“כשדינה פגשה בתמוז

בחודשים האחרונים התעמקתי בפרשת דינה, הכנתי אותה כהרצאה, על סיפור מקראי מרובה גרסאות, שיש המכנים אותו, אונס דינה והשתקתה. לצורך כך קראתי מאמרים וספרים רבים, אבל אף אחד לא הכין אותי לטלטלה שחולל בי ספרה של אילנה ברנשטיין, חמתו של תמוז.

ברנשטיין, מספרת אגדה מודרנית, בה שלובים בווירטואוזיות מיתוסים קדמונים, כמו זה של דינה ותמוז, עם מיתוסים ציוניים עכשוויים, של המושב בעמק יזרעאל, שתושביו עלו ברוסלאן ויבשו ביצות. הכפר משמש תפאורה קודרת לכלה, נערה הנאנסת בחתונתה על ידי גברים אלימים ומתבהמים.

אל ספרה העצוב והמדכא של ברנשטיין, בקשתי להתייחס כיצירת אומנות דמיונית, אך המציאות שפרצה לחיינו בהפתעה מטלטלת, ביארה לי את הסיפור והוכיחה לי, שמיתוס דינה, השייך לעולם העתיק, ממשיך להתקיים בתוכנו כביטוי לחברה שבחלקיה מסואבת ורקובה, שאיבדה את דרכה. ברנשטיין, בצורה אמיצה וכנה, מציבה בפנינו מראה באמצעות משל, ממנו משתקפת תמונה איומה.

בשעה שקראתי את הספר, המציאות התחברה למילותיו, בצורה מצמררת, בעיתוי בו נחשפה פרשת כלא גלבוע, בה מדובר על השלכת חיילות לתאו של אסיר ביטחוני, בכדי שיבצע בהן מעשים מגונים, השפלה ואף אונס. הפרשה הזאת נמצאת בבדיקה, ולא ברורים כל פרטיה, אך ממה שפורסם, עולה, זהות לפרשת דינה, אונס צעירה חלשה, כפוליטיקה ושחיתות של גברים אלימים ואטומים, השתקת הנערה אז והיום. האם הפרשה נכונה? וקרוב לוודאי שכן, היא מבטאת, שחיתות, אלימות ואטימות חברתית, ברמה מקראית שחצתה כל רף אפשרי.

זהו ספר המתחבר לשרב הקיץ, כמו ברקע הספר עצמו, בו חתונת דינה, הכלה נערכת בקיץ שרבי במיוחד, כמו בפולחן התמוז, בו נחגגו נישואים, המזכירים לנו את צידו האחר והאפל של התמוז-חמתו הממיתה, המתעוררת בתגובה ליהירות האדם שפגע בטבע ובבני האדם, ובכך הם נחשפים לזעם האל, בצורת חום קיץ נורא השובר שיאים חדשים, המבשרים על אסון בלתי נמנע.

אפשר לכתוב על הספר המופלא והנורא הזה, עוד שורות רבות, אך רק הוסיף. זהו ספר שכתוב בשפה יפיפייה, המציפה אותנו בחמלה ובסלידה כרגשות סותרים, המשובץ במטפורות מרהיבות, המספר סיפור סבוך, המבקש להקשות עלינו בעמימותו וברב המשמעויות שלו, המחולל בנו חוסר נוחות מטריד, המציג את נקודת מבטה של דינה הנאנסת, המבטאת קרעי מחשבות ורגשות כביטוי להלם הנפגעת.

ברנשטיין, מנסחת שאלה גדולה ורלוונטית, מי אנחנו הישראלים, שגדלנו על המיתוסים הגדולים (של העמק), ואנחנו עדיין מצדקים את עצמנו לאורם, למרות הסיאוב, האלימות והעדר החמלה שקיימים בנו (כמיתוס דינה)? האם אנחנו נענש בחמתו של תמוז? לברנשטיין, אמירה חברתית נוקבת, המבטאת נקודת מבט נשית, רלוונטית וזועקת, שחשבנו שכבר לא קיימת.”