לא יכולתי לכתוב מדויק יותר מהביקורת שכתב זאבי קציר. אני מזדהה עם כל מילה שלו:

ציפיתי לגדולות למרות שאוליב קיטרידג' היא הדמות הראשית בספר, והפרקים היותר מעניינים הם אלו שקשורים בה, הוא שזור לכל אורכו בפרקים שמוקדשים לתושבים אחרים בעיירה ושמה נקשר בהם כבדרך אגב כמי שהייתה מורה של אותה דמות בפרק או בשל נסיבות אחרות. אלו הם הפרקים שלטעמי פחות מעניינים בספר.

אין ספק שאליזבט סטראוט יודעת לכתוב אבל להתרשמותי, הבעיה המרכזית של הספר הזה שהוא לא מספיק מעניין, הדמות של אוליב קיטרידג', מורה בגמלאות ואשה בוטה ודעתנית, היא דמות נרגנת ומעצבנת. אני הצלחתי להינות ממנה רק כשצפיתי בסדרה. פרנסס מקדורמנד, שהיא שחקנית נדירה, הפיחה חיים בדמות הספרותית ונתנה לה עומק באופן כזה שהסתיר את השעמום הבסיסי שחוויתי מהספר.ות והתאכזבתי. לא יכולתי לכתוב נכון ומדויק יותר ממה שכתב זאבי קציר על הספר. אומנם לפני שנים מספר אבל כתוב במדויק כפי שאני הרגשתי בתום הקריאה:"

מה זה אומר להיות אדם מבוגר, ממה עשויים החיים? אני משערת שחלק ממי שקורא את הביקורת הוא מבוגר- מעל גיל הפרישה, ולכן אני לא מתיימרת לתת תשובה לשאלה הזו. מי שכן מנסה לתת תשובה זה הספר על אוליב קיטרידג'.

אוליב קיטרידג' היא אישה מבוגרת, אנחנו מלווים אותה בהבלחות ובסיפורים קצרים שמתארים תקופה בחיים שלה- בערך מסוף התקופה שהיא היתה מורה, ועד שנים אחר כך. הסיפורים מתארים דמויות שנמצאות סביבה ויש להן איזה שהוא קשר אליה, לפעמים קלוש ולפעמים הדוק. בין השורות אפשר לקרוא תיאור של עיירה קטנה שכולם מכירים אחד את השני, ויש בה אנשים בגילאים ומקומות שונים בחיים שעוברים מאורעות מטלטלים. הספר מובן ונוגע ללב, יש בו תיאור אמיתי של החיים, כתיבה טובה, דמויות שבנויות טוב והתקדמות בציר זמן.

יש פעמים שהכותבת קפצה בזמן, והביאה סיפורים שקרו בזמן שאוליב עוד היתה מורה וזה קצת מבלבל ומוריד מהאמינות, אך מלבד זאת הספר יפה ומשאיר טעם טוב.

מומלץ לקריאה :) לאנשים מבוגרים וגם לצעירים.

אחרי "האחים ברג'ס" הנפלא ו"שמי לוסי בארטון" הבינוני היו לי ציפיות רבות לפני קריאת הספר "אוליב קיטרידג'", גם על רקע ההמלצות שקראתי וגם כי צפיתי בסידרה בכיכובה של פרנסס מקדורמנד הנפלאה.

למרות שאוליב קיטרידג' היא הדמות הראשית בספר, והפרקים היותר מעניינים הם אלו שקשורים בה, הוא שזור לכל אורכו בפרקים שמוקדשים לתושבים אחרים בעיירה ושמה נקשר בהם כבדרך אגב כמי שהייתה מורה של אותה דמות בפרק או בשל נסיבות אחרות. אלו הם הפרקים שלטעמי פחות מעניינים בספר.

אין ספק שאליזבט סטראוט יודעת לכתוב אבל להתרשמותי, הבעיה המרכזית של הספר הזה שהוא לא מספיק מעניין, הדמות של אוליב קיטרידג', מורה בגמלאות ואשה בוטה ודעתנית, היא דמות נרגנת ומעצבנת. אני הצלחתי להינות ממנה רק כשצפיתי בסדרה. פרנסס מקדורמנד, שהיא שחקנית נדירה, הפיחה חיים בדמות הספרותית ונתנה לה עומק באופן כזה שהסתיר את השעמום הבסיסי שחוויתי מהספר.

#
אוליב קיטרידג' היא אשה גדולה וכבדה החיה בעיירה לא גדולה במיין. היא בוטה, בדרך כלל לא נעימה, חיה חיים שיגרתיים שאין, כביכול, מה לכתוב עליהם, בעיירה סתמית ומשעממת. רוב התושבים מכירים את שכניהם ויודעים עליהם המון דברים, ויודעים מצויין איך על השכן להתנהג. עיירות דומות אפשר למצוא בכל פריפרייה בעולם, גם פה.
הסיפור הוא אוסף קטעים המאפשרים לקורא להיות זבוב על הקיר בעת שאנשים אחרים חיים: לשמוע קצת רכילות, לקחת חלק בהחלטות, להתמודד עם תסכול ועם ייאוש. לבחון בדיעבד תוצאה של תהליך שהחל באחד הקטעים ואתה פוגש אותו מאוחר יותר, כאשר הבשיל. הקורא פוגש לראשונה את אוליב כשהיא בגיל העמידה – מורה למתימטיקה בחטיבת הבינים בקרוסבי (היש מקצוע יותר אפור מזה?) - ומלווה אותה עד גיל זיקנה על האכזבות ההכרחיות ומיעוט הנחת, הצצה מקרוב אל בגידת הגוף והחידלון המתקרב, והעיקר – חוסר מודעות מוחלט לתהליכים ולדרך בה היא משפיעה עליהם והם משפיעים עליה.

