפחה שלנו קבורות בלי טבעות נישואין". תקופת המנזר מסתיימת בכך שלאונורה נלקחת לבית עשירים, לשרת את הגברת ואת האדון ואת שני הבנים המפונקים, יחד עם שתי משרתות נוספות שהופכות לכל עולמה עד שהאדון העשיר "דורך על הצל שלה", והיא לא ידעה מה קרה עד שזה קרה: היא יולדת לו בת שהופכת לכל עולמה. אמה של לאונורה אוסרת עליה להגיד "לא" כדי לא להיות עקשנית כמו פרד, ולאונורה מנסה ומשתדלת, שנים על גבי שנים, להקשיב לקול של אמא, להגיד רק "כן" עד שזה נהייה בלתי אפשרי, עד שפורץ ממנה "לא" אחד גדול ועקשן כמו פרד כי הנפש שלה לא מוכנה להשלים עם גורלה, הלב שלה רוצה ללכת בדרכים של הלב ולמצוא לו נחמה, אולי ברחש העלים של עץ האשכולית שבחצר...סיפור אמיתי המבוסס על שקרים, על חיים ללא מוצא, על מלכודות דבש, על קורבנות תמימים ועל תעצומות נפש. מלא בניגודיות של ריאליזם חד מול פיוטיות וכשפים, שירי עם ודימויי טבע, זרדים ורוחות, דמעות של נשים בספלי תה של גברים. "באר משאלות. כישוף. קמע. קסם", ובסוף "כל אחד מוצא לו עץ". מיוחד. "

"5*. עצוב לראות שספר כל כך טוב שוכב כאן זנוח כמו אבן שאין לה הופכין, אולי בדיוק כמו גיבורו הראשי, קטוע רגל, משותק למחיצה, עיוור והוזה, עם שריפה בחזה ובור בלב, ממהר להוריד סלע קיומי שמוחץ את נפשו, מגיל שהוא זוכר את עצמו, בתחושת אפסיות ותלישות, נזרק ממקום למקום, ממדינה למדינה, ממוסד לקיבוץ ולמוסד אחר, מתפרע, משתולל, מרטיב במיטה, נדחה שוב ושוב על ידי אנשים קרובים ורחוקים, מחפש נחמה. קבלה. אהבה. משפחה. האחות הגדולה, המטפלת, אימא מחליפה, נושאת שק עלבונות משלה, וגם האחים האחרים סופגים פגיעה ישירה וגוררים את עצמם על פני החיים כמיטב יכולתם, עד שנשאר רק להשמיע עדות על חיי תלאות של משפחה אחת, מלחמות רבות ותבוסות בלב. ספר עמוק, עשיר וכתוב ביד בוטחת של סופר מוכשר, וקשה להאמין שזה ספר ביכורים: בשל, נפלא, קורע לב."

"4*. "לא תיארתי לעצמי כמה מעייף להיזכר ואיך זה לשבת ולהיזכר כשאין לאן לברוח. לא ידעתי שאפשר להתמעט כל כך, לא שיוויתי את פני הבאים, פניה של הזקנה שתבוא במקומי – אף ופה ועיניים – מול רוחי. לאן שלא אלך הזיכרונות תמיד אתי, כמו מאהב פגוע, מאהב שחיכה בקוצר רוח לתורו ואגר תסכולים ואכזבות. עכשיו אני שלו, נתונה לגחמותיו, תלויה במזגו, שבויה. אי אפשר להגיד עליו, על הזיכרון שלי, שהוא מתנהג באצילות. לא. הוא בהחלט תובע את עלבונו ורוצה את כולי לעצמו, ולפי הקצב שלו. הוא עקב אחרי מספיק זמן ויודע שאפסו דרכי המילוט." "

"4*. "נולדתי בלב תמרות העשן והאש של מלחמת העולם השנייה, וחלק הארי של ימי נעורי עבר בציפייה שכדור הארץ יתרסק לגזרים כאשר מישהו ילחץ בהיסח הדעת על כפתור וישלח את הפצצות האטומיות. איש לא ציפה לחיים ארוכים; התהלכנו נחפזים, בולעים כל רגע בטרם תפתיע אותנו האפוקליפסה, כך שלא הייתה שהות להתבונן אל תוך עצמנו ולרשום הערות, כפי שנוהגים לעשות כיום." // " הנוסטלגיה היא חטאי. געגועים הם רגש נוגה ומתגנדר במקצת, כמו הרוך; כמעט לא ניתן לתקוף את הנושא בלי ליפול למלכודת הרגשנות...// בלי אי-הנחת שבתחושת השונוּת לא היה מתעורר הצורך לכתוב. הספרות, בסופו של דבר, היא ניסיון להבין את הנסיבות ולהבהיר את מבוכת הקיום, אי-שקט שאיננו מענה אנשים נורמלים, רק את הנון-קונפורמיסטים הכרוניים, אשר רבים מהם הפכו להיות סופרים רק אחרי שנכשלו במקצועות אחרים.""