צורת הכתיבה מיוחדת. אוליב מופיעה בכל הקטעים – לפעמים כדמות ראשית, לפעמים כדמות משנית, לפעמים רק כתזכורת - ומה שמככב בסיפור הוא החיים הרגילים וחסרי הייחוד של אנשים רגילים וחסרי ייחוד. הספר הוא למעשה תחרה ספרותית – ריקמה שמרובים בה החורים על החוטים וכל זה מקסים בדיוק כמו תחרה אמיתית, שאתה מנחש את הצורה לפי מה שיש (חוטים) ומה שאין (חורים).

האם יצרתי רושם שהספר משעמם? למרות מיעוט, לכאורה, של אירועים גלויים הספר כלל אינו משעמם. סטראוט נותנת פֶה לאישה מסוג האנשים שאני נוטה להתרחק מהם. אוליב כועסת, שיפוטית, חשדנית, נחרצת וחסרת סבלנות. היא מאשימה את כל מה שהוא לא היא בקשייה. אין לה ספקות, היא אינה שואלת שאלות היא מספקת תשובות. והיא לעולם אינה מתנצלת. אבל אוליב היא (גם) אדם שיודע לראות יופי גם במקומות שאנשים לא רואים אותו. היא (גם) יודעת ליצור יש מאין, אוהבת צמחים, את קו החוף ואור-שמש, מכירה באופן אישי פגיעוּת ויכולה להיות נדיבה בדרכה המגושמת.

הספר הזה זכה ב"פוליצר". אני לא מצליחה להבין את היכולת להחליט על ספר שהוא טוב יותר מספרים אחרים. אני יכולה – לכל היותר - לומר שאהבתי ספר אחד יותר מאשר אחר. אבל לקבוע שזה ספר טוב יותר? אני לא יודעת. מתברר שועדות הפרסים חושבות שהן יודעות ויכולות לקבוע מהו ספר יותר טוב ואף להעשיר את הסופר בפרס יוקרתי. יפה להן.

אהבתי את הספר וכל הסיפורים הקשורים אל אוליב שהיא כאמור אישיות יוצאת דופן. בסופו של דבר אנחנו רואים שהיא עשויה בשר ודם עם רגשות ואפילו אהבה בלב. הדמויות שסביבה עושות אותה למה שהיא. אמרו לי שיש סדרה או סרט טלויזיה. אני מקוה שהוא תואם את הספר. אני אהבתי את הדמות הזו למרות שלפעמים היא הרגיזה. נכון ישנם גם סיפורים קצת משמעממים אבל שורדים אותם. בסה"כ ספר טוב, כתוב טוב ומעניין. ממליצה.

"אוליב קיטרידג'" - זוכה פרסים ושבחים רבים בארה"ב מלפני כמה שנים הוא ספר יחסית קצר ונחמד. לא מרתק, לא כתוב מדהים, ולא סוחף... אבל נחמד. ודבר אחד אחרון - מאוד, מאוד אמריקאי.

"אוליב קיטרידג'" נקרא רומן, אך זה במידה רבה יותר יכול להיקרא אוסף סיפורים קצרים, כאשר יש דמות מקשרת בין כל הסיפורים - אוליב. אוליב היא בהחלט דמות מעניינת. חצופה במידה רבה, חסרת עדינות, ולפעמים פשוט מעצבנת, המורה הזאת (שיוצא שהיא מלמדת את כמעת כולם בעיר קטן במיין, בארה"ב) גם מראה לפעמים רגישות צורמת שמתאימה מאוד לאנשים סביבה. הקורא לא בדיוק אמור לאהוב את אוליב, אבל אמורים להזדהות אתה. אני הצלחתי לאהוב, אבל להזדהות לא. הדמות שלה הייתה מצוירת היטב אבל בצורה קצת אדישה לפעמים, כאילו אפשר להרגיש כמה אליזבת' סטראוט עצמה לא אוהבת את דמותה המעצבנת.

הסיפורים עצמם שקטים וקצת משעממים. מכיוון שהספר לא באמת על חייה של אוליב, היא לא תמיד באמת קשורה לסיפור וככה סטראוט מציגה בפני הקורא סיפורים לא קשורים בכלל, וגם לא תמיד סיפורים טובים במיוחד. היום, אני לא אצליח להיזכר בכל הסיפורים. אולי בשניים, שלושה... לא יותר מזה.

הכתיבה שקטה וקצת עדינה, יפה אבל חסרת טעם לפעמים. הכל כתוב בצורה מאוד אמריקאית וקשה לי לדמיין איך ספר זה מתקשר לאישיות ולעולם הישראלי. לא שזה לא מראה קצת על חיים אחרים, אבל למרות הפרסים, לא הרגשתי שיש כאן משהו חשוב במיוחד